א. איתא בספרי (פרשת שופטים, פיסקא ל"ב): "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך. מקרבך ולא בחוצה לארץ". וביאר הנצי"ב בפירושו עמק הנצי"ב: "פי' בח"ל לא ינבא עד שיבא לא"י כדאיתא במ"ק ד' כ"ה א', וע"ע במכילתא ריש פ' בא". למדנו מדברי הספרי שיש ללמוד מקרא מפורש בתורה דאין נבואה בחו"ל. דין זה דאין נבואה בחו"ל מובא גם במכילתא ריש פרשת בא וז"ל "ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות וכו' אם תאמר דן אני מן הנביאים שנדבר עמהם בחוצה לארץ אע"פ שנדבר עמהם בחוצה לארץ לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות וכו' ואע"פ שנדבר עמהם בחוצה לארץ ובזכות אבות לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים וכו' וי"א נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוצה לארץ שנ' היה היה דבר ה' היה שנדבר עמו בארץ היה שנדבר עמו חוצה לארץ רבי אלעזר בן צדוק אומר הרי הוא אומר קום צא אל הבקעה מגיד שהבקעה כשרה תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ שנא' ויקם יונה לברוח תרשישה וכו' אלא אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה וכו'". מפורש א"כ דאין נבואה בחו"ל. חלק מן התנאים סברו דעל המים או בבקעה יש נבואה. ויש שסברו דאם הנבואה החלה בא"י אזי תתכן נבואה אף בחו"ל, אך יסוד הדין הוא שאין נבואה בחו"ל.

ב. בתחילת הספר מחזה עליון, מקשה הגר"י סנדר שליט"א, מדוע השמיט הרמב"ם דין זה דאין נבואה בחו"ל וכדרכו בקודש האריך שם בדבר זה. והראה לי אחד מידידיי שגם כ"ק אדמו"ר זי"ע הקשה כן כמובא בליקוטי שיחות ח"ח בהערה שבעמ' 337. וז"ל: "וכמדומה שאף שהאריך הרמב"ם בענין הנבואה ופרטי', לא הזכיר התנאי שצ"ל בארץ ישראל דוקא (התחלתה עכ"פ) - ומסתימת לשונו בהל' יסוה"ת (פ"ז ה"א) משמע דלא ס"ל תנאי זה, והוא כדעת הזהר (וגם במו"ק ול"פ דרק בבל - כשדים ממעט - וכקושית הזהר וכדיוק הל' בבל גרמה, ופרש"י במו"ק - הוא ע"פ דעת זח"א קמ"א, רע"א. ואולי יש לתווך - בדוחק קצת - בין ב' הדעות ע"פ זח"א קס"ו, א)". ובאמת ראויה השמטה זו של הרמב"ם לעיון. מדוע לא פסק להלכה דין המפורש בספרי ובמכילתא, דין הנלמד מקרא מפורש בתורה, דין שלא מצינו בו חולק מבין רבינו התנאים.

ג. עוד הראה לי הנ"ל שהרה"ג אי"ב גערליצקי שיחי' דן בסוגיא הנ"ל בקובץ הערות וביאורים גליון תשע"ח. הגאון הנ"ל מתרץ את ההשמטה שברמב"ם ע"פ חידוש נוסף של כ"ק אדמו"ר זי"ע שבליקוטי שיחות חי"ד, פרשת שופטים, שיחה ב'.

בגמרא מס' יומא דף ט' ע"ב למדנו: "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" ואעפ"כ הרמב"ם אינו מזכיר כלל דמשמתו חגי זכריה ומלאכי אין עוד אפשרות לנביא. ומבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע: "ועכצ"ל דמה שאמרו נסתלקה רוה"ק מישראל הכוונה שמני אז לא היתה מצויה כמקודם אבל לא שבטלה לגמרי. כלומר: מכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו"כ מעלות גדולות, שהן הקדמה והכנה לנבואה כמבואר ברמב"ם ולכן כשאכשור דרי (בתמי') ואם הראשונים כמלאכים אנו כו' אין בני אדם ראוים לנבואה - אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזר מלמעלה וכו'. אבל באם יהי' בנ"א הראוי לקבלתה, תשרה עליו רוה"ק ונבואה גם בזמן הזה". וע"פ הבנה זו מחדש כ"ק אדמו"ר זי"ע: "ע"פ הנ"ל מתורץ ומובן הא דהרמב"ם אף שמבאר כו"כ פרטים בנוגע לנבואה אינו מזכיר כלל שאין נבואה משמתו נביאים האחרונים" משום שאמנם יש נבואה ותתכן נבואה, אלא שאין אדם שעלה במעלות עד לכדי נבואה אך הנבואה תתכן בהחלט.

ועפ"ז כתב הגאון הרב אי"ב גערליצקי: "ולפי"ז לכאורה יש לתרץ גם הכא הא שלא הביא הרמב"ם דאין נבואה בחו"ל משום דסב"ל שאין הפירוש שיש גזירה מלמעלה דאין נבואה בחו"ל אלא משום דבחו"ל שיש שם טומאה וכו' אין המקום ראוי לקבלת נבואה (וע"ד דעת ר"א בר צדוק דסב"ל דדבקעה בחו"ל שאינה מקום ישוב אכן יש שם נבואה כנ"ל) ולכן לא הביאו הרמב"ם וכו'". ודפח"ח.

ד. לולי דמסתפינא, הייתי רוצה להציע בדרך קצת שונה ובהקדם שאלה שלא מצאתיה בדברי רבותינו. הקדמנו שבספרי למדו דין זה דאין נבואה בחו"ל מפסוק מפורש שבתורה. אך משום מה במכילתא לא הביאו כלל את הפסוק כראיה לדין זה. במכילתא הוכיחו כן מיונה הנביא ותמהו מנבואתם של יחזקאל ודניאל, אך לא הביאו שיש ללמוד דין זה מפסוק בתורה "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך". ומדוע באמת? ואף אי נימא שהפשט בדברי הספרי אינו שאין נבואה בחו"ל אלא שא"א למנות נביא ולהתחיל נבואתו בחו"ל ואת הפרט הזה ילפינן מן הקרא, הרי גם דין ושיטה זו מובאת במכילתא הנ"ל. הרי איתא במכילתא "וי"א נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוצה לארץ שנא' היה היה דבר ה' היה שנדבר עמו בארץ היה שנדבר עמו חוצה לארץ". היינו לומר, וכפי שביאר הגר"א שם בפירושו "פי' מפני שדיבר עמו כבר בארץ גרם לידבר עמו בחוצה לארץ". ואם בספרי למדו מן הקרא דצריך שתחילת הנבואה תהיה בארץ (ואז יכולה הנבואה להימשך אף בחו"ל), מדוע לא הביאו במכילתא את הפסוק שבתורה לראיה ולמקור הדין.

ה. ואשר נראה לומר בזה דבאמת נחלקו התנאים בדין זה. הספרי והמכילתא הבינו בדרך שונה הא דאין נבואה בחו"ל. דהנה יש לחקור האם דין זה הוי דין במקום - היינו בחו"ל - שהמקום גורם שלא תחול בו הנבואה כלל. או דלמא דין זה הוי דין בגברא. היינו לומר, שגברא הנמצא בחו"ל מנוע מלקבל נבואה ומשום שאינו יכול להשיג את המעלות הדרושות בכדי שתחול עליו הנבואה. ונראה שבכך נחלקו הספרי והמכילתא. שיטת המכילתא היא שאיירי כאן בדין של מקום. חו"ל מופקעת מנבואה מפאת המקום שלו. ומשום כן הדגשת הלשון במכילתא נסובה תמיד על המקום. "משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות". ובהמשך: "תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ". כי המקום גורם לאי-היכולת של נבואה בחו"ל. ומשום כן מצינו גם במכילתא יוצאים מן הכלל. אליבא דמ"ד אחד ישנה נבואה בחו"ל על המים שהוא מקום טהור ואין טומאת חו"ל חלה שם בכדי למנוע את הנבואה. ואליבא דר' אלעזר בן צדוק ישנה נבואה בבקעה, ואף בחו"ל, וכפי שפירש בפי' קו המדה על המכילתא "כיון שהוא פנוי מישיבת בני אדם לא שכיחא שם טומאה וה"ז כמו מקום טהור של מים". הרי שטומאת המקום גורמת למניעת הנבואה. כך שיטת המכילתא.

אך בספרי הבינו שאין זה דין במקום כלל, כי הקב"ה יכול לנבא את בני האדם בכל עת ובכל מקום שירצה, אלא שדין זה הוי דין בגברא. מכיוון שהנבואה יכולה לחול אך ורק על אדם שהשיג ועלה במעלות גדולות, וכמבואר ברמב"ם בפ"ז מהל' יסודי התורה ה"א וז"ל "אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן העניינות הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו תמיד פנויה למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהם גדלו מיד רוח הקדש שורה עליו וכו'". ונראה, שחידש הספרי שהאדם בחו"ל אינו יכול להשיג מעלות אלה, וממילא לא יכולה הנבואה לחול עליו. נמצא שאין כאן דין במקום, שהמקום מנוע מאפשרות הנבואה, אלא שיש בחו"ל חסרון בגברא שהוא אינו מסוגל להשיג את המעלות הדרושות לקבל את הנבואה. ומדוייק עפ"ז לשון הספרי "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך. מקרבך ולא בחוצה לארץ". ההדגשה בספרי היא הגברא - הקמת הנביא. קרי, הקב"ה יקים ויבחר נביא מקרבך בארץ ישראל כי רק שם יכול האדם להשיג את מעלות הנבואה. ומתאים א"כ גם הדין הנוסף המובא בספרי שם בהמשך ובשכנות לדין הנ"ל "מאחיך ולא מאחרים", היינו שאין השכינה יכולה לחול על הגויים משום שיש פסול בגברא ושאין הנבואה יכולה לחול עליו.

ומשום כן השמיט הרמב"ם את דרשת המכילתא, ומשום שסובר כספרי שאין דין זה דין בקרקע - במקום, אלא דין בגברא. וסובר הרמב"ם שבאופן עקרוני אין הגברא יכול להשיג כל מה שפירט בריש פ"ז מהל' יסודי התורה, וכפי שציטטנו לעיל, אלא בארץ ישראל. אך אם יימצא אדם שיכול, בוודאי שתחול עליו הנבואה אף בחו"ל. וזהו סוד הדין בהא שנביא שכבר ניבא בא"י יכול להמשיך אף בחו"ל, משום שכבר השיג את המעלות המביאות לידי נבואה.

ו. ואם כנים הדברים, אפשר עוד לומר ולבאר ששתי הבנות שונות אלה הינן בעצם שני הפשטים שברש"י במס' מו"ק דף כ"ה. דאיתא שם דכשנח נפשיה דרב הונא "פתח עליה רבי אבא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה מתיב רב נחמן בר חסדא ואמרי לה רב חנן בר חסדא היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים טפח ליה אבוה בסנדליה א"ל לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא מאי היה שהיה כבר". ובד"ה "שהיה כבר" פירש רש"י: "כלומר ההיא שעתא הוה ולא יותר ויש אומרים שהיה כבר בארץ ישראל ששרתה עליו רוח הקודש". ולכאורה נראה ששני הפשטים ברש"י חלוקים ביסודם. הפשט הראשון ברש"י סבר כמכילתא ושהמקום גורם שא"א שתחול שם הנבואה ומשום כן טפח ליה אבוה ואמר לו שנבואה זו היתה יוצאת מן הכלל ולא תהיה יותר כי מעיקר הדין לא תתכן נבואה בחו"ל כלל. משא"כ הי"א שברש"י סוברים כספרי ושתתכן הנבואה בחו"ל, אלא שבדרך כלל לא ישיג האדם את מעלת הנבואה בהיותו בחו"ל. אך אם התנבא בארץ ישראל והשיג כבר את מעלת הנבואה בודאי שיכול להמשיך ולהתנבא אף בחוצה לארץ. - וכשיטת הספרי, וכשיטת הרמב"ם.

ז. ויש להוסיף ביאור בשיטת הרמב"ם שהיא בעצם שיטת הספרי וכנ"ל. דיש להבין, מדוע באמת לא נימא שעצם המקום, היינו חו"ל, יהיה מנוע מן הנבואה בגלל טומאתו, וכשיטת המכליתא ושאפשרות הנבואה תהיה רק על מים טהורים או בבקעה? והנראה לומר בזה ובהקדם הבנת המכילתא דאין נבואה שורה בחו"ל בגלל טומאתה. דלאיזו טומאה התכוונו. אי נימא שהמדובר הוא הא דחו"ל אינה מקודשת כארץ ישראל וכדתנן במשנה בפ"א דמסכת כלים מ"ו "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", עדיין נצטרך להבין מדוע אין נבואה בחו"ל ומאן יימר דפחיתות מעלת הקדושה שבחו"ל גורמת לחסרון הנבואה. הרי במשנה לא מדובר על טומאת חו"ל ממש, אלא על הא דא"י מקודשת משאר הארצות. וכך באמת מפרש הרמב"ם שם בפיה"מ "בעבור שזכר (במשניות הקודמות) מדרגות הטומאה והתחיל ביותר קל מהן וסיים ביותר עליון, לקח גם כן במדרגות המקומות הטהורים אשר הם גם כן מסיבות הסרת הטומאות והתחיל במדריגה ביותר קלה וביותר כוללת" - וע"ע בפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"יב. הרי שהמשנה אינה מדברת כלל על הטומאה בעצם של ארץ העמים. אדרבה, לפי הגדרת הרמב"ם המשנה עוסקת בדרגות הטהרה אלא שבתוך הארצות ישנן טומאות המטמאות אותה. הרי לן שמשנה זו אינה יכולה להיות הסיבה והטעם להא דאין נבואה בחו"ל, כי טומאת המקום אינה מבוארת כאן.

אלא נראה שהמונע את הנבואה הוא הטומאות הנמצאות בחו"ל ושהן גורמות לטומאת המקום וממילא להא דאין הנבואה יכולה לחול שם. וכלשון הרמב"ם הנ"ל "אשר הם גם כן מסיבות הסרת הטומאות" - דהיינו הדברים הנמצאים בחו"ל וגורמים לטומאה, אך לא טומאת המקום בעצם. ואשר ע"כ סברו הספרי והרמב"ם שהנבואה יכולה לחול אף בחו"ל אך הטומאות הנמצאות שם (ולא עצם המקום) מונעות מהגברא להשיג מעלותיה של הנבואה.

ח. וביתר דיוק ותוספת הבנה. הנה למדנו במס' שבת דף י"ד שיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ויעויין שם כל הסוגיא. הרמב"ם סיכם ופסק את הדין בריש פי"א מהלכות טומאת מת וז"ל "ארץ העמים בתחילה גזרו על גושה בלבד כבית הפרס ולא היו מטמאים אלא המהלך בה או נוגע או נושא מעפרה חזרו וגזרו על אוירה שיטמא ואע"פ שלא נגע ולא נשא אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העמים נטמא וכן כלי חרש שהכניס אוירו לארץ העמים ושאר כלים שהכניס רובם לאויר ארץ העמים נטמאו".

וכבר חקרו רבותינו האחרונים והאריכו לדון באם איסורי רבנן יכולים להיות איסורי חפצא או דלמא איסורים מדרבנן אינם אלא איסורי גברא. הצפנת פענח כתב, וכך מובא בכללי התורה והמצות אות א', אות קי"ח, "בגדר אם איסור דרבנן הוי איסור גברא או חפצא. יש בזה אריכות גדול וכו' ובאמת זה יש בזה כמאה סתירות בש"ס". עכ"פ הגר"י ענגיל בבית האוצר כלל קכ"ד כתב: "יש לעיין לפי צד הסברא דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא המה אי אמרי' כן גם בטומאה דרבנן דאם נאמר גם בטומאה כן א"כ לא משכחת מציאות טומאה מדרבנן כלל דגם בטומאת הגוף נמי הרי הגוף הוא החפץ ודו"ק ולא יהיה ענין טומאה דרבנן איפוא רק איסור לבד דחכמים אומרים שהוא אסור בכל הדברים שהטמא דאורייתא אסור בהם אבל מציאות טומאה דרבנן לא יהיה כלל וזה לא מיסתבר וכו'". הרי שמסברא כתב הגר"י ענגיל דטומאה דרבנן מוכרחה להיות איסור חפצא ולא איסור גברא. אך מה מאוד ייפלא הדבר שבספרו הנפלא אתוון דאורייתא כלל י' דן בכך באריכות ומצדד לכאן ולכאן ואחת מראיותיו החזקות שאיסורים דרבנן אינם יכולים להיות איסורי חפצא היא דווקא מפסק ההלכה שברמב"ם גבי פירות מע"ש שנטמאו בטומאה דרבנן ומשם חזינן דטומאה דרבנן אינה יוצרת איסור בחפצא כלל אלא רק מורה שעל האדם להמנע מפירות אלו כי לרבנן אין כח לשנות וליצור דין בחפצא.

ט. ואם כנים הדברים נוכל לומר גם גבי טומאת ארץ העמים שהגזירה היא בעיקר על הגברא ולא בחפצא של המקום. וממילא כשאמרו בספרי דאין נבואה בחו"ל, לא יכלו לומר שטומאת המקום גרמה לכך שלא תהי' נבואה בחו"ל, כי ביסוד דינה, אין הטומאה דין בחפצא של המקום. אלא שכל הענין דטומאת ארץ העמים הוא ענין של הוראה לגברא הנמצא בארץ העמים שהוא נטמא במגעה ובמשאה ואח"כ הוסיפו גזירה שנטמא אף באווירה. והכלל היוצא מכך הוא דאדם הנמצא בארץ העמים אינו יכול להשיג מעלות מסויימות המביאות לידי נבואה, וזהו שלמדו בספרי שהקב"ה יקים נביא, גברא הראוי לכך, אך ורק בארץ ישראל ולא בחו"ל, כי בחו"ל אין גברא הראוי לכך אא"כ כבר השיג מעלות אלה בארץ ישראל. וממילא השמיט הרמב"ם דין זה, כי אין תנאי ודין כלל שחו"ל מופקעת מנבואה, אלא שהתנאי היחיד הוא באדם שיגיע לדרגה הדרושה ובאם יגיע - ישיג הנבואה אף בחו"ל.

[י. עוד הערה נוספת במה שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע דישנה מבוכה בדברי הזוהר שבפרשת תולדות (דף קמ"א ריש ע"א) ששם איתא "אמר רבי אלעזר בגין דלא שריא שכינתא לבר מארעא קדישא ועל דא אין יראת אלקים במקום הזה דלאו אתריה הוא ולא שריא הכא" (ויעויין מה שהקשה בנצוצי אורות דמדברי הזוהר משמע דגרר הוי בחו"ל והרי הקב"ה הורה ליצחק "אל תרד מצרימה" ואיך ניתן לומר שבהיותו בגרר עבר על ציווי הבורא. ויש לעיין בכלי יקר עה"פ "שכן בארץ" (פרק כ"ו, ב') שביאר דהקב"ה הורה ליצחק שלא לצאת מן הארץ "לפי ששם אין מקום לגלוי השכינה וא"כ לא יוכל לאמר אליו שם בנבואה איזו דבר וכו'). ובזוהר פרשת יתרו דף פ"ב ע"ב משמע נמי דאין נבואה בחו"ל. וכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע: "ואולי יש לתווך - בדוחק קצת - בין ב' הדעות ע"פ זח"א קס"ו, א') ששם איתא "ואיתימא שכינתא לא שריא אלא באחסנתיה דאיהי ארעא קדישא ודאי לא שריא בגין לינקא מנה אבל לאגנא שריא". (יעויין מש"כ הגר"ר מרגליות בספר שערי זהר על הסוגיא במו"ק דף כ"ה ד"ה שהיה כבר). וביאר הגראי"ב גערליצקי שם דכוונת כ"ק אדמו"ר זי"ע היא דהזוהר מחדש דנבואה להגנת ישראל ישנה אף בחו"ל. אך הקשה א"כ מיחזקאל יעויי"ש. ושמא אפשר להעמיס בדברי הזוהר את אשר סבר ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי ח"ב אות י"ד, ודבריו מובאים במהר"ץ חיות בחידושיו למו"ק דף כ"ה ע"א, "אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבר בה ויחזקאל ודניאל בעבורה". היינו שהנבואה תיתכן בחו"ל גם אם היא בעבור ארץ ישראל. ושמא זהו מה דאיתא בזוהר "אבל לאגנא שריא" (ועיין בחלופי גרסאות שבהוצאת הזוהר עם פירוש הסולם "אבל לאגנא שאני"), היינו לומר שלהגן על יעקב בחזרתו לארץ ישראל, שריא ושאני. הקב"ה הורה ליעקב "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (ולהעיר מדברי רש"י בשם המדרש תנחומא "ושם אהי' עמך אבל בעודך מחובר לטמא א"א להשרות שכינתי עליך) ויעקב אמר לנשותיו שהקב"ה הורה לו "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך". כך שכל ההליכה הזאת היתה לקראת החזרה לארץ ישראל וממילא שכינתא שריא בעבור ארץ ישראל אף אם מדובר בחו"ל. ואז לא קשה מנבואתו של יחזקאל וכפי שכתב הכוזרי גופא דיחזקאל התנבא בעבורה.]