א. שבת סט, ב: "היודע שהוא שבת: מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר ספרא כאן מידיעת שבת הוא פורש כאן מידיעת מלאכה הוא פורש . . קרבן דחייב רחמנא אמאי - אשגגה, התם חדא שגגה הכא טובא שגגות הויין".

והנה בסוגיית הגמ' מובא ג' לימודים להא דחילוק מלאכות: א) לשמואל למדים זה מ"מחללי' מות יומת". ב) לר"נ למדים מהא דהבערה לחלק יצאת. ג) לר"י למדים מהפסוק "מאחת מהנה", דאחת שהיא הנה והנה שהיא אחת.

והקשה בתוס' הרא"ש דלכאו' לר"י יש לנו לימוד מפורש שלפעמים יש דין של חילוק מלאכות ולפעמים אין חילוק מלאכות, אבל לשמואל ולר"נ יש לנו לימוד על חילוק מלאכות אבל מנין לנו שבשגגת שבת אין חילוק מלאכות.

ומתרץ הרא"ש שע"כ שמעינן מסברא דהיכא דהוי שגגת שבת אין ע"ז דין חילוק מלאכות. ולכאורה הכוונה דכיון דאינו אלא שגגה אחת אינו חייב אלא אחת.

אבל לכאורה צ"ע בגוף הסברא דבחדא שגגה חייב אחת וכשיש הרבה שגגות חייב על כל שגגה, דהא מצינו דלפעמים חייב אחת אפילו על שגגות טובא, וכגון שאכל ב' זיתי חלב ואחד מהזיתים הוי שלא ידע שזה חלב וא' שלא ידע שחלב כזה אסור.

ולפעמים אף בשגגה אחת חייב ב' חטאות, וכגון מי ששכח שהיום הוא יוה"כ ואכל ועשה מלאכה, שחייב שתיים אף ששני האיסורים נובעים משגגה אחת, וא"כ רואים שאי"ז כלל ממש דהכל תלוי בשגגות אלא הכל תלוי בשמות, שאם זה ב' איסורים נפרדים חייב שתיים אפילו אם השגגה היתה אחת, ואם זה שם אחד חייב אחת כל שהי' בהעלם אחד אף אם היו ב' שגגות.

וא"כ לכאורה צ"ע מהי הכוונה בהגמ' הכא שגגה אחת והכא טובא שגגות.

ואף שפשוט שאפשר לחלק דאם זה ב' שמות ממש כמו אכילה ביוה"כ ואיסור מלאכה בו, שא"כ אף בשגגה אחת חייב שתיים, ואם זה ממש שם אחד אף בב' שגגות חייב אחת, אבל עדיין צ"ע דמהגמ' משמע דפשיטא דבשגגות תליא מילתא.

ועוד צ"ב דהנה הגמ' שואלת "מ"ש רישא ומ"ש סיפא", ומתרצת מסברא והיינו דפשטות הדברים משמע דיסוד החילוק בין שגגת שבת ושגגת מלאכות נובע מסברא, ובהמשך הסוגיא למידין חילוק מלאכות מפסוק.

ואם הכוונה של הגמ' הוא לדעת למה אין חילוק מלאכות בשגגת שבת, א"כ הסדר בגמ' צ"ע, דתחלה הי' צריך להביא הפסוקים שממנו למדים חילוק מלאכות, ואח"כ להביא הסברא - דאף דיש מושג של חילוק מלאכות מ"מ זהו דוקא בשגגת מלאכות ולא בשגגת שבת.

והנה, ברש"י (ע, א) ד"ה 'כאן מידיעת שבת הוא פורש': "רישא כי אמרו לי' שבת הוא פורש מן המלאכה ומכיר שחטא ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת היא ועל השבת הוא צריך להביא". ולכאורה צ"ע הל' ברש"י "ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת היא ועל השבת הוא צריך להביא", דלכאורה מהו "על כך הוא מביא קרבן" ולא פירש על מה? וגם צ"ע ב"הלכך שגגת שבת היא", דמהו הפי' הלכך, הלא מדובר בשגגת שבת, ומהו הלכך? ומהו הפשט "ועל השבת הוא צריך להביא" ולא על מה?

ואולי י"ל בזה דהנה בגדר דחילול שבת יש לפרש בב' אופנים (עי' לקו"ש ח"ח שיחה ג לפר' נשא): א. שע"י המלאכה חילל השבת, היינו שהעבירה היא שהשבת נתחללה (ע"י שעשה מלאכה). ב. שהאיסור הוא שעשה מלאכה בשבת.

ופשוט דאם האיסור הוא החילול שבת לא שייך חילוק מלאכות דהא אין האיסור במעשה המלאכה אלא החילול, והמלאכה היא רק הי"ת להחילול.

אבל אם האיסור הוא המלאכה, אז יש מקום לדון האם כל המלאכות הם ציורים שונים של האיסור הכללי שלא תעשה כל מלאכה, או שיש חילוק מלאכות היינו שמסתכלים על כל מלאכה כאיסור נפרד.

ועפי"ז י"ל שכשהגמ' שאלה מ"ש רישא ומ"ש סיפא הכוונה היתה למה ברישא אין דין חילוק מלאכות ובסיפא יש דין חילוק מלאכות (ואין נפק"מ מהו המקור להיסוד של חילוק מלאכות), וע"ז מתרצת הגמ' "כאן מידיעת שבת הוא פורש כאן מידיעת מלאכות הוא פורש".

והפי' בזה הוא שבשגגת שבת הוא חילל את השבת, וא"כ לא שייכי המושג של חילוק מלאכות, שהרי לא דנים על המלאכות אלא על השבת ואז אין שייך חילוק, אבל בשגגת מלאכות דנים על המלאכות וממילא שייך שפיר חילוק מלאכות.

וזה דיוק ל' רש"י הנ"ל "ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת היא ועל השבת הוא צריך להביא", והיינו כנ"ל שהאיסור הוא החילול שבת ולכן "ועל השבת הוא צריך להביא".

ועפ"ז פשוט, דכשר"נ שאל "כלום פריש משבת אלא משום מלאכות . . אלא אמר ר"נ קרבן דחייב רחמנא אמאי אשגגה...", הכוונה גם לאותה נקודה שבשגגת שבת חילל השבת בגלל שיסוד השגגה הוא שלא ידע שזה שבת, ובשגגת מלאכות יסוד האיסור הוא מעשה מלאכה.

ועפ"ז פשוט שאין לזה שום שייכות למי שעובר ב' איסורים משם אחד בב' שגגות או ב' איסורים מב' שמות בשוגג אחד, דהכא השגגות הוא להגדיר האיסור.

ואחרי שהגמ' חילקה בין שגגת שבת שאיסורה משום חילול שבת ושגגת מלאכות שאיסורה משום מלאכה בשבת, שואלת הגמ' שבשגגת מלאכות גופא מהו המקור להמושג של חילוק מלאכות.

[וזהו לכאורה החילוק בין שכח עיקר שבת לשכח שהיום שבת, שבשכח עיקר שבת חילל ה"שבת" הכללית, "שמירה אחת לשבתות הרבה", ובשכח שהיום שבת חילל השבת הזו, "שמירה לכל שבת ושבת" (ובשגגת מלאכות עשה מלאכות בשבת).]

ב. והנה לכאורה כל הנ"ל הוא אולי יסוד המחלוקת בין אביי, רבא ורבי זירא לקמן (עא, א) האם אפשר לצרף מלאכה בשגגת שבת עם מלאכה בשגגת מלאכה, דאביי ורבא ס"ל דקצירה בשגגת שבת וקצירה בשגגת מלאכה מתכפרי בחטאת אחת, ולר"ז מיבעי לי' אי (או פשיטא לי' ד)חייב חטאת על כל אחת בנפרד.

והנה רש"י (בד"ה 'מהו שיצטרפו') פי' ששיטת ר"ז הוא משום שנק' ב' העלמות. ובגליון הש"ס שם ציין לתוס' בשבועות יח, א, ד"ה 'אי בעם הארץ'. ובתוס' שם מבואר דסברת ר"ז הוא בגלל שמקרי ידיעת השבת ידיעה המחלקת, עיי"ש (וזהו ע"ד סברת הרמב"ן בריש כלל גדול בשיטת רש"י). אבל ברבינו חננאל כאן מבואר דסברת ר"ז הוא דכיון דחלוקין לחטאות א"א לצרפן, והיינו לא בגלל הידיעה אלא שבעצם חלוקין הן.

[ולכאורה מפשטות הגמ' "דכי היכי דחלוקין לחטאות לא מצטרפי", משמע דהא דחלוקין לחטאות הוא לא בגלל שיש ידיעה ביניהם דא"כ אין הכרח מזה שחלוקין לחטאות דלא מצטרפי, דהא מתלי תלי באם יש ידיעה לחצי שיעור, אבל אם הא דחלוקין לחטאות הוא בגלל שבעצם הם מחולקים א"כ מובן שמצד זה גם לא מצטרפי.]

והנה הנ"ל דחלוק דין שגגת מלאכות משגגת שבת בגדר האיסור האם האיסור הוא חילול שבת או עשיית מלאכה בשבת, לכאורה מתאים עם שיטת ר"ז.

והנה בשיטת אביי ורבא גופא נחלקו רש"י ותוס' האם הא דקצירה גוררת קצירה מקרי גרירה, או כיון דשניהם קצירה אין צריך לדין גרירה. וגם בהא דקצירה גוררת טחינה, דלרש"י דקצירה גוררת קצירה אינו מדין גרירה, קצירה גוררת טחינה הוא מדין גרירה, ולתוס' זה להיפך.

ולכאורה גם זה שייכי להנ"ל האם שתי הקצירות הם עבירה אחת וע"ד חלב וחלב שאין צריך לגרירה, וקצירה וטחינה הם שני עבירות וצריך גרירה; או להיפך: דבעצם קצירה של שגגת שבת וקצירה של שגגת מלאכות הם ב' עבירות נפרדות ומש"ה צריך לזה דין גרירה, וקצירה וטחינה של שגגת שבת הם כ"כ דומים שאי"צ לזה דין גרירה.

ולכאורה זה תלוי בהנ"ל, דאם אומרים דהגדר של שגגת שבת הוא חילול שבת, ושגגת מלאכות הוא איסור מעשה המלאכה, א"כ מובן שיטת התוס' דקצירה וטחינה של שגגת שבת הוא כמו שני זיתי חלב. משא"כ קצירה של שגגת שבת וקצירה של שגגת מלאכות שא"א לכפר על שניהם אלא מדין גרירה.

ועד"ז יש להסביר את הגמ' לקמן (ע, ב) "בעא מיניה רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו מהו? אמר ליה: הרי העלם שבת בידו, ואינו חייב אלא אחת. - אדרבא, הרי העלם מלאכות בידו, וחייב על כל אחת ואחת! - אלא אמר רב אשי: חזינן, אי משום שבת קא פריש - הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת, ואי משום מלאכה קפריש - הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כל אחת ואחת. אמר ליה רבינא לרב אשי: כלום פריש משבת - אלא משום מלאכות, כלום פריש ממלאכות - אלא משום שבת! אלא, לא שנא".

וברש"י שם פירש שהכוונה של ר"א היינו מה הודיעו לו שם דמשו"ז קפריש, וע"ז הקשה התוס' דמהו הראי' מזה שהודיעו לו שבת - ששבת עיקר, אולי אם היו מודיעים לו על מלאכה ג"כ הי' פורש.

והנה ברש"י לא כתוב שהשבת היא העיקר אלא "אי משום שבת היתה שאמרו לו שבת היום ופירש אישתכח דמשום העלם שבת הי' עושה", ולכאורה צ"ב מהי כוונת רש"י. ועפ"י הנ"ל אפ"ל דיסוד השאלה בהעלם זו"ז בידו הוא דבשגגת שבת אמרינן שכל מלאכה היא חילול שבת ובשגגת מלאכה כל מלאכה היא מעשה עבירה (בהגברא) במשך השבת (ע"ד אכילה ביוהכ"פ, חמץ בפסח וכיו"ב דלא מצינו המושג שחילל עי"ז היוה"כ או הפסח) וכדמצינו דלר"ז א"א לצרף קצירה בהעלם שבת עם קצירה בהעלם מלאכה או שיתכפרו ע"י קרבן אחד.

וע"ז ענה ר"נ הרי העלם שבת בידו והיינו דכיון דיש כאן העלם שבת הרי נחשב העשי' שלו כחילול שבת.

וע"ז שואלת הגמ' "אדרבא כו'", והיינו דכיון דהעלם מלאכות בידו א"כ אף אם חלל את השבת אבל הוא גם עשה מלאכות בשבת מכיון ששגגת מלאכות בידו.

וע"ז אמר ר"א "אם משום שבת קא פריש הרי העלם שבת בידו", והיינו בכדי להחליט האם זה הי' חילול שבת או עשיית מלאכה בשבת הנה באמת בשעת מעשה הי' שניהם וא"א להכריע, וא"כ מכריעים על יסוד מה הוא מביא קרבן, והיינו איזו ידיעה הביאה אותו להקריב קרבן, ולא משום שידיעה זאת היא הי' העיקר אלא מכיון שהידיעה הזאת הביא אותו לקרבן.

[ועפי"ז אין מקום לקושית התוס' (בד"ה 'אמר') דאיך זה מתאים עם הא דפשט ר"נ "הרי העלם טומאה בידו", "הרי העלם שבועה בידו", דמובן דשם השאלה היא דיש העלם המחייב ויש העלם שאינו מחייב וע"ז אמר כיון שיש העלם המחייב א"כ הוא חייב אבל פה יש העלם שמגדיר המלאכה באופן שאינו מחייב אלא חדא (ולא שפוטר) ויש העלם שמגדיר באופן שמחייב על כ"א.]

וע"ז א"ל רבינא (אף שבעצם הוא מסכים עם הסברא של ר"א) שא"א לומר שפריש משום מלאכה או שפירש משום שבת דהא בשניהם באמת פריש משום שניהם דכלום פירש ממלאכה אלא משום שבת וכלום פריש משבת אלא משום מלאכה [ועי' עוד בשיחה הנ"ל].