א. כתב אדה"ז בשלחנו סימן תלג סכ"ד, "רפת של בקר אין צריך בדיקה שכל חמץ שנפל שמה יש לתלות שהבהמות אכלוהו והרי יש כאן ספק ספיקא שמא לא היה שם חמץ מעולם ואת"ל היה שמא אכלוהו הבהמות וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ". וממשיך בסכ"ה, "וכן לול של תרנגולים אין צריך בדיקה שכל חמץ שהיה שם יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו".

וממשיך לבאר דבבית שהתרנגולים מצויין בו הרי הדבר תלוי; דאם אכלו שם חמץ בתוך שלשים יום לפני הפסח הר"ז נחשב למקום שיש בו ודאי חמץ (ד"א"א שלא נפל שם חמץ על הקרקע"), ולכן חייב בבדיקה כדינו ד"יש כאן ודאי חמץ וספק אכלוהו התרנגולים ..ואין ספק מוציא מידי ודאי", אמנם באם נזהרו שלא לאכול שם חמץ בתוך ל' יום א"צ בדיקה - אף דלפנ"ז הי' שם חמץ - משום ד"יש בו ב' ספיקות להקל: שמא אכלוהו, ואת"ל שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב וכו'".

ועל סברא זו כתב בהגהה על הגליון "ואע"פ שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת אף שיש כמה ספיקות להקל ..לפי שעיקר תק"ח שתקנו לבדוק ולחפש אחר החמץ אינה אלא על הספק שמא יש שם חמץ, ומן התורה אין לחוש כלל לספק כזה ..וא"כ מה לי ספק אחד ומה לי כמה ספיקות. אבל ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיו"ב אוכלין כל מה שמוצאין והוא קרוב לודאי ..אם יש להסתפק עוד ספק אחר דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אע"פ שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כוחו של הודאי גמור ..ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי וכו'".

ובסכ"ו ממשיך לבאר דכן הוא הדין בכל חדרים של"צ בדיקה מחמת זה שאין מכניסין בהן חמץ, דבאם ראו שם חמץ לפני ל' יום א"צ בדיקה מחמת הטעם שנתבאר, משא"כ באם היה בהם חמץ בתוך ל' יום חייבין בבדיקה. ובסכ"ז ממשיך לבאר דעד"ז הוא הדין ברפת שראה שם חמץ בתוך ל' יום שחייב בדיקה וכו'.

היוצא מכ"ז דיש כאן תרי סוגי ס"ס: א. רפת ולול ל"צ בדיקה מחמת הס"ס דשמא לא נכנס בהם חמץ מעולם, ואפילו אם כן נכנס שמא אכלוהו הבקר או התרנגולים. ב. כ"מ שהי' שם ודאי חמץ לפני ל' יום וא"כ שייך להסתפק דשמא כבר נתעפש, הרי אם שייכת גם הספק דשמא אכלוה, מהני ס"ס זה בכדי לפטרו מבדיקה.

ועל כללות הענין דמהני ס"ס לפטור מחיוב בדיקה הקשה אדה"ז בהגהה, דלכאורה לא מהני ס"ס בבדק"ח - דהבדיקה נתקנה על הספק וכו' - וע"ז תירץ דספק אכילה הוה ספק הרגיל וקרוב לודאי, וספק כזה מהני (בצירוף עוד ספק) גם לענין בדק"ח. עכתה"ד.

ויש לדייק מדוע הקושיא והביאור בהגהה היו בקשר לסוג השני של ס"ס; ספק נתעפש החמץ וספק אכלוהו תרנגולים, ולא על סוג הראשון; ספק לא נכנס שם וספק אכלוהו.

ובפשטות: ב' דינים הראשונים שהוזכרו היו הס"ס ברפת ובלול, ולכאורה מיד עולה הקושי מדוע מהני ס"ס אם בכלל לא מהני בבדק"ח, אמנם אדה"ז אינו מעיר ע"ז כלום. ורק אח"כ כשמזכיר הס"ס בדין בית שמצויין בו תרנגולים, דשם הר"ז ספק שמא נתעפש וספק שמא אכלוהו כנ"ל, רק שם מתעכב ע"ז אדה"ז ומבאר לנו היסוד של ספק הרגיל וקרוב לודאי וכו'!?

ב. ונראה לומר הביאור בזה בהקדם הדיוק במקור דין זה דרפת של בקר ולול של תרנגולים פטורין מבדיקה; דהגמרא (ח, א) 'מונה' אותן ברשימת המקומות שפטורין מבדק"ח מחמת זה שאין מכניסין בהן חמץ! ואכן הרמב"ם פירש שגם הפטור ברפת ולול הוה מחמת זה דהוו מקומות שאין מכניסין בהן חמץ כפי המובן מפשטות המשך הגמרא שם, אבל רש"י פירש שהפטור בהן הוה משום "שאם היה שם חמץ הבהמות אכלוהו", וכן נקט אדה"ז להלכה כנ"ל.

ולכאורה אינו מובן דבאם באמת הפטור הוה מחמת הסברא דשמא אכלוהו, אז מדוע כללה הגמרא דין זה עם שאר הדינים שפטורין מחמת זה דאין מכניסין בהן חמץ? ואשר נראה מזה דבעצם הר"ז פטור אחד; והיינו דהסברא דהבהמות אכלוהו, משווה הרפת למקום שאין מכניסין בו חמץ.

ביאור הדבר: מאחר דרפת הוא מקום כזה שישנה סברא פשוטה - אף דאינו ודאית - דהבהמות אכלו את החמץ, ומאידך ישנה ספק באם בכלל נכנס חמץ לשם או לא, הרי הספק אכילה 'אומרת' שאל לנו להסתפק בספק הראשון דשמא נכנס לשם חמץ, ויש להחשיבו כמקום שלא נכנס שם חמץ ושלכן פטור מבדיקה.

וי"ל דזה מדוייק היטב גם בלשון אדה"ז ד"ספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ"; והיינו דהספק של אכילה "מוציא" ומבטל הספק דשמא יש כאן חמץ, ושוב מתחשבים עם המקום כאילו מעולם לא הי' שם חמץ.

ולפ"ז יש לתרץ מדוע בדין זה לא הי' קשה דאיך זה מסתדר עם זה דבבדק"ח לא אזלינן בתר ס"ס לפטור מבדיקה; די"ל דזה דלא אזלינן בתר כללי ס"ס לפטור, זהו רק במקום כזה שמעיקרא נתחייב בבדיקה, משא"כ במקרה דרפת הרי חכמים מעיקרא חשבוהו למקום שאין מכניסין בו חמץ מחמת ספיקות הנ"ל, ונמצא דמעולם לא חלה חיוב בדיקה על מקום כזה (ואינו דומה למקום שחלה החיוב ורק שרוצים לפטרו מהלכות ס"ס).

ומבואר היטב מדוע בדין השני של ס"ס - ספק שמא נתעפש וספק שמא אכלוהו - כן הוקשה לו לאדה"ז איך זה מסתדר עם הכלל דבבדק"ח לא אזלינן בתר כללי ס"ס; דהרי כאן בודאי הי' חמץ במקום זה, ושוב א"א לומר (לכאורה) דהספק השני מחשיב המקום למקום שאין מכניסין בו חמץ, אלא דבא לפטרו מבדיקה מדיני ס"ס, וע"ז קשה באמת דלכאורה לא פוטרים מחיוב בדיקה מחמת ס"ס? וע"ז מביא אדה"ז החידוש שספק הרגיל וקרוב לודאי שונה כמשנ"ת.

(מאמר המוסגר: נמצא דג' חלוקות ישנה בדבר: א. מקום כמו רפת דמעיקרא לא חלה עליו חיוב בדיקה מחמת זה דהספק אכילה אומרת לנו שלא להסתפק ולחשוב דאפשר הגיע חמץ לשם; ב. מקום כמו בית שמצויין בו תרנגולים, ולא הביאו שם חמץ בתוך ל' יום, דאז הרי הספק אכילה מועלת לפטרו מבדיקה בצירוף הספק דנתעפשה, אבל רק מחמת ה'חידוש' דספק הרגיל וקרוב לודאי; ג. תרי ספיקות דעלמא שלא מועילים לפטור מחיוב בדיקה.

ומעניין לציין מקור יפה לג' סברות ואופנים אלו בדברי התוספות בסוגיין (ט,א); דהנה הגמרא אמרה דאע"פ דחכמים גזרו טומאה על מדורות העכו"ם מחמת זה שלפעמים קוברין שם נפליהן, מ"מ במקום שמצויין חזירין ה"ה טהורין מחמת הס"ס דאולי לא הי' שם נפל, ואפי' אם הי' אפשר שאכלוהו. וכתבו ע"ז התוספות "וא"ת והא מדורות העובדי כוכבים רשות היחיד הן ותנן במסכת טהרות (פ"ו מ"ד) כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא? וי"ל דלא דמי הך ספיקא לשאר ספיקי דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה. א"נ אימר אכלתיה עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי וכו'".

ועכ"פ רואים בתוספות כל ג' סברות הנ"ל; הסברא דס"ס לא מהני כלל בטומאה ברה"י (ע"ד שבכלל לא מהני ס"ס לפטור מחיוב בדק"ח), הסברא דבמקום שישנה ספק אם בכלל נכנסה לשם טומאה י"ל דמהני ספק אכילה (ע"ד הסברא גבי רפת בבדק"ח), והסברא דגם בל"ז אפשר לטהר מדין ס"ס כשישנה ספק הרגיל וקרוב לודאי (ע"ד הסברא גבי בית שנמצאים בו תרנגולים) כמשנ"ת. ע"כ מאמר המוסגר).

ג. והנה לפכ"ז נמצא לכאורה דשני הפטורים כאן שונים ביסודם; דהס"ס ברפת ובלול 'אומרת' דהוו בגדר מקום שאין מכניסין בו חמץ, משא"כ הס"ס בבית שמצויין בו תרנגולים (ועד"ז בכל מקום שאין מכניסין בו חמץ שראו שם חמץ לפני ל' יום), הרי באמת נחשבין למקום שמכניסין בו חמץ אלא דמהני 'ספק הרגיל וקרוב לודאי', בצירוף עוד ספק, לפטרו מחיוב בדיקה.

אמנם לכאורה אינו משמע כן מהמשך דברי אדה"ז בשלחנו אשר משווה הדינים זל"ז, ובפנים השו"ע אינו מחלק ביניהם כלל, דבשניהם מבאר דפטורים מבדיקה מדין ס"ס. ורק בהגהה הנ"ל מבאר בקשר לאופן השני דס"ס, שמהני מחמת הך סברא דספק הרגיל וקרוב לודאי. ולכאורה באם הפטורים היו שונים ביסודם הי' צ"ל איזה הבדל בהסברת הדינים בפנים השו"ע!

ואשר לכן נראה לומר דבסופו של דבר הרי שני הדינים שווין, ונקודת הפטור הוא זה שהספק אכילה מבטלת היסוד להסתפק בספק הראשון, עד דהוה בגדר בית שאין מכניסין בו חמץ;

אלא דבמקרה דרפת ולול הר"ז פשוט - גם בלי הסברא דספק הרגיל וקרוב לודאי - איך שספק אכילה משווה הבית למקום שאין מכניסין בו חמץ (דכנ"ל מעולם לא ידענו שנכנס חמץ לבית), משא"כ בס"ס השני, דבאמת הי' בבית חמץ לפני שלשים יום, כאן צריכים להחידוש המיוחד של 'ספק הרגיל וקרוב לודאי' בכדי שהספק אכילה תוכל לפעול שלא להסתפק בכלל דאולי הי' כאן חמץ בבית, ולומר שהחמץ שהי' כאן לפני שלשים כבר נתעפש ושוב הוה בגדר בית שאין מכניסין בו חמץ.

ביאור הדבר: כמו שברפת אומרים דהספק אכילה 'אומרת' לנו שלא להסתפק דאולי הגיע חמץ לבית זה בכלל, עד"ז אומרת לנו הספק אכילה - שקרוב לודאי - בבית שיש בו תרנגולים, שלא להסתפק שהחמץ שהי' כאן לפני שלשים יום 'הגיע' עד להזמן של פסח, והיינו שהיום אין לנו סיבה להסתפק דאולי אותה חמץ הגיע לכאן, ושוב הוה כמו מקום כזה שאין לנו סברא להסתפק בו שמא יש כאן חמץ.

ד. ואם כנים הדברים נראה לומר דהסברא ד'ספק הרגיל וקרוב לודאי' מהני רק בצירוף לספק כזה שמבטלת היסוד להסתפק בהגעת חמץ לבית זה בזמן זה, באופן שנוכל להחשיב הבית כמקום שאין מכניסין בו חמץ (כמו ברפת ולול), משא"כ להצטרף לסתם ספק אחר, באמת לא הי' מועיל אפילו ספק זה הרגיל וקרוב לודאי.

ונרוויח לפ"ז לתרץ קושיא הידועה מדוע בכל הספיקות הנידונים בסי' תל"ח ותל"ט (שמקורם ב'פסקי הלכות' דהסוגיא בדף ט,א - ב), קובע אדה"ז דלא מהני בהן ס"ס (אם לא שכבר בדקו עיי"ש), אף דאחת הספיקות תמיד הוה ספק אכילה, אשר לפי המבואר כאן הוה ספק רגיל וקרוב לודאי!? (ונאמרו בזה ביאורים שונים ואכה"מ להאריך).

אלא דלדברינו י"ל דבמקרה שיש ספק לפנינו כעת, שוב לא מהני אפילו ספק הרגיל וקרוב לודאי לשוותו בגדר בית שאין מכניסין בו חמץ, ושוב לא מהני כל הספיקות בעולם לפטור מבדק"ח, ורק במקרים דעסקינן בהו לעיל - רפת, לול וחמץ שהי' בבית לפני שלשים יום - מהני הספק אכילה לבטל היסוד להסתפק בהם מעיקרא וכמשנ"ת.