"

איתא בגמ' (קידושין ג, ב) "בכסף מנא לן, ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוא אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא 'ויצאה חנם אין כסף', אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב. ואימא לדידה הכי השתא אביה מקבל קידושיה כו'", ובגמ' מביא כמה אופנים ללמוד דכסף קידושין דנקנה לאביה, ודוחה אותם ומסיק "אלא מסתברא דכי קא ממעט, יציאה דכוותה קא ממעט והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה התם נפקא לה מרשות אדון לגמרי והכא אכתי מיחסרא מסירה לחופה בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה".

והנה פשטות הפשט בגמ' הוא דלכתחילה שאלה הגמ' "ואימא לדידה" והיינו שאה"נ שאפשר ללמוד מ"ויצאה אין כסף", שאין כסף בקידושי נערה (וממילא בכל קידושין), אבל מנלך דהכסף לאבי' אימא לדידה דהכסף שייך להנערה עצמה.

וע"כ תירץ הגמ' מסברא דיציאה דכוותה קא ממעט היינו דכמו באדון אם היה שם כסף היה הכסף הולך לאדון ה"ה ביציאה דנערה כשיש כסף בכסף להדיא שהיא יוצאה ממנו.

והיינו שהחידוש ב"יציאה דכוותה קא ממעט" הכוונה רק להיכן הולך הכסף ביציאת נערה. אבל לכאורה צע"ק הל' "יציאה דכוותה קא ממעט" שלא נתחדש שום דבר בהיציאה אלא בהכסף דהכסף הולך להמקום שהי' הולך ביציאת אמה אם היה שם כסף (או כשיש כסף ביציאת אמה בגרעון כסף, עיין מהרש"א).

והנה בהמשך שואלת הגמ' "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה", והיינו שיציאת בת מאביה ע"י קידושין אינה דומה ליציאת אמה מאדונה, דבאמה היציאה מהאדון ע"י נערות האמה כבר אינה ברשות אדונה אבל נערה שנתקדשה עדיין הנערה ברשות אבי' עד שתכנס לחופה.

וברש"י ד"ה והא לא דמיא כתב, וז"ל: "יציאת אירוסין ליציאת אמה והיכי קאמרת דיציאת אירוסין אתי למעוטי הא לאו דכוותה דאכתי לא נפקא מרשותיה דאב למעשה ידיה ולירושתה עד שתכנס לחופה". והיינו דמבואר בקושיא זו הוא בהמשך להא דלעיל "יציאה דכוותה קא ממעט".

ולכאורה צ"ע דהא בהא דאמרינן יציאה דכוותה קא ממעט לכאורה הכוונה כנ"ל רק לומר דהכסף ביציאה זו הוא להאדון ע"ד שהיה הדין אם הי' (או יש) כסף באמה היוצאה מאדונה. וא"כ אבל הקושיא והא לא דמיא האי יציאה להא יציאה הכוונה דאין קידושין באמת יציאה מהאב אבל לכאורה למה יהא קושיא זו תלוי בהא דלעיל.

[בסגנון אחר: לכאורה הקושיא "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה" היה יכולה הגמ' לשאול מיד על הלימוד "אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר", והכוונה כשיוצאת ממנה (רש"י) אבל לכאורה הא אינה יוצאה בקידושין מאבי' עד החופה וא"כ איך שייכי בזה לימודים].

ואלי י"ל בזה ובהקדים דהנה ברש"י ד"ה יציאה דכוותה קא ממעט פי' "יציאת אירוסין דומיא דיציאת אמה קא ממעט מדין אמה ולמימר דיש כסף בה ומה יציאת אמה עבריה אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה קאמר קרא אף מיעוט דיש כסף דקא דייק יציאת אירוסין יש כסף למי שיצאה הימנו קאמר והיינו אב".

ולכאו' צ"ב אריכות לשון רש"י בהתחלתו יציאת אירוסין כו' לכאורה הבי' הוא רק הסיום של לשון רש"י "ומה יציאת אמה עבריה אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה קאמר קרא אף מיעוט דיש כסף דקא דייק יציאת אירוסין יש כסף למי שיצאה הימנו קאמר והיינו אב".

ואולי י"ל דכשהקשה הגמ' "ואימא לדידה", ופרש"י "הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה".

והנה לכאורה פשטות הפשט הוא דשאלת הגמ' היא לגבי הכסף דהגמ' שואלת מהו ההכרח דשיש כסף הכסף הוא להאב אולי בכסף הכסף הוא לדידה אבל היציאה שממעטים מיציאה זו הוא יציאה מהאב, והיינו לומר דאין כסף ביציאה מהאדון זו להאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת והיינו שיש כסף להבת כשיוצאה מהאב.

ורק אם היה כתוב אין לו כסף היינו מוכרחים לומר דגם ביציאה אחרת הכסף להאב אבל כיון שאין כתוב אין לו כסף אפשר לומר דהכסף לדידה.

אבל אולי י"ל דהשאלה "ואימא לדידה" הכוונה היא דהיציאה דבת אינה יציאה מהאב אלא יציאה מרשות עצמה, והיינו שאין הכונה דהתורה מלמדת דיש כסף ל"בת" כשיוצאה מרשות "אב" דלכאורה מה ענין כסף לבת בקשר לזה שיוצאה מרשות אב.

אלא הכוונה "ואימא לדידה" והיינו שהתורה מגלה דאין כסף ביציאה ז מהאדון להאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת, והיינו שיש כסף לבת כשיוצאה מרשות עצמה ע"י שנתארסה להבעל.

וע"פ הנ"ל י"ל שהגמ' ס"ד "אלא מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט" הכוונה לא רק על האם הכסף הוא להאב או אל הבת, אלא בעיקר דהיציאה דקא ממעט היא יציאה דכוותה. היינו, דכמו דיציאה דאמה הכוונה שיוצאה מרשות האדון (היינו מישהו אחר) כך גם היציאה דממעט מיציאה דאמה ג"כ הכוונה שיוצאת מרשות האב, וממילא אם היא יוצאת מרשות אבי', ופסוק מלמדנו שיש כסף ביציאה מרשות האב א"כ פשוט שהכסף הוא להאב. ועפי"ז אולי אפשר להבין אריכות ל' רש"י (אף שעדין צריך ביאור נוסף).

ועפי"ז מובן המשך הקושיא (כמפורש ברש"י) "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה", והיינו דבשלמא להצד "ואימא לדידה", שהכוונה דהיציאה היא יציאה מרשות עצמה א"כ פשוט שע"י האירוסין יצאה מרשות עצמה שאינה יכולה להנשא לאחר.

אבל לאחר שתי' "יציאה דכוותה קא ממעט" והיינו שהיציאה היא מרשות אביה ע"ד היציאה מרשות אדון, א"כ שואלת הגמ' "והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה", דהאמה כשיוצאת מרשות האדון יוצאת מרשותו לגמרי, אבל הבת היוצאת מרשות האב, עדיין מחסרא מסירא לחופה.