בריש מס' קידושין: האשה נקנית כו'. ובגמ' שם ד"ב ע"ב: ונתני הכא האיש קונה כו', ומתרץ בתירוץ השני: אי תנא קונה הוה אמינא אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא.

והקשו הראשונים (רשב"א ועצמות יוסף ופני יהושע כו'), דמה הס"ד, מדוע נאמר שהאיש קונה אפילו שלא ברצונה, ומה החידוש דמדעתה אין בעל כרחה לא.

תירוץ הצ"צ

ובשו"ת הצ"צ חאהע"ז סצ"ה, יש סימן מיוחד בענין זה לתרץ קושיא זו, ומחדש שם דרך חדש בכל הענין. ובקובץ "הערות וביאורים" הקודם (גליון א'כג ע' 25) האריך הרב א.נ.ס. בשקו"ט על דברי הצ"צ. וברצונינו לעמוד כאן על עיקר דברי הצ"צ, [וכן על נקודת הדברים בגליון העו"ב שם, מבלי להכנס לפרטי הדברים והשקו"ט בגליון שם].

הצ"צ עומד על סתירות רבות בש"ס, כי לפעמים מצינו אשר כשיש ספק על הקידושין אמרו בגמ' שאינה מקודשת כלל, ולפעמים אמרו דהוי ספק קידושין.

ומחדש הצ"צ כי כאשר הספק הוא על רצון האשה אם בכלל נתרצתה לקידושין אז אין כאן קידושין כלל, אולם כאשר ברור שהאשה נתרצתה לקידושין רק שהספק אם הי' מעשה קידושין כגון בזרק לה הקידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אז היא מקודשת מספק.

ומבאר הצ"צ טעם חילוק זה, כי האשה מצד עצמה יש לה חזקה שהיא שייכת לעצמה, ועל כן אם יש ספק על רצונה אם נתרצתה לקידושין או לא נתרצתה, אז אין כאן קידושין כלל דאוקמה אחזקתה. ורק כאשר ברור שהאשה בודאי נתרצתה להקנות את עצמה ע"י קידושין אז איתרע החזקה (ומציין הצ"צ לתוס' כתובות דף כ"ג ע"א), וכשאיתרע החזקה והוא זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, הרי היא מקודשת מספק. ועפי"ז מתרץ הצ"צ כל הסתירות.

ומזה מסיק הצ"צ שרק כאשר האשה מראה ברור ע"י מעשה או דיבור שהיא נתרצתה בקידושין אלו אז הוי קידושין, אבל אם הי' ממנה מעשה ומסופקים אנו אם מעשה זה מורה על רצונה אז אין זה נקרא מדעתה, כי אנו צריכים שהיא תקנה את עצמה מדעתה ומרצונה.

וזהו ששנינו האשה נקנית מדעתה אין, אבל כשיש לומר שהוא בעל כרחה לא.

ביסוד הדברים, אשר צריכים רצון ברור להקנאה. כותב שם הצ"צ: "שהרי גדולה מזו מצינו במקח דקנין חזקה לא מהני אפילו נתרצה למכור וזה נתרצה ליקח אלא אם כן יאמר לו לך חזק וקנה (פרק חזקת דף נ"ב סע"ב ודנ"ג ע"א) כו'. ונהי דבמקום שכסף לבד קונה אין צריך שיאמר לך חזק כו', מ"מ עכ"פ בעינן שיהיה ברור שרצונו להקנות לו. וכ"ש בהקנאת גוף האשה לבעלה דצריך קנין טפי וכמו אשה בחליפין לא מקניא נפשה (ד"ג ע"א), וכן מתנה ע"מ להחזיר לא מהני בקנין אשה אע"ג דמהני במכר (ד"ו סע"ב). על כן כשאין דבור ממנה שרצונה להתקדש וגם המעשה שקיבלה הפרוטה י"ל שלא נתכוונה כלל להתקדש לו אינה מקודשת". ע"כ. [ומאריך שם הצ"צ בביאור כמה סוגיות ע"פ חידוש זה].

הביאור בגליון "הערות וביאורים"

ובגליון הערות וביאורים שם, כותב אשר הצ"צ רוצה לחלק בין קידושין לשאר הקנאות דבקידושין בספק על רצון האשה להקנות אין כאן קידושין כלל, ובכל הקנאות גם במקרה של ספק בדעת המקנה י"ל דלא היינו מבטלים הקנין בכלל אלא דהוי ספק קנין.

אך במח"כ הנה הצ"צ אינו מחלק כלל בין קידושין לשאר הקנאות, אלא הצ"צ מחדש, אשר בין בקידושין ובין בכל קנין צריך להיות דעת מקנה בבירור בכדי להוציא מחזקת מרא קמא.

[ורק בתחילת הדברים שם כאשר הצ"צ מביא את התירוצים במפרשים על הקושי' דמדוע הו"א דנקנית בע"כ, כותב שם הצ"צ מה שהביאו הרשב"א ושאר מפרשים את מחלוקת האמוראים בגמ' ב"ב דמ"ח ע"ב אם יש חילוק בין קנין דעלמא לקידושין לענין תלוהו וזבין כו'. אבל כאשר הצ"צ מתחיל שם בביאורו שלו עצמו בכל הענין וכותב: "אך עוד אפשר לומר בענין אחר דאשמעינן דמדעתה אין" כו', מכאן ואילך אין הצ"צ דן כלל בחילוק בין כל הקנאה לבין קידושין בענין רצון המקנה].

גם בכל הקנאה צ"ל רצון ברור

ואדרבא כל יסוד דברי הצ"צ שצריכים רצון ברור להקנאה דקידושין, הוא מן הדין בב"ב בקנין דעלמא שצריך המקנה לומר לך חזק וקני. ורק שהצ"צ מוסיף שאין לומר שזהו דוקא בקנין חזקה וכיו"ב אלא כן הוא בכל קנין ובפרט בקידושי אשה דמיירי בהקנאת הגוף שהוא עדיף טפי כמו שמצינו שבחליפין לא מקניא נפשה וכו'. אבל עיקר הדברים אשר בכל הקנאה צריך רצון ברור משא"כ בספק על הרצון אין כאן הקנאה כלל אלא אוקים בחזקת מרא קמא, זהו לדעת הצ"צ כאן הן בקידושין והן בכל קנין.

[ומה שמאריך שם בגליון לחלק דבקידושין הוה המקנה ודבר הנקנה אותה דבר דהיינו האשה, משא"כ בשאר הקנאות הוו שני דברים נפרדים דהיינו האדם המקנה ודבר הנקנה וכו', ועל כן בקידושין הרי מקודם שהאשה רוצה להקנות את עצמה עדיין ליתא שום דבר שאפשר לקנות משום שדבר הנקנה עצמה עוד לא הסכימה לאפשרות שתהי' קני' כו' ע"ש.

אבל במח"כ מה החילוק בין אם זהו גוף אחד או שני גופים, הלא הן בקנין והן בקידושין יש כאן שני ענינים אדם המקנה וחפץ הנקנה: בקנין יש האדם עם הבעלות על שדהו שהוא המקנה ויש השדה הנקנה. וכן גם בקידושין יש האשה עם הבעלות על עצמה ויש עצמה שהוא הדבר הנקנה. ומה משנה לענין הבעלות והרצון להקנאה אם הדבר הנקנה הוא השדה, או אם הדבר הנקנה הוא האשה שהיא מקנה את עצמה.

ושאני מ"ש בגמ' שאשה בחליפין לא מקניא עצמה, כי ההקנאה בקידושין הוא דבר חשוב יותר מאשר שדה דעלמא, וכמו שיש חילוקי בדרכי הקנינים בין נכסי דלא ניידי ועבדים ומטלטלין אם בכסף או במשיכה או בחזקה כו'. אבל החילוק הוא לא בגוף גדר ההקנאה לגבי שיעור הרצון להקנאה.

אמנם יש מפרשים המחלקים גם בגדר ההקנאה בין הקנאה בעלמא להקנאה דקידושין, אשר בהקנאה בכלל העיקר הוא הגמירת דעת, ובקידושין הקנין הוא חלק ממעשה הקידושין, ועוד חילוקים, ועי' עוד בשערי יהודה ריש קידושין. אבל הצ"צ כאן לא נחית לכל זה, והוא מדבר כאן על שצריך רצון גמור של המקנה הן בקידושין והן בכל מקח וממכר].

עוד תשובה מכ"ק אדמו"ר הצ"צ

ובעז"ה מצאתי עוד בשו"ת אהע"ז שם בסי' צ"ג סק"א, ששם כותב ג"כ הצ"צ חידוש זה.

[ושם ג"כ כותב הצ"צ כמה פעמים אשר דבר זה שצריך רצון ברור להקנאה זהו הן בקידושין והן בכל קנין, ולא כמ"ש הר"מ הנ"ל בגליון].

ובסי' צ"ג שם (בהקיצור לסק"א) מוסיף הצ"צ מקור לדבריו, וז"ל וכן חילק בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח (בד"ה וקרוב הדבר לומר דצ"ט ע"א) וז"ל דאע"ג דגבי זרק לה קידושיה ספק קרוב לו כו' כיון דודאי זרק הקדושין לית לן לומר אוקמא אחזקתה כו' אבל היכא דאין לנו שום הוכחה שנתרצית אלא מה ששתקה היכא דאיכא אמתלא למיתלי שמשום הכי שתקה לא תהא שתיקתה כהודאה עכ"ל. ע"כ.

ולהלן נעיר בעז"ה כמה דברים בחידושו זה של הצ"צ:

ביאור שיטת הצ"צ בגדר קניינים

א) כאשר הבאנו, הצ"צ כותב אשר כשיש מעשה קידושין ברורים והספק הוא ברצון האשה, אז אוקים האשה אחזקתה ואין כאן אפילו ספק קידושין. משא"כ כאשר ברור שהאשה נתרצית והספק הוא במעשה הקידושין אז הוי ספק קידושין דאיתרע חזקת האשה.

ודבר זה עדיין דורש הסברה, מדוע רק הרצון, ולא מעשה הקנין, הוא המוציא את האשה מחזקתה.

ונראה לומר, אשר הצ"צ ס"ל כשיטת כמה אחרונים, אשר בקנינים (ועד"ז בקידושין) העיקר הוא הגמירות דעת, וכל מעשה הקנין הוא רק להורות על הרצון והסכמה. והם מוכיחים את זה מסוגיות רבות בש"ס (זכורני מאז ומקדם דבר זה משו"ת דבר אברהם ס"א אות ט"ז, ובציונים לתורה להר"י ענגיל המובא לקמן, אבל בודאי יש מזה בעוד מפרשים).

וזהו יסוד עצום לדברי הצ"צ לחלק בין הרצון להקנאה, אשר רק רצון ברור הוא מוציא את האשה מחזקתה, משא"כ מעשה הקנין גם אם הי' ברור אין זה מוציא את האשה מחזקתה אם מסופקים ברצונה.

שיטת הגר"י ענגיל

ב) מ"ש הצ"צ משו"ת מהרי"ט שהוא ס"ל אשר בקידושין צריך רצון ברור מצד האשה להקנאה, וכל זמן שלא הי' רצון ברור אז האשה לא יצאה מחזקתה. יש לעיין לכאו' מן המובא בס' ציונים לתורה (להר"י ענגיל) כלל ל"ט דנ"ו ע"ב, שהוא מבאר שיטת המהרי"ט (בחידושי המהרי"ט לקידושין די"ד ע"ב) שהמהרי"ט ס"ל אשר שונה הקידושין מכל שאר קניינים, דבשאר קניינים מעשה הקנין הוא רק הוראה על הרצון, ועיקר העברת הרשות נפעל על ידי הרצון וגמירות דעת, משא"כ קידושין הם דבר עצמיי דמעשה הקידושין הוא שפועל האישות בעצם ולא מפאת הוראה על הרצון לבד. ע"כ. [ובאמת פי' הר"י ענגיל במהרי"ט שם אינו מוכרח ואכ"מ].

והנה כאשר הבאנו לעיל, הצ"צ מוכיח את חידושו מן הדין אשר המקנה צ"ל לך חזק וקני, שמוכח דלא סגי ברצון כללי של המוכר שהסכים למכור אלא צ"ל ידיעה ברורה דהמקנה רוצה להקנות. ומזה מוכיח הצ"צ דגם בקידושין צריך לדעת ברור שהאשה מקנה א"ע, ואם אין ידיעה ברורה אז היא לא יוצאת מחזקתה.

אולם לפי ביאור הר"י ענגיל בשיטת המהרי"ט, איך נוכל ללמוד קידושין משאר קניינים, הלא יש לחלק דבכל קנין שעיקר ההקנאה הוא מצד הגמירות דעת לכן צריך לומר לך חזק וקני, משא"כ בקידושין שמעשה הקנין הוא עיקר, א"כ אם הי' מעשה קנין ברור והספק הי' רק ברצון האשה אז יתכן לומר שהאשה יצאה מחזקתה, (וכמ"ש הצ"צ להיפך בענין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, אשר מכיון שהרצון הי' ברור והספק הוא רק במעשה הקנין, שבגלל שהי' רצון ברור מצד האשה על כן היא יצאה כבר מחזקתה, א"כ לשיטת הר"י ענגיל בקידושין צ"ל להיפך אשר כאשר יש מעשה קנין ברור אז האשה יצאה מחזקתה). ושניהם הן הצ"צ והן הציונים לתורה כותבים אליבא דמהרי"ט.

אבל באמת יש ליישב את דברי הר"י ענגיל גם אליבא דהצ"צ, כי גם הר"י ענגיל לא כתב אשר בקידושין העיקר הוא הקנין ולא הרצון, אלא הוא מחדש אשר בקידושין מעשה הקנין מצד עצמו יש בו פעולה שפועל בעצם הקידושין (משא"כ בכל קנין שהמעשה הוא רק הוראה על הרצון). אבל גם לשיטתו, אף בקידושין י"ל אשר הרצון והגמירות דעת הוא עיקר להוציא האשה מחזקתה.

ולפי זה יתפרש, דהן בכל הקנאה והן בקידושין, העיקר הוא הרצון והגמירות דעת (וע"כ כאשר יש ספק ברצון אין כאן אפילו ספק קידושין), ורק שבקידושין נוסף שגם מעשה הקנין אינו מעשה טפל (שרק מורה על הרצון), אלא המעשה הוא ג"כ מהדברים הפועלים את חלות הקידושין.

הוכחת הגאון הרא"ז מלצר

ג) בס' אבן האזל הל' שכנים פ"ב, חוקר בגדר הקנאה אם צריך רק הסכמת המקנה, ואמירת לך חזק וקני הוא רק לסימן שלא חזר בו. או שגדר דעת אחרת מקנה הוא שצריך הקנאה בפועל וזהו אמירת לך חזק וקני שיהי' דיבור על ההקנאה. (ועי' ג"כ שם בפ"ג מהל' זכי' ומתנה).

ומוכיח באבן האזל שם מדין המקדש בדבר שאין בעה"ב מקפיד בו (רמב"ם פ"ה מהל' אישות ופוסקים באהע"ז סכ"ח) שאם ברור שאין בעה"ב מקפיד בו אז הוי קידושין, והלא כאן לא היתה דעת אחרת מקנה רק הסכמה, ומוכח שבאומדנא בלבד סגי.

אך באמת ראייתו מדבר שאין בעה"ב מקפיד אינה ראי', כי בשו"ת דברי נחמי' (אהע"ז סי"ב) ובנו"ב (מהדו"ק סי' נ"ט ועי' מהדו"ת סי' ע"ז) ובס' אמרי בינה (נדרים סי' כ"ב) מוכיחים מכ"מ שדבר שאין בעה"ב מקפיד בו הוא משום הפקר ולא משום מתנה. ובהפקר אין כאן הכנסה לרשות קונה, ובפרט לפי שיטת אדה"ז בהל' פסח סת"מ בקו"א (יא) שהפקר הוא גדר סילוק שמסלק עצמו מן החפץ ע"ש שמחלק בין הפקר להקנאה, א"כ אין להביא ראי' מדין הפקר לדין הקנאה.

אם להקנאה צריך כוונה, או מועיל גם אומדנא

ובגוף הדברים שחקר באבן האזל אם להקנאה צריך כוונה בפועל או מועיל גם אומדנא, יש לדון בזה הרבה מסוגיא דתלוהו וזבין בב"ב דמ"ח, וגם מסוגיא דר"פ המפקיד שהנפקד קונה את הפקדון דהמפקיד נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך כו', דיש בזה מחלוקת בפוסקים אם פירושו דאף שהמפקיד לא נתכוון בזה בפועל אבל חכמים אמדו בדעת המפקיד שהי' רוצה להקנות אם תגנב והנפקד ישלם כו', או שהפי' שחכמים קים להו בדעת המפקיד שכן עלה בדעתו כו' (עי' מזה במחנה אפרים קנין משיכה סי' ג' ובקצוה"ח ונתה"מ סי' קצ"ז ובש"ך סי' רצ"ה. ועי' בכ"ז בקובץ "פלפולים וביאורים" תשל"ו חוב' ב'). ועי' בשו"ת הצ"צ שם בסי' צ"ג סוף סק"א דניכר דס"ל דצ"ל דעת ורצון מפורש להקנאה ובגילוי דעת לא סגי.

אך באמת כל החקירה ושקו"ט הנ"ל בגדר הקנאה, אינה שייכת לנדו"ד לדברי הצ"צ, כי הלא לכו"ע גם להדיעות שבדעת אחרת מקנה מהני הסכמה ואומדנא בלבד, מ"מ צריך הסכמה ואומדנא ברורה שהמקנה רוצה להקנות ולא מהני אומדנא מספק, אם כן גם בזה יתכנו דברי הצ"צ שצריך רצון ברור להקנאה (או אומדנא ברורה לשיטת אלו) ורק אז יוצא מחזקת מרא קמא, משא"כ בספק אם נתרצה להקנות אין כאן קנין כלל.

ולפי"ז מדברי הצ"צ האלו אין הכרעה אם צ"ל כוונה להקנאה או מהני גם אומדנא, כי עיקר דבריו הם אשר באיזה אופן שהוא הנה צריך רצון ברור להקנאה בכדי להוציא את הדבר מחזקתו.

שני המקומות בשו"ת הצ"צ

ד) הבאנו לעיל אשר פירושו של הצ"צ על ריש מס' קידושין בהאשה נקנית מדעתה כו', נמצא בשו"ת אהע"ז בשני מקומות בסי' צ"ג וסי' צ"ה. אך בסי' צ"ג בא ענין זה בקצרה בין ענינים אחרים שהם תשובה הלכה למעשה על שאלה בספק קידושין שבאה לפני הצ"צ (שאלה זו היתה מן המ"ץ מוהר"ר ר' אברהם מאורשע, כמוכח בשו"ת דברי נחמי' אהע"ז סי"ב שנשאל ג"כ אותה שאלה), אולם בסי' צ"ה הוא סימן מיוחד שנכתב לבאר את המשנה וגמ' ריש קידושין (כדרך שכ' הצ"צ את החידושים על הש"ס).

ואם כי בסי' צ"ה בא כל הענין באריכות והוכחות יותר, ובסי' צ"ג בא בקיצור, אבל בסי' צ"ג מוסיף הצ"צ לציין מקור מן שו"ת מהרי"ט ח"א סקל"ח. ויש לדקדק מדוע בסי' צ"ה לא הביא הצ"צ את המקור מן מהרי"ט.

ואפשר לומר בשני אופנים:

א', י"ל אשר התשו' בסי' צ"ג נכתבה לאחרי שנכתב סי' צ"ה, ועל כן ניתוסף בסי' צ"ג מן שו"ת המהרי"ט.

ב', עדיף לומר אשר סי' צ"ה נכתב לאחרי סי' צ"ג (וממה שכ' הצ"צ בשתי התשו' בענין שתיקה דלאחר מתן מעות, נ"ל אשר סי' צ"ה היא מהדורא מאוחרת יותר), אלא כי מן המהרי"ט אין ראי' גמורה לחידוש הצ"צ בענין רצון גמור להקנאה, כי יש לפרש דבריו גם בפנים אחרות (ואינו לפניי עתה לעי' בכל דבריו). וע"כ גם כאשר הצ"צ מביא מן דברי מהרי"ט אלו בסי' צ"ג הוא מביאו רק בסוף הקיצור לסעיף א' בתור סניף בעלמא, ולא הביאו בגוף התשובה, כי אין ממנו הוכחה גמורה. וגם כי דברי המהרי"ט שייכים להנידון בשו"ת הצ"צ שם בסי' צ"ג.

ביאור ענין "אוקי אשה אחזקתה"

ה) האמת היא, שלא נתברר לי עדיין מהותה של חזקה זו שכותב הצ"צ, שכאשר יש ספק אם נתרצתה האשה להתקדש אז אוקים אשה אחזקתה ואין כאן אפילו ספק קידושין, אך בספיקות אחרים על הקידושין אז איתרע החזקה. ויש לעי' בענין זה של חזקת האשה ובספק בקידושין גם בתשו' אחרת של הצ"צ באהע"ז שם סי' צ"ד, ובשו"ת הצ"צ במקומות רבים.

אלא שעל דבר זה שהוא קשור בגדרי החזקות ובדיני הספקות, דרוש זמן ועיון רב, ונשאיר את הדברים לפני הרמי"ם והתלמידים אשר לומדים כעת מס' קידושין בישיבות.