א. ידועים דברי כ"ק אדמו"ר בלקו"ש (חי"ט שיחה ג' לפ' תצא) דיש חילוק בגדר קידושי כסף בין אם נלמד מפסוק "כי יקח איש אשה וגו'" ("קיחה קיחה משדה עפרון"), לבין אם נלמד מ"ויצאה חנם אין כסף – אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר";

והוא לענין חקירת הגאון הרגצ'ובי' באם – בקידושי כסף – "העילה הוא הקנין ועי"ז מתקדשת, או להיפך העילה היא הקידושון ועי"ז היא קונה הדבר", והיינו האם הקידושין חלין עי"ז שהאשה קונה את הכסף (העילה היא הקנין), או שההיפך הוא הנכון שהאשה קונה את הכסף עי"ז שהיא מתקדשת בהן (ויעויין בשיחה שמביא – מדברי הרגצ'ובי' – הוכחה לכל צד).

ומבאר בהשיחה דדבר זה תלוי בב' הלימודים לדין קידושי כסף; בפסוק "כי יקח איש אשה" הרי ההדגשה היא על פעולת האיש, משא"כ בהלימוד ד"יש כסף לאדון אחר" הרי ההדגשה היא על קבלת הכסף שע"י האשה (והיינו אביה שעומד במקומה). ולכן מסתבר לומר דבאם עיקר המקור הוה "כי יקח" אז נאמר דפעולת הקידושין הוא ע"י עצם הנתינה של האיש (וזה פועל גם חלק השני – מה שהיא קונה את הכסף), ואילו לפי הלימוד של "יש כסף לאדון אחר", מסתבר לומר, שהקידושין נפעלים עי"ז שהיא קונה את הכסף דוקא.

ב. והנה עמש"כ שבאם למדים כסף בקידושין מ"ויצאה חנם" אז מסתבר לומר דהעיקר היא הקנין כו', מוסיף בהערה (מספר 25), "ופשיטא לפי הלימוד בירושלמי "מה זו בכסף אף זו בכסף". ועפ"ז אולי יש לתרץ קושיות התוספות ד"ה מעיקרא (קידושין ד,ב)".

ביאור ההערה בפשוטו: בירושלמי הובא לימוד לקידושי כסף מפסוק "ויצאה חנם גו'" באו"א מבבבלי; דבבבלי הרי הלימוד הוא מהדרשה ד"אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר", ואילו בירושלמי הר"ז מהא דמיד אחרי "ויצאה חנם אין כסף" המדבר בענין אמה עבריה, ממשיך הפסוק "אם אחרת יקח לו גו'", המדבר בענין קידושין, ומזה מקשינן דין קידושין לדין אמה, דמה אמה נקנית בכסף אף קנין אשה בקידושין היא ע"י כסף.

וע"ז אומר הרבי, דסברא זו, דאם למדים קידושי כסף מהלימוד של "ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה כו'" הרי קנין הכסף ע"י האשה יהי' ה'עילה' שעי"ז נפעלים הקידושין, פשוט הדבר שאותה דבר יהי' אם למדים זה כפי הלימוד שבירושלמי, והיינו שלפי לימוד זה – של הירושלמי – הרי הדבר פשוט שהעילה יהי' הקנין ועי"ז תתקדש האשה.

ובפשטות הרי ביאור הדבר הוא כך (דלכאורה, הרי כל הסברא הי' מיוסד ע"ז שבלימוד זה מודגשת קבלת הכסף שע"י האב, והרי לפי הלימוד בירושלמי אין הדגשה ע"ז כלל, וא"כ איך נשמע מזה – ובפשיטות – דהעיקר היא קנין הכסף ע"י האשה? אלא):

דהנה לכאורה פשוט שבכל קנין כסף דעלמא הרי ה'עילה' הוא מה שהמקנה קונה את הכסף, ועי"ז (או מחמת זה) ה"ה מקנה את דבר הנקנה להקונה, וכל החקירה של הרגצ'ובי' אינו אלא בכסף קידושין אשר הוא בגדר מיוחד ונלמד בפנ"ע. וא"כ לפי הירושלמי דכסף קידושין נלמד מהיקישא לאמה עבריה, א"כ הרי גדר הקנין דכסף קידושין צ"ל דומה לקנין כסף באמה עבריה, ושוב הר"ז 'פשיטא' דהעילה היא הקנין ורק עי"ז מתקדשת האשה.

ג. וע"ז מוסיף הרבי (כנ"ל) "ועפ"ז אולי יש לתרץ קושיות התוספות ד"ה מעיקרא (קידושין ד,ב)".

ביאור הדברים: הגמרא שם מביאה הלימוד לכסף קידושין מהא ד"כי יקח איש אשה גו'" (ושדה עפרון), ומקשה ע"ז דמדוע לא נלמד כסף קידושין בק"ו מהא דאמה עבריה נקנית בכסף? ולבסוף מדחה הגמרא הק"ו מחמת זה דאמה עבריה גם יוצאת בכסף (לאפוקי אשה בקידושין שאינה יוצאה בכסף).

וע"ז כתבו התוספות: "ה"ה דמצי למינקט שכן יוצאת בשש ויובל וסימנין אלא ניחא ליה למפרך פירכא דשייכא אף בשפחה כנענית, דהוה מצי למיעבד ק"ו משפחה כנענית דלא שייכי פירכא דסימנים ושש ויובל. הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש אכתי למה לי כי יקח, נהי דלא מצי יליף מק"ו מ"מ נילף מהיקישא שהקישה לאמה העבריה מואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כדאיתא לקמן (דף טז.) וכו'"? (ויעויין בהמשך התוספות איך שתירץ קושיא זו בב' אופנים).

ולכאורה הרי כוונת הרבי הוא כך: אחרי שביאר דלפי הלימוד של הירושלמי – דכסף קידושין נלמד מהיקישא לאמה עבריה – הרי העילה בקידושין הוה הקנין, ואילו לפי הלימוד מפסוק "כי יקח" הוה ה'עילה' הקידושין, נמצא דכבר לא יכולים להקשות דמדוע צריכים הלימוד מ'כי יקח' אחרי שישנה היקש מאמה עבריה, דהרי אינו דומה סוג הקידושין הנלמד מ'כי יקח' לזה שנלמד מאמה עבריה! ונמצא מתורץ קושיית הר"י מאורליינ"ש.

אלא דעדיין אין הענין מבואר כל צרכו, דהרי לשון הרבי הוא ד"יש לתרץ קושיות התוספות" לשון רבים, ואילו להנ"ל נמצא מתורץ רק הקושיא של הר"י מאורליינש! ולכאורה צ"ל דכוונת הרבי הוא דלפי סברא זו יש לתרץ גם קושיא הראשונה של תוספות ד"ה"ה דמצי למינקט שכן יוצאת בשש ויובל וסימנין", אלא דצ"ע מה הקשר בין המבואר בשיחה כאן, לקושיא זו של התוספות, ותירוצו?!

ד. ונראה לומר הביאור בזה, דהנה באמת יש להקשות על המבואר לעיל; דאיך אפ"ל דא"א ללמוד קידושי כסף מאמה עבריה מחמת זה דהוו ב' סוגי קנינים (דבאמה עבריה הרי העילה היא הקנין, ואילו בקידושי הכסף – הנלמד מ"כי יקח" – הוה העילה הקידושין), הרי הגמרא כן הקשה קושיא זו, דמדוע צריכים הלימוד דכי יקח אחרי שיש ללמוד קידושי כסף מק"ו דאמה עבריה?!

ואולי י"ל דזהו אכן כוונת הגמרא בדחייתה, דלא יכולים ללמוד כסף קידושין מכסף דאמה עבריה מחמת האי סברא ד"מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף"; דבפשוטו הי' נראה לפרש שהדחייה הוה מעצם הענין דבאמה מהני 'יותר’ קניינים מבאשה, אמנם יעויין ברש"י שפירש דהוא סברא מיוחד לענין קנין כסף, ובלשונו, "והואיל וכסף חשוב בה לפדותה חשוב נמי לקנותה".

ועל יסוד דברי הרבי הנ"ל נראה לפרש סברא זו, דבאמה דמהני גם כסף לפדותה א"כ הרי גם קניינה בכסף ה"ה כמו כל כסף קנין רגיל (אשר בהם העילה היא הקנין כמשנ"ת), והיינו דזה שכסף מהני בה גם בכניסתה וגם ביציאתה, מראה, דבעצם היא כמו כל דבר הנקנה בכסף, אבל אשה שבאמת אינה קונה א"ע בכסף, א"כ י"ל דקניינה בכסף לא הוה כמו קנין כסף דעלמא אלא באופן מיוחד, ושוב א"א ללמדה מקנין כסף דאמה.

והנה כבר כתב המהרש"א דלפי דברי רש"י הללו מתורץ בפשיטות קושיא ראשונה דהתוספות (דעסקינן בהו) דהגמרא היתה יכולה לדחות הק"ו מחמת זה דאמה יוצאת בסימנים שנים ויובל, דקושיא זו יתכן רק אם מפרשים דחיית הק"ו באופן שמוצאים עוד קנינים באמה, אבל לפי רש"י דיש כאן סברא מיוחד לגבי קנין כסף, מבואר היטב דל"ש להביא כאן מסימנים שנים ויובל.

ולדברינו נמצא דדברי רש"י אלו מתבארים היטב על יסוד דברי הרבי בשיחה, דסוג הקנין כסף באשה שונה מכל קנין כסף דעלמא, ומבואר היטב איך דשני קושיות התוספות כאן (א. מדוע לא דחתה הגמרא הק"ו מהא דסימנים שנים ויובל. ב. מדוע לא יכולים עדיין ללמוד כסף קידושין מכסף דאמה בדרך היקש) מתורצים בחדא מחתא ע"פ היסוד דנקודת התירוץ בהגמרא היתה דבאמת א"א ללמוד כסף דאשה מכסף דאמה מחמת זה דהקנינים שונים זמ"ז במהותם וגדרם כמשנ"ת.

ה. והנה מזה שהתוספות כן הקשו ב' קושיות אלו, מובן לכאורה דהם לא פירשו הגמרא ע"ד הנ"ל, אלא דדחיית הגמרא מדוע לא יכולים ללמוד כסף קידושין מכסף דאמה לא הוה אלא מחמת סיבה 'טכני' – משום דאמה יוצאת בכסף משא"כ אשה – ולא מחמת הבדל מהותי הנ"ל. ואמנם פירושו של רש"י בהגמרא כן מתאים להפירוש בהשיחה כמשנ"ת.

ונראה לומר בזה דבר נפלא; דהנה על עיקר דברי הרבי דיש נפק"מ בין אם למדים דין קידושי כסף מ"כי יקח" לבין אם למדים אותו מ"ויצאה חנם" (כמשנ"ת), מעיר ע"ז בהערה (מספר 11) "בגמרא שם ד,ב: ואיצטריך למכתב ויצאה חנם ואיצטריך למכתב כי יקח כו'. אבל ראה פרש"י שם ד"ה לתנא (לכאורה צ"ל "ותנא" – המעתיק). ובפנ"י שם ד"ה ותנא דמייתי (ובדף ג,ב ד"ה בכסף) כתב דזהו רק לדעת רש"י (דתנא לא ס"ל דלמדין מאין כסף כו'), משא"כ לדעת התוספות וכו'".

ולכאורה הרי כוונת 'הערה' זו כך: תחלה מביא הרבי מה שהגמרא מבאר איך דב' הלימודים לכסף קידושין 'צריכי', ואשר זהו כעין קושיא על עצם הרעיון של השיחה דיש נפק"מ אם למדים הדין ממקור זה או ממקור זה, אחרי שהגמרא מבארת דצריכים לשני המקורות?!

ולתרץ זאת מציין הרבי לדברי רש"י ולדברי הפנ"י שמבאר את דבריו, אשר היוצא מדברי שניהם הוא, דבאמת התנא דאמר המקור מ"כי יקח" לא סב"ל מהלימוד השני, ועד"ז התנא שאמר הלימוד מ"אין כסף" לא סב"ל מהמקור ד"כי יקח", ואילו הצריכותא לא הוה אלא מבעלי הגמרא, המצריכים שני המקורות. אבל עיקר המקורות נאמרו כ"א בנפרד ובלי להתחשב עם השני. והרי לפ"ז שוב י"ל דישנה נפק"מ מאיזה מקור למדים הדין, וכדברי הרבי בהמשך השיחה.

אלא דע"ז ממשיך הרבי להביא דברי הפנ"י דכ"ז אמור רק לפי רש"י, אבל התוספות באמת לומדים דשני המקורות עצמן נאמרו ביחד ולא בנפרד זמ"ז, ושוב לשיטתייהו כבר אין מקום לכל הביאור בהשיחה דישנה נפק"מ מאיזה לימוד נלמד הדין, אחרי דשני הלימודים נאמרו ביחד. אלא צ"ל דהמשך הביאור בשיחה נאמרה לדעת רש"י דוקא.

ואשר לפ"ז מתפרשים המשך הדברים כמין חומר; דבאמת רש"י לשיטתיה סב"ל מהחילוק בין הלימוד מ"כי יקח" להלימוד מ"ויצאה חנם", וסב"ל דמ"כי יקח" נלמד קנין כסף באופן מחודש – דהעילה היא הקידושין, ושוב סב"ל דהגמרא דוחה דלא יכולים ללמוד כסף קידושין מכסף דאמה מחמת זה דהוו קנינים שונים במהותם כמשנ"ת.

אמנם התוספות לשיטתתיהו לא סב"ל בכלל מכל החילוק בין ב' הלימודים, ושוב לא נלמד מ"כי יקח" איזה קנין כסף מחודש, ושוב אין לחלק באופן מהותי בין כסף קידושין לכסף של קנין אמה, ולכן פירשו דחיית הגמרא באופן 'טכני' כמשנ"ת, ושלכן הקשו שתי הקושיות שהקשו, אשר לדרכו של רש"י מתורצין הן כדברי הרבי ב'הערה'.

ו. אמנם יעויין שם בההמשך ה'הערה' (11) שהרבי מציין גם לדברי התוספות לקמן יג,א ד"ה 'כשם'.

ביאור הדבר: בגמרא שם הובא מימרא דרב אסי (בשם ר' מני) "כשם שאין האשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין הקרקע נקנית בפחות מש"פ", וכתבו ע"ז התוספות "תימה דה"ל למידק איפכא, דהא קניני אשה לא ידעינן אלא משדה? ושמא י"ל דלית ליה ג"ש דקיחה קיחה אלא נפקא ליה מויצאה חנם. א"נ י"ל דאורחיה דגמ' למינקט הפשוט תחילה כדאי' בנדרים וכו'".

ולכאורה הרי כוונת הרבי היא לציין, דלפי תירוץ הראשון בתוספות שם, נמצא, דגם בתוספות מושכר סברא דשני הלימודים לקנין כסף נאמרו בנפרד זמ"ז, עד דיש מישהו דלית ליה אחד מהלימודים וסב"ל רק כהשני. וזהו דלא כדברי הפנ"י שהביא הרבי תחלה האומר דלדעת התוספות נאמרו ב' הלימודים ביחד.

ולכאורה צריכים לומר דיש בענין זה פלוגתא בין בעלי התוספות עצמם, דיש דסב"ל דהלימודים נאמרו ביחד (כמו שהראה הפנ"י), ויש דסב"ל דאפשר לחלק ולקבל אחד מהם ולא השני.

ושוב י"ל כדלעיל, דהתוספות (בדף ד,ב) דמקשה הקושיות בענין הלימוד של קידושי כסף מאמה עבריה, סב"ל כדבריהם שם בהמשך הסוגיא, דהלימודים באמת נאמרו ביחד וכמשנ"ת.