אי' בב"מ (ו, א): "בעי ר' זירא תקפה א' בפנינו מהו, היכי דמי, אי דשתיק אודויי אודי לי', ואי דקא צווח מאי הוה לי' למיעבד, לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח, מאי, מדאשתיק אודויי אודי לי', או דילמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא קא חזו לי' רבנן". עכ"ל.

ושלש שיטות בדבר (כולם הובאו בשטמ"ק) מתי צווח, שיטת הרשב"א והנמוק"י (וכ"כ המ"מ הל' טו"נ פ"ט הי"ג) ששתק כל שעת התקיפה, וצווח לפני שיצא מבי"ד, ז.א. שגם אחר התקיפה שתק עדיין, ורק לפני שיצא מבי"ד צווח, ועדיין מסתפק בגמ' שאפ"ל שאין השתיקה כהודאה, כי עדיין י"ל שסמך שהבי"ד יעשו מה שצריכים.

שיטת הריטב"א היא ששתק כשתקפה ועודה בידו, וצווח תיכף כשהוציאה מידו, ז.א. שאם שתק גם אחר שהוציא מידו, אמרי' שבודאי הודה לו, אף אם צווח אח"כ, ואין מקבלים הטענה שלכן שתק לפי ש"קא חזו לי' רבנן", כי תיכף כשראה שאחר שהלה תקף הטלית ממנו לא עשו הבי"ד שום דבר, הו"ל לצווח, ומדשתק גם אז, ראי' שאכן הודה לו.

שיטת רבו של הריטב"א היא שצריך לצווח בסוף התקיפה, עוד קודם שיוציאנה מידו לגמרי, ואם שתק גם בסוף התקיפה עצמה. ה"ז ראי' שהודה לו.

ויש להעיר, שאף שבפשטות תלוי המחלוקת בהבנת דעת בנ"א, עד כמה מוכן אדם לחכות מלצווח, כשהתקיפה נעשה בפני הבי"ד, מ"מ יש להוסיף שזה קשור עם עוד ענין, והוא בהגדרת הכלל ד"שתיקה כהודאה דמיא".

דהנה בכ"מ שנאמר בנוגע איזה דבר שהוא "כמו" דבר שני, יש לבארו בג' אופנים, ואבוה דכולהון הוא גדר "שלוחו של אדם כמותו", שמבארו רי"ע (בספרו לקח טוב כלל א') בג' אופנים, והובאו בלקו"ש בהרבה מקומות:

א) השליח נעשה ממש כהמשלח (לענין זה), וכשהשליח עושה הפעולה, ה"ז שהמשלח עשה הפעולה. ב) אה"נ השליח אינו ממש כהמשלח, ונשאר מציאות לעצמו, מ"מ ה"ז כאילו המשלח עשה הפעולה, היינו שמעשה השליח מתייחסת להמשלח. ג) גם מעשה השליח אינה מתייחסת להמשלח, ואי"ז כאילו עשאה המשלח, ומ"מ חידשה התורה שמה שעשה האדם השני, ה"ז מועיל להמשלח (באם מינוהו להיות שלוחו).

ועד"ז אפ"ל בכל הדברים שאמרי' בהם הגדר ד"כמו", כמו בשוה כסף ככסף, טעם כעיקר, ב' דברים אינם ברשותו של אדם והתורה עשאה כאילו הם ברשותו, וכן בהרבה דברים (וראה שערי ישיבה גדולה חי"ז ע' קסד ואילך שמצוין שם לל"ה מקומות בשיחות כ"ק אדמו"ר זי"ע שנקודת הדיון הוא הג' אופנים הנ"ל).

ועד"ז י"ל בנוגע להא ד"שתיקה כהודאה דמיא": א) ה"ז כאילו הודה ממש בפיו. ב) אי"ז הודאה ממש, מ"מ ה"ז כאילו הודה היינו שזה מגלה כוונתו להודות. ג) באמת לא הודה, ומ"מ היות ושתק ולא מיחה, מקבלים טענת התובע, כי לא הי' שום דבר לסלק תביעתו.

הנפק"מ בין האופנים הוא בנדון שיש דבר המוציא ומבטל השתיקה מלהיות כהודאה, ומגלה שאין שתיקתו הודאה, דלאופן הא' צריכים טענה חזקה להפוך מהודאה לאינה הודאה, ולאופן הב', וכ"ש לאופן הג', כל זמן שיש סברא, אף שאינה חזקה, שהוא אכן מיחה, ה"ז מבטל הסברא שהוא הודה ע"י שתיקתו.

ובזה הוא דנחלקו: רבו של הריטב"א ס"ל כאופן הא', ולכן כששתק בתחלה, ה"ז כאילו אמר בפיו שמודה לו, ופשוט שמה שצווח אח"כ אינו מועיל כלל, ורק באם עושה דבר שמורה שמעולם לא שתק באמת, אז אי"ז כהודאה, ולכן רק אם צווח לפני גמר התקיפה אמרי' ש"אגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא קא חזו לי' רבנן", שהפי' בזה הוא שבאמת לא שתק, כי מה ששתק הי' זה לפני שהענין נעשה, משא"כ באם נגמר התקיפה, ושתק כל משך התקיפה, הרי שהי' כאן שתיקה גמורה, כבר אין מועיל מה שצווח אח"כ, כי זהו כאילו אמר בפיו שמודה לו, שאז אין מועיל צוויחתו אח"כ.

הריטב"א ס"ל כאופן הב', ולכן אפ"ל שאף שהיתה שתיקה גמורה, מ"מ היות ואי"ז ממש כאילו הודה בפיו, לכן יכול לגלות תומ"י כוונת שתיקתו, שלא היתה הודאה, אבל זה אפ"ל רק תיכף לאחר גמר שתיקתו, אבל אם גם לאחר גמר התקיפה ושתיקה, עדיין שתק, הרי כבר נתגלה כוונתו, וה"ז כאילו הודה, ואא"פ לשנותו.

משא"כ הרשב"א והנמוק"י ס"ל כאופן הג', שאי"ז ראי' כלל שהודה, כ"א שמקבלים טענת הצד שכנגד, כי לא הי' כאן מה שסותרו, הנה כ"ז שיש מקום לומר שאכן יש כאן מה שסותר טענתו, כי סו"ס צווח, ויש איזה אמתלא למה לא צווח לפנ"ז, כי חשב שהבי"ד יעשו מה שצריכים כ"ז שהוא עומד לפניהם, הנה זה מספיק שלא לקבל טענת התובע, וכבר אין כאן שתיקה כהודאה.