שבת ע, א "תניא ר"נ אומר לא תבערו . . אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה".

ובתוד"ה 'יכול' הקשה התוס' דלפי ההו"א דאינו חייב על כל אחת מנינא ל"ל ותירץ דהמנין בא להודיע שיש ל"ט מלאכות, וא"כ גם המלאכות שאינן חשובות ולא היינו יודעים שנק' מלאכה ג"כ נכללות בכלל מלאכה.

וע"ז הקשה דמצינו בהזורק דמהאי מנינא ידעינן דאין חייבים אתולדה במקום אב, ולפי התי' של תוס' שמנינא אתא למימר שמלאכות מסוימות שהיינו חושבים שאינן חשובות נכללות בכלל מלאכה איך ידעינן שאין חייבין אתולדה במקום אב.

ומשו"ה מביא התוס' שהגי' הנכונה שהיא גי' המכילתא שבהו"א חשבנו שהמנין מגלה לנו שאינו חייב עד שיעשה כולם ואחרי שיודעים שחייב על כל אחת ע"כ המנין מגלה מנין החטאות וממילא ידיענן שאין חייב אתולדה במקום אב.

ולכאורה עדיין צ"ע להגי' שלנו. והנה רע"א הקשה לגי' המכילתא מהו הפשט בועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים ועל כולם אינו חייב אלא אחת דמכיון דיודעים דחייב על חריש וקציר בנפרד וא"כ ע"כ המנין אינו בא לומר עד שיעשה כל הל"ט א"כ ע"כ המנין בא למנין חטאות וא"כ למה צריך לא תבערו.

ואולי י"ל פי' התוס', דמלכתחילה לכאורה לא כ"כ פשוט לומר שהפסוק צריך לרמוז המספר ל"ט כדי שנדע מלאכות שאינן חשובות, דפשטות התורה גילתה שילפינן מלאכות שבת ממלאכות המשכן, וא"כ קצת קשה לומר שכביכול התורה ידעה שיש מלאכות שלא נדע אם לא נדע קודם המספר. וכפשוט.

וא"כ עדיף ללמוד שהמספר בא לומר עד שיעשה כל הל"ט, אבל לאידך לומר שיש חילוק מלאכות בשבת אולי זה ג"כ סברא רחוקה דהא כיון דכל המלאכות באמת הם ציורים שונים של לא תעשה מלאכה א"כ לומר שעל כל מלאכה יש ע"ז חטאת נפרדת הוא חידוש.

וא"כ י"ל דבתחילה חשבנו מצד הסברא שהמנין בא לומר שאינו חייב עד שיעשה כל הל"ט, אבל אחרי שיש פסוק של בחריש ובקציר תשבות א"כ ע"כ אין צריך שיעבור כל הל"ט כדי להתחייב, דעדיף לומר שהמנין בא ללמד על מלאכות שאינן חשובות שהן מלאכות. עד שבא לא תבערו שלחלק יצאת ללמד שיש חילוק מלאכות וא"כ י"ל שהמנין בא ללמד שרק ל"ט חייב ולא יותר ולא נצטרך ליכנס להדוחק דלעיל דהמנין בא ללמד על מלאכות שאינן חשובות שהן מלאכות.

והנה עד"ז אולי י"ל לגי' שלנו, והיינו שקשה בההו"א מה מלמדנו המנין אם אין חילוק מלאכות, ואם הכוונה שהמנין מלמדנו כמה מלאכות יש לדעת איזה מלאכות ולא היינו יודעים א"כ האיך יליף בהזורק מהמנין שאינו חייב אתולדה במקום אב.

ואולי י"ל בזה דהנה בפשטות נקטי' שמהמשכן יודעים כל המלאכות שנק' מלאכה, ומלא תבערו יודעים לחלק שחייב על כאו"א חטאת.

ואולי, אם לא הי' המנין לא הי' שייך לומר שלא תבערו בא לחלק, והיינו, דהיינו מסתכלים על כל המלאכות כדבר אחד ממש וא"א לחלק והיינו שיש מלאכות ואינו משנה כלל אם חורש או זורע שכולם כלולים בכלל א' של מלאכות שא"א לחלקם.

ורק אחרי שהתורה גילתה שיש ל"ט מלאכות אפשר לומר שאחרי שהבערה לחלק יצאת חייבים על כל מלאכה בפ"ע.

(ע"ד דוגמא מנפש נושא כחות א"א לבא לכחות הגלוים רק אם שבאמצע יש כחות הכלולים בנפש).

ועפי"ז י"ל דלמסקנת הגמ' לומדים מלא תבערו לחלק, אבל רק בגלל שיש המנין של "דברים הדברים אלה הדברים" וממילא יודעים גם מהמנין שאינו חייב על תולדות במקום שלא נתחלק אלא לל"ט מלאכות ולא יותר.