שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה
א.
ב' דינים דדיבור בלשון נקי'
בספר רשימות שיעורים [להגרי"י קלמנסון שליט"א] עמ"ס פסחים ח"א ס"ג כתב לבאר בטוב טעם דבהא דיש לחזר אחר לשון נקי' ישנם ב' דינים שונים ונפרדים זמ"ז, הא', דלעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו וטעמא הוא כמ"ש הרבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' סי' ר"ל, והובא בשפ"א בסוגיין) דהוא גדר להיות אדם נזהר מניבול פה, והיינו בהגברא שלא יוציא דבר מגונה כדי שלא יתרגל לניבול פה, ודין זה שייך להאדם דוקא משא"כ להתורה, והב', דלעולם יספר אדם בלשון נקי' והוא דין בעצם החפצא דהלשון, דלשון כבוד ונקי עדיף מלשון מגונה, וע"ד לשון קצרה דעדיף מלשון ארוכה דזהו משום עצם הלשון, ודין זה שייך גם להתורה (ונפק"מ מזה טובא, יעויי"ש ביאור כללות הסוגיא ודברי הראשונים בזה בארוכה).
ועפ"ז ביאר יסוד החילוק בין מאמר ריב"ל להא דתנא דבי ר"י, ומדוקדק מאד בשינוי הלשון, דריב"ל קאמר "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" דנקט שלא יוציא "דבר מגונה" והדגיש בשלילה אל יוציא כו'", משא"כ דבי ר"י קאמר ש"לעולם יספר אדם בלשון נקי'", דנקט ב"לשון נקי'" והדגיש החיוב "לעולם יספר וכו'", והיינו משום דהא דריב"ל הוא דין בהגברא שלא יתרגל וכו' ולכן מדגיש ה"שלילה" שלא יוציא "דבר מגונה" שלא יתרגל לניבול פה, משא"כ בהא דבי ר"י שהוא דין בעצם החפצא דהלשון, דלשון נקי' עדיפא, ולכן מדגיש ה"חיוב" דיספר ב"לשון נקי'" דעצם הלשון עדיף, עכת"ד[1].
ונראה להעיר ולדייק עוד בזה, דבמאמר דריב"ל קאמר "אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו וכו'" (משא"כ בהא דתנא דבי ר"י שלא הזכיר הא דפיו אלא ד"יספר אדם בלשון נקי'"), והיינו דדקדק בלשונו ד"אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" לרמז על יסוד הדין דהוא כדי שלא יבוא לניבול פה דהוא דין בהפה דהגברא ודו"ק.
ב.
והנה ביסוד דברי הגרי"י קלמנסון שליט"א הנ"ל נראה לדקדק עוד בסדר השקו"ט דגמ' בסוגיא דדיבור בלשון נקי', והוא דבתחלה הובא מאמר דריב"ל ד"אל יוציא אדם דבר מגונה וכו'", ושוב הובא הא דבי ר"י ד"יספר בלשון נקי' . . . שהרי הזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר ותבחר לשון ערומים (איוב טו, ה) ואומר ודעת שפתי ברור מללו" (שם לג, ג), ובהמשך לזה מבואר בגמ' "מאי ואומר וכ"ת הנ"מ בדאורייתא אבל מדרבנן לא [תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להקפיד על לשונם, רש"י] ת"ש ואומר ואומר ותדבר לשון ערומים, וכ"ת הנ"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא ת"ש ואומר ודעת שפתי וכו'".
ולפום ריהטא צ"ב מדוע איצטריך לי' דבי' ר"י דוקא להביא ג' לימודים ליסוד הדין דיספר בלשון נקי' דהו"א דוקא דבדאורייתא וכו', משא"כ ריב"ל דסגי לי' בפשטות מחד קרא. זאת ועוד צ"ב, הרי הא גופא יש להקשות לריב"ל דמאי ראי' מייתי לה מחד קרא, ואולי הנ"מ בדאורייתא וכו'.
אכן להמבואר דהני תרי דרשות דריב"ל ודבי ר"י שני דינים שונים ונפרדים הם בהא דדיבור בלשון נקי' אתי שפיר, והיינו דדוקא בהא דבי ר"י דהוא דין בעצם החפצא דהלשון, דלשון נקי' עדיפא, ודין זה שייך שפיר הן להאדם והן להתורה, הוא דאיכא להסתפק ולחקור אם דין זה שייך דוקא להתורה וכו', והיינו כמו שפירש"י דיתכן דדוקא ה"תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה" משא"כ בלשון חכמים וכו', ולכן הוא דבעי ר"י ג' קראי ללמדנו דיש לחזר אחר לשון נקי' הן בהתורה, בלשון חכמים ובמילי דעלמא.
אכן בהא דריב"ל דהוא דין להגברא שלא יוציא דבר מגונה מפיו שלא יתרגל ויבוא לניבול פה וכו', הנה דין זה מלכתחלה שייך דוקא להאדם, משא"כ להתורה [וכן י"ל לדרבנן] דלא שייך הך דינא וכמוש"נ, וא"כ שפיר סגי לן בחד קרא ללמדנו ד"אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו", ודו"ק.
[1])) ויעויי"ש שביאר עפ"ז יסוד דברי רש"י בד"ה אשר איננה טהורה דהקשה על מימרא דריב"ל "ואע"ג דבדאורייתא כתיב טמא, שני אורחי' בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקי'", ולכאורה הרי היא היא קושיית הגמ' דלקמןף והול"ל ולקמן פריך וכיו"ב כדרכו בפירושו בכ"מ, זאת ועוד הרי הגמ' משני באו"א ובפרט דלפירש"י עדיין אינו מתורץ השאלה וצע"ג.
וביאר ב"רשימות שיעורים" שם דלהמבואר דאיכא ב' דינים בהא דדיבור בלשון נקי', הא', להאדם משום ניבול פה, והב', (גם) להתורה משום עצם הלשון נראה דאין כוונת רש"י להקשות בזה קושיית הגמ' דלהלן כלל, דזה לא קשיא על ריב"ל דקאי על האדם וא"כ תו לא קשה מה שבתורה כתיב טמא, והרי בתורה לא שייכא טעמא דניבול פה וכו', אלא כוונתו בזה להעיר על תוכן הלימוד דריב"ל דמזה ששינתה התורה ועיקם הכתוב שמנה אותיות וכו' שמעינן מינה שאל יוציא אדם גבר מגונה מפיו, וע"ז מעיר רש"י "ואע"ג דבדאורייתא כתיב טמא", כלומר שלא שינתה התורה בעוד מקומות, וע"ז משני כי סגי בזה דשני בחד דוכתא וכו' יעויי"ש.
ונראה להעיר דכן מדוקדק גם בלשון רש"י "ואע"ג דבדאורייתא כתיב טמא", ודלא כלשון הגמ' דלהלן "ובדאורייתא מי לא כתיב טמא", והיינו דאין כוונת רש"י להקשות בזה קושיא אלא כוונתו להעיר ולבאר, ולזה כתב בתור ביאור והערה בניחותא "ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא וכו'" ודו"ק [וכן יש לדייק עוד בכו"כ לשונות שבפירש"י בסוגיין, ותן לחכם ויחכם עוד].
ואגב אורחא, יעויין מש"כ ב"ניצוצי אור" (להגר"ר מרגליות ז"ל) בביאור פירש"י הנ"ל, וצע"ק.
Download PDF