בב"ק (ג,ב) קס"ד בגמ' שס"ל לשמואל [שמ"ש בהמשנה "ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער"] "תנא שור לקרנו ומבעה לשינו". ואח"כ מבאר עפ"ז שמ"ש בהמשנה "לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור" פירושו "לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה להזיק ולא ראי השן שאין כוונתו כראי הקרן שכוונתו להזיק", כלומר, שס"ל ש"יש הנאה להזיקו", ו"כוונתו להזיק" הן סברות לפטור. ומקשה ע"ז "ולאו ק"ו הוא, ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש", כלומר, שכוונתו להזיק צ"ל סברא לחיוב ולא לפטור.

וכותב רש"י (ד"ה ולא): "וה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא, דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיני' בק"ו, ומה שן שאין הנאה להזיקה חייב כו'. עכ"ל. וכ"כ הר"י מיגש (הובא בשיטה מקובצת) וז"ל: והי' מן הדין נמי למימר ומה קרן אין הנאה, חייבת, שן שיש הנאה, לא כ"ש, אלא כיון דמקשינן אכונתה ואין כונתה, ממילא שמעת דהה"נ איש הנאה ואין הנאה, והאי דקא מקשי בחדא ולא קא מקשי בתרוויהו, משום דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזול עכ"ל.

אמנם הקשה בפנים מאירות, דכיון שכוונת קושיית הגמ' היא על ב' הדברים, מדוע נקטה להקשות על הטעם השני, ולא על הטעם הראשון, כלומר, שאף שאי"צ להקשות בפירוש על ב' הדברים, כמ"ש הר"י מיגש "דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזול", מ"מ טעמא בעי מדוע נקטה הגמ' להקשות על הענין השני, ולא על הראשון.

ואף שאי"ז קושיא, כי ידוע שלפעמים מוצאים שמקשים תחלה על מה דסלק מיני', ולא על מה שאמר תחלה, מ"מ היות שלפעמים עושים להיפך, עדיין צ"ע מדוע בחר כאן להקשות על מה דסליק מיני' דוקא?

וי"ל בזה, שכדי לתרץ קושיא זו דייק הר"י מיגש בלשונו [אף שמ"ש בשטמ"ק הוא תירגום מתשובתו של הר"י מיגש שכתב בלשון ערבי, מ"מ מסתמא המתרגם הי' ג"כ בר סמכא, ואולי הי' זה הרב בצלאל אשכנזי, בעל השטמ"ק בעצמו] "כיון דמקשינן אכונתה ואין כונתה, ממילא שמעת דהה"נ איש הנאה ואין הנאה", שאין כוונת הר"י מיגש שכמו שמקשה בנוגע לכוונתו להזיק שזהו חומרא, עד"ז מובן שקשה בנוגע ליש הנאה להזיקו, שזהו ג"כ חומרא, (אף שהן שתי חומרות שונות), כ"א שתוכן "יש הנאה להזיקו" הוא אותו התוכן של "כוונתו להזיק". וכשהקשה שכוונתו להזיק צ"ל סיבה לחיוב, מונח בזה כבר ג"כ שגם יש הנאה להזיקו הוא טעם לחיוב, כי היסוד הוא כוונתו להזיק, ויש הנאה להזיקו הוא כעין סניף מכוונתו להזיק.

וכדי להבין זה יש להבין תחלה תוכן קושית הגמ' "ולאו ק"ו הוא.." - מדוע פשוט כ"כ שכוונתו להזיק ה"ז סיבה לחיוב יותר מאין כוונתו להזיק.

וי"ל הביאור בזה בהקדים להביא דוגמא מהענין הזה כפי שהוא באדם, ומזה יש להבין שבזעיר אנפין כ"ה גם בבהמה. דהנה גם באדם ישנם ב' ענינים אלו: א) לפעמים יש לו כוונה לעשות איזה דבר, ב) ולפעמים אין לו כוונה אבל יש לו הנאה מעשיית הדבר. דהרי ידוע דכדי לקיים מצוה צריך לכוון להמצוה, וכן להיפך להתחייב על עשיית עבירה ה"ז רק כשמכוין לעשות הפעולה, ואפי כדי להתחייב חטאת על עבירה בשוגג ה"ז רק כשמכוין לעשות הפעולה, אלא ששגג בזה שחשב שאין זה אסור. אבל אם לא נתכוין לעשות הפעולה כלל, פטור גם מחטאת, כי אי"ז שוגג, כ"א מתעסק וכיו"ב.

ולאידך אמרו (כריתות יט,ב) "המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה", כלומר שבנדון שיש לו הנאה חייב חטאת אף שהי' רק מתעסק, בלי כוונה, מטעם שיש לו הנאה מזה.

וכן בנוגע למצות אמרו שאם זה מצוה שיש בזה הנאה, ה"ה יוצא אף אם לא נתכוין. וז"ל שו"ע אדמוה"ז (סי' תע"ה סעי' כ"ח): אכל מצה בלא כוונה, שלא נתכוין לצאת י"ח באכילה זו, יצא, ולא אמרו שכל מצות שעשאן שלא במתכוין, דהיינו שלא נתכוין לצאת י"ח בעשי' זו, לא יצא י"ח, אלא במצוות שאין בהן הנאת הגוף כלל, כגון ק"ש ותקיעת שופר ונטילת לולב וכיוצא בהן, שבשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל, שאינו אלא כמתעסק בעלמא, ואין עשייתו נקראת עשיית המצוה, אבל מצוות התלויות באכילה, כגון פסח מצה ומרור וכיו"ב, כיון שיש בהן הנאה לגוף, אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו, יצא י"ח, שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה, והרי זו נקראת אכילה, ונמצא שקיים מצות האכילה, ולפיכך אפי' לא רצה לאכול מצה וכפאוהו נכרים או לסטים לאוכלה, יצא י"ח באכילה זו, כיון שבע"כ נהנה ממנו גופו. עכ"ל.

מקור דין זה הוא במס' ר"ה (כח,א): שלחו לי לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. כפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, אמר ר' אשי שכפאו פרסיים [ואע"ג שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה יצא - פרש"י]. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, פשיטא היינו הך. מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא, והא אכל [ונהנה באכילתו, הלכך לאו מתעסק הוא, שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה - פרש"י]. ומסיק בגמ', אלמא קסבר רבא מצוה אין צריכות כוונה.

וכתב הר"ן שם בשם הרמב"ן בביאור דעת הרי"ף דפסק להלכה דלא כרבא, אלא כר' זירא דס"ל מצות צריכות כוונה, וז"ל הר"ן: וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שופר (ה"ד) דצריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת, הא לאו הכי לא יצא, אלא שבפרק ו' מהלכות חמץ ומצה (ה"ג) כתב דכפאוהו ואכל מצהו יצא, ולא פליגא דידי' אדידי' כו', דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה, כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר, הלכך אע"ג דשופר מדחייא, דקיי"ל צריך כוונה, בכפאוהו ואכל מצה דנקטינן דיצא, עכ"ל. היינו דהקס"ד של הגמ' "התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכול" (וכפרש"י) נשאר לפי המסקנא (לפי שיטה זו), וראה כ"מ על הרמב"ם הל' שופר שם.

היינו שהחילוק להרמב"ם בין אכל מצה בלא כוונה להתוקע שופר בלא כוונה (לשיר) הוא, שאצל מצה הרי נהנה, וכן דעת המאירי בר"ה (שם). וכן כתב המג"א סי' תע"ה (ס"ק י"ד) דשאני מצה שכן נהנה. (וראה מ"מ (ובלח"מ) על הרמב"ם הל' שופר שם ועוד).

וזהו גם דעת אדמוה"ז, שאע"פ שבמק"א (סי' ס' ס"ה) פסק שכל המצות צריכות כוונה לצאת י"ח בעשיית אותה מצוה, (ובסתקפ"ט ס"ה כתב) "כל המצות אין אדם יוצא בהם י"ח אא"כ נתכוין בעשייתן שהוא עושה דבר זה לשם מצוה כו', לפיכך המתעסק בתקיעת שופר כדי להתלמד לא יצא י"ח", אעפ"כ שאני מצוה, שאף שאינו מתכוין לצאת באכילה זו, יצא י"ח, שכן נהנה הגוף מהאכילה.

אבל צלה"ב מהו ההסברה בזה שלפי שנהנה יתחייב על העבירה, אף שלא נתכוין, וכן שיצא י"ח מצוה, אף שהי' שלא בכוונה?

והנה בטעם החיוב בחלבים ועריות מבואר באתוון דאורייתא (כלל כד) דכל גדר איסור עריות, וכן איסור אכילת דבר איסור, הוא לא האכילה עצמה והביאה עצמה, כ"א ההנאה הבאה ע"י האכילה והביאה. ועיי"ש שמביא כמה ראיות לזה. ולכן, מכיון דבעבירת אכילה וביאה הרי בלא"ה אין המעשה עבירה, כ"א הרגשת ההנאה הוא העבירה והבלתי נרצה, וא"כ מה בכך שלא נתכוין ושהי' מתעסק, הרי סוף סוף הרגיש הנאה מחלב ומערוה, ונעשה שפיר מה שאסרה תורה, ושפיר ראוי שיתחייב.

אמנם טעם זה שייך רק באיסור חלבים ועריות, אבל בנוגע למצה א"א לומר כן, וכמו שהקשה הוא עצמו וז"ל: "דסברא זאת שייכא רק בחלבים ובעריות שהם דברים אסורים ומתועבים, וע"כ הסברא נותנת שההרגש הנאה מהם הוא האיסור, שרצתה תורה שלא תהנה נפש האדם מהם, למען לא תתתעב ע"י הנאה כו', וע"כ כו' שפיר שייך לחייב מתעסק מטעם שכן נהנה, דכיון דנהנה הרי נעשה האיסור וכנ"ל, אבל במצות מצה מנ"ל לומר שרצתה התורה הרגש הנאה מהמצה, דלמא מעשה אכילת המצה כמשמעו הוא המצוה, וא"כ כשאינו מתכוון למצוה, מה בכך שהוא נהנה, הלא אין ההנאה מצוה". עכ"ל.

נוסף לזה: עצם הסברא צ"ע, דהרי מה לי שבחלבים ועריות האיסור הוא ההנאה, הלא הנאה זו גופא צריך כוונה. וכמו בשאר דברים שהאיסור הוא על המעשה גרידא, מ"מ אינו מספיק עשיית האיסור בלחוד, אלא צריך גם כוונה, כי האיסור עצמו אינו מספיק שיעבור עליו האדם, כמו"כ בחלבים ובעריות, ששם האיסור הוא הנאה, הנה אינו מספיק ההנאה עצמה, שהיא עצם האיסור, אלא צריך לזה גם כוונת האדם.

וא"כ הדרא קושיין לדוכתה: מה טעם אמרינן שהמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה - מה מוסיף ההנאה? וכן למה יצא י"ח מצה כשאכלו בלא כוונה מטעם שכן נהנה?

והביאור בכל הנ"ל יובן ע"פ מ"ש רש"י בסנה' (סב,ב) בביאור ענין "שכן נהנה" - "הלכך חשיב בכוונה". וצריך ביאור: איך משלים ההנאה מקום הכוונה?!

וי"ל בזה, דהטעם מדוע צ"ל כוונה באדם כדי להתחייב בעבירות ולצאת י"ח המצות, ה"ז לפי שכדי להתחייב או כדי לצאת י"ח המצה צ"ל "שהוא" עשה הפעולה, ואם לא נתכוין, חסר ההתייחסות בין המעשה להאדם העושה, כי בבעל חי, וכ"ש באדם, כשמייחסים איזה פעולה אליו לומר שהוא עשאה, ה"ז בעיקר לנפשו וחיותו, (ולכן בצומח ודומם, שאין להם נפש וחיות, אין לומר שהוא עשה הפעולה), ולכן כאשר עושה פעולה בלי שכל ומחשבה, ה"ז כאילו לא "הוא" עשה המעשה, ולכן אינו חייב בהעבירה, ואינו יוצא י"ח המצוה.

והנה אף שעיקר אופן ביטוי נפשו (ובמילא עי"ז אומרים ש"הוא" עשה הפעולה) הוא שכל ומחשבה, מ"מ גם התענוג והמדות הם חלק מביטוי נפשו, ולכן כשתענוג האדם מונח בהפעולה, עדיין אפ"ל ש"הוא" מתייחס להפעולה. ולכן בנדון ש"נהנה" מהפעולה, אפ"ל ש"הוא" עשה את הפעולה. ואף שאי"ז עיקרו כמו השכל ומחשבה, מ"מ סו"ס גם זה הוה חלק מביטוי נפשו.

וזהו כוונת רש"י "שכן נהנה - הלכך חשיב בכוונה", שההנאה משלמת מה שחסר בהכוונה, וה"ז כאילו נתכוין, כי ההנאה פועלת אותו הדבר מה שבדרך כלל פועלת הכוונה. ולכן כשנהנה בעשיית עבירה, ה"ה חייב חטאת, אף שהי' מתעסק, כי מצד ההנאה שיש לו מתייחס האדם למעשה העבירה [אף שאינו חייב כרת, כי סו"ס אין להענישו, שהרי לא עשה העבירה ברצון], וכן יוצא י"ח המצוה כשנהנה מזה, כי מעשה המצוה אכן מתייחסת אליו ע"י ההנאה שיש לו.

[אלא שצריכים לעיין הרבה במ"ש בלקו"ש (ח"ד פ' תצא) שהטעם למה יצא י"ח עשיית מצוה בלי כוונה, ה"ז לפי שיש קשר בעצם בין יהודי והמצות, עיי"ש בארוכה, וכולל בביאור זה גם נדון זה של אכילת מצה בלי כוונה (כפי שמצוין בהערה 44) - ולכאו' בשו"ע מפורש שהטעם הוא לפי שנהנה הגוף מאכילה זו, וכנ"ל בארוכה. וי"ל בזה. ואכ"מ]

הרי נמצא שסיבת הדבר שעשיית פעולה בהנאה ג"כ מספיק לצאת י"ח המצוה, או כדי להתחייב בחטאת, ה"ז לפי שיש בזה ג"כ מעין תכונת הכוונה (אף שאי"ז לגמרי כמו בכוונה, כי הנפש מתבטאת יותר בכוונה).

והנה כמו שהוא באדם, כ"ה בבע"ח, אולם בדרגא נמוכה יותר, כמובן, שכשהבהמה עושה פעולה בכוונה (עד כמה ששייך כוונה בבע"ח), יש לומר ע"ז ש"בהמה זו" עשתה פעולה זו. וכל הדינים המסתעפים מזה שבהמה זו עשתה הפעולה יחולו כאן. משא"כ אם הי' שלא בכוונה אז יש מקום לומר שזהו כאילו שלא הבהמה עשתה הפעולה, כי לא הי' מעורב בזה רק גופה, ואין לייחס הפעולה לבהמה זו (שיש לה חיות וזהו עיקרה).

אמנם כשיש להבהמה הנאה מפעולה זו, ג"כ י"ל ש"בהמה זו" עשתה הפעולה, כי גם בתענוג והנאה מתבטאת חיות הבהמה, ויש לייחס אלי' עשיית הפעולה, כנ"ל.

ואף שבפועל אמרה תורה שגם אם לא עשתה הבהמה הפעולה באופן שמתבטאת חיי', ג"כ חייבים הבעלים, - הטעם ע"ז, כי אמרה תורה שאצל בהמה אין נוגע אם יש יחס בין הפעולה לחיות הבהמה כדי לחייב הבעלים, מ"מ באם אכן רוצים לחלק בין כוונתה להזיק לאין כוונתה להזיק ובין יש הנאה להזיקה לאין הנאה להזיקה, הרי מובן שיש סברא יותר לחייב כשכוונתו להזיק מבשאין כוונתו להזיק, כי סו"ס יש יותר יחס בין ההיזק להבהמה כשכוונתו להזיק, ועד"ז יש סברא יותר לחייב כשיש הנאה להזיקה מבשאין הנאה להזיקה, כי כשיש הנאה להזיקה יש יותר יחס בין ההיזק והבהמה.

וזהו תוכן קושיית הגמ' "ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש", לפי שכוונתו להזיק ה"ז סיבה לייחס יותר ההיזק להבהמה.

והנה ע"פ כהנ"ל נמצא שהק"ו הנ"ל קאי על ב' הענינים, הן על כוונתו להזיק והן על יש הנאה להזיקו, כי בשניהם תוכן אחד ממש, ולכן לא הוצרך להקשות על שניהם, כי קושיא א' היא. והיות ועיקר ייחס בין הבהמה ופעולת ההיזק הוא בכוונתו להזיק, (וכנ"ל שההנאה ג"כ מתבטאת היחס הנ"ל), ולכן מקשה בפירוש בנוגע לכוונתו להזיק, אבל ע"פ הנ"ל פשוט שבזה מונח בדרך ממילא שהקושיא היא גם על יש הנאה להזיקו, וזוהי כוונת הר"י מיגש בכתבו "כיון דמקשינן אכונתה ואין כונתה ממילא שמעת דהה"נ איש הנאה ואין הנאה".