ראש הישיבה – ישיבה גדולה "דוד שלמה", ניו הייוען קאנ.
א. קידושין ו, ב: אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת האי הנאת מלוה היכי דמי . . לא צריכא .
וברש"י שם [ד"ה לא צריכא דארווח לה זמן] כתב "הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפילו לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה" וכו' יעויי"ש.
ובתוס' שם הביאו לפירש"י וכתבו " . . ומה שפי' דרבית קצוצה לא הוי שאין האשה נותנת לאיש כלום לא נהירא כיון שהי' נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והוי רבית גמור" וכו'.
ויעויין בחי' הרשב"א שהקשה ג"כ דאמאי לא הוי רבית גמורה וכתב לתרץ וז"ל "כיון דגופה ממש לא קני לא הוי רבית" וכו'.
ובחי' הריטב"א תי', וז"ל "ואיכא למימר דאגר נטר לי' לא מיתסר אלא כשנותן הלוה למלוה ממון וזו אינה נותנת לו ממון, ואם מפני שמקנה לו עצמה הרי הוא קונה אדון לעצמו" וכו'.
ועד"ז כתב בתוריה"ז וז"ל "ואיכא למימר דנותן רבית אין לו הנאה במה שנותן ואשה יש לה הנאה בנתינת גופה דבעלה חייב במזונותי' ובכמה דברים מש"ה גבי אשה לא הוי רבית גמורה", והיינו דבאשה לא חשיבא רבית גמורה דאין היא רק נותנת אלא גם מקבלת, דנגד זה שנותנת לו גופה וכו' היא מקבלת שעבודים ממנו דשארה כסותה ועונתה וכו'.
ועד"ז כתב במאירי "שאין כאן רבית גמורה הואיל והנאה מגעת לשניהם" יעויי"ש.
ב. ויעויין בלח"מ הל' אישות פ"ה הט"ז דמפרש בדעת רש"י דס"ל דלא הוי רבית גמורה דהוא משום דס"ל כהשיטה דקציצה שלא בשעת הלואה אינה אסורה מדאורייתא. וכ"כ הגר"א ביו"ד סי' קסו אות ז'. וכן נקט הפנ"י בסוגיין בדעת רש"י. וכן נראה מדברי המהרש"א על התוס' ד"ה דארווח וכו' יעויי"ש.
ולפי"ז מתפרש מה שכתב רש"י "דלא קץ לה" דזהו עיקר הטעם מה דלא הוי רבית גמורה, והיינו משום דלא קץ לה בשעת ההלואה.
אלא דצ"ב לפי"ז מה שכתב רש"י "ולא מידי שקל מינה", דהרי כיון דלא קץ בשעת הלואה לא הוי רבית מדאורייתא אפילו בששקיל מינה מידי, ומה זה שכתב רש"י "ולא מידי שקיל מינה".
ג. וי"ל בזה דרש"י בא לבאר מאי טעמא לא הוי כרבית מדרבנן עכ"פ דאביי קאמר דהוי רק הערמת רבית, ולזה קאמר ולא מידי שקיל מינה, דמשו"ה לא הוי גם רבית מדרבנן אלא רק הערמת רבית.
[וז"ל הר"ן לאחר שהביא דברי רש"י בזה "ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיו"ב כיון דלא שקיל מידי מינה וכו' אלא הערמת רבית בעלמא" יעויי"ש. והר"ן הוסיף זה על דברי רש"י, והיינו משום דבדברי רש"י מפרש כשאה"ר דמה שכתוב ולא מידי שקיל מינה זהו עיקר טעמא מה דלא הוי רבית גמור, אלא דהוקשה לו דמ"מ מאי טעמא לא הוי אבק רבית מדרבנן, וע"ז תי' משום דלא שקיל מינה וכו'.
אכן לדברי האחרונים הנ"ל י"ל דזהו כוונת רש"י במה דהוסיף ולא מידי שקיל מינה דבא לפרש מאי טעמא לא הוי גם רבית מדרבנן עכ"פ וכנ"ל, ועי' בפנ"י שם דנראה דמפרש כן בדברי רש"י יעויי"ש].
אכן במקנה בסוגיין השיג בזה על המהרש"א, דשיטת רש"י היא דקציצה בשעת הרווחת זמן הוי רבית קצוצה, וכמו"ש בב"ש סי' כ"ח או"ק כ"ז [וטור יו"ד סי' קסו] יעויי"ש, ולפי"ז צריך לפרש בדברי רש"י דעיקר טעמא מה דלא הוי בזה רבית קצוצה הוא משום הא דלא מידי שקיל מינה וכנ"ל בדבר הראשונים ז"ל.
ד. האומנם דצ"ב לפי"ז מה שכתב רש"י "ואפילו לאגר נטר לא דמי כלל"[1] דלפי מה שכתבו הראשונים ז"ל הרי לא הוי טעמא בזה משום דלא דמי לאגר נטר [דבאמת מקדשה בההיא הנאה דאגר נטר דלא שקיל מינה וכו'] אלא דאף דהוי כאגר נטר ליכא בזה איסורא דרבית מדאורייתא כיון דלא שקיל מינה מידי וכו' [ולהאחרונים משום דלא קץ בשעת ההלואה] ומה זה שכתב רש"י "ולא דמי לאגר נטר כלל" דהוסיף בזה גם "כלל" דלכאורה הרי הויא שפיר כאגר נטר דמקדשה בהנאת הרווחת הזמן וכו' דזה הוי אגר נטר, וצע"ג.
ה. והנראה לומר בזה דהנה יעויין בתוס' הרא"ש ד"ה דארווח לה זמנא שכתב "פרש"י שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך, ונראה לי שאין צריך להזכיר הפרוטה אלא שיאמר הרי את מקודשת לי במה שאני מרוויח לך זמן הלואתיך וכיון שאנו שמין שיש באותה הרווחה הנאה שו"פ מקודשת, כדאמרינן לקמן גבי הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת ומוקמינן לה באדם חשוב דבההוא הנאה דמקבל מתנה מינה גמרה ומיקנייא נפשה אע"פ שלא הזכיר אותה הנאה אלא אמר הראמק"ל באותו מנה שנתת לי וכיון שאנו שמין שיש באותה הנאה שו"פ מקודשת" וכו' יעויי"ש בתוס' הרא"ש.
והיינו דהתוס' הרא"ש מתמה על רש"י דלמאי הצריך לומר דמקדשה בהנאת הפרוטה שאי"צ לתת לאדם שיפייסני וכו', דהרי הקידושין בזה הם בהנאה שמרויח לה זמן ההלואה, והענין דהפרוטה וכו' הוא רק היכי תימצא דשומת ההנאה, דהיכא דהיתה נותנת פרוטה לאדם לפייסו, נמצא דהנאת ההרווחה שוה לה פרוטה, וא"כ למאי צריך לומר בזה ענין השומא, דסגי במה שיאמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך זמן הלואתיך דבזה הוא דהוי הקידושין, וכיון שאנו שמין שיש באותה הרווחה שו"פ מקודשת וכנ"ל בדברי התוס' הרא"ש.
ו. והנראה לומר בביאור דעת רש"י בזה, והוא דהתוס' הרא"ש [וכן התוס' ושאה"ר ז"ל] למדו בהא , דמקדשה בהנאת הרווחת הזמן, היינו בהשכר דהרבית, דהרווחת הזמן שויא ממון הרבית, דזהו דין חיוב הרבית דעבור הזמן דהלואה מתחייב בשכר הממון דהוא קציצת הרבית.
ומפרש התוס' הרא"ש דבמקדשה בארווח לה זימנא היינו דמקדשה בההנאה דשכר הרבית שאינו נוטל ממנה, דמצד עצם הרווחת הזמן היתה צריכה להתחייב בשכר הרבית והוא מקדשה בההנאה שלא תצטרך לתת לו השכר וכו' דהקידושין הם במקום השכר וכו' [והענין דנתינת הפרוטה לאחר וכו' הוא רק מגדר שומא על שוויית הך הנאה דהרווחת הזמן וכנ"ל] דלכן הקשה דלמאי צריך להזכיר בזה דמקדש בההנאה שלא היתה צריכה לתת הפרוטה להאדם אחר, דהרי לא מקדשה בהך הנאה אלא בההנאה דהרווחת הזמן וענין הפרוטה דהאדם אחר לא הוי אלא מגדר שומא וכנ"ל.
ז. אכן בדעת רש"י נראה דמפרש הא דמקדשה בארווח לה זמנא באו"א, והוא דאינו מקדשה בההנאה דשכר ההלואה דארווח לה, דהוא מרויח לה ההלואה בחנם, שלא באופן דהתחייבות שכר הלואה כבדינא דרבית, אלא דמרויח לה זמן ההלואה בחנם, וכמו שהלוה תחלת הלואה בחנם שלא באופן דהתחייבות רבית, אלא שהוא הלוה לה על זמן מסויים ולא הי' בדעתו להמשיך לה ההלואה יותר [שהוא צריך להמעות וכו'] ולזה אומר לה דמקדשה בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני, דהך פרוטה לא הוי כלל מגדר שכר דרבית, דהאדם אינו נותן זה להמלוה בתורת שכר על הרווחת הזמן אלא דמפייסו להרויח לה ההלואה בחנם [וכמו שהלוה לה תחילת ההלואה בחנם] ועד"ז הוא במה שכתב "או לי" דאין הכוונה דהיתה נותנת לו הפרוטה בתורת שכר ההלואה כבדינא דרבית, אלא שהיתה נותנת לו פרוטה שיעשה לה טובה להרויח הזמן בחנם [דהך פרוטה לא הויא כלל במקום שכר ההלואה, דשכר ההלואה לעוד חדש יכול להיות השכר יותר מפרוטה, והך פרוטה הויא רק שכר על הטרחא דלפייסו, וכן בנותנת לו על הטובה שיתן לה הלואה בחנם וכו'] וזהו דס"ל לרש"י שצריך שיאמר לה בפירוש דמקדשה בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך, דכל ענין הקידושין בזה הוא דמקדשה בההוא הנאה דהשו"פ שאי"צ לתת להאדם על כך ולא בשכר הרווחת ההלואה, דעצם הרווחת ההלואה הוא עושה בחנם שלא באופן דהתחייבות שכר וכו', אלא דמקדשה בהנאת הך פרוטה וכו'.
ח. ולפי"ז יבואר בפשוטו דברי רש"י שכתב דלא דמי לאגר נטר כלל, דלא הוי בזה ההנאה משום שכר ההלואה דאגר נטר, אלא ההנאה היא מה שהיתה צריכה לתת פרוטה לפייסו, דהך פרוטה לא הוי כלל מגדר שכר על ההלואה אלא מגדר פיוס שיתן לה ההלואה בלא שכר וכו', ולכן הוא דלא הויא כלל רבית מדאורייתא לפירש"י, דאי"ז שכר ההלואה אלא שכר על הטובה שיתן לה הלואה בחנם בלא התחייבות דרבית [ומה שכתב רש"י דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה, היינו עבור שכר המתנת המעות, דלא קץ לה ע"ז ולא שקיל לה מינה ע"ז מידי, דהנאת הפרוטה בזה הוא מה שלא היתה צריכה לתתו עבור הפיוס וכו' וכנ"ל].
והתוס' ושאה"ר שנתקשו בזה על פרש"י הוא משום דפירשו הא דארווח לה זמנא וכו' דמקדשה בהנאה דשכר ההרווחה, והיינו דבעצם אינו מרויח לה בחנם אלא בדין התחייבות דשכר וכו' אלא שלא קצץ לה דמים בזה ורק דמקדש בההיא הנאה שלא תצטרך לשלם לו השכר וכו', וכמבואר בדברי התוס' ושאה"ר ז"ל [והתוס' והר"ן ושאה"ר לא העתיקו מדברי רש"י הא דלא דמי לאגר נטר כלל] דלכן נתקשו דלמה לא הוי רבית גמורה, דהרי מקדשה בההנאה דשכר ההלואה שהיתה מתחייבת לו לולי הקידושין דהוי במקום השכר, ולכן נתקשו דהויא רבית גמורה.
[ולהתוס' שהקשו דהוי רבית גמורה ע"כ צ"ל דהרווחת ההלואה בזה היתה בתורת התחייבות דרבית, דאיסורא דרבית מדאורייתא לא הויא אלא כשהי' כאן התחייבות דין דממון לולי איסורא דרבית וכמו"ש במקנה, וראה בחי' הגרנ"ט בסוגיין בענין רבית].
ומבואר לפי"ז היטב פירש"י לפי מה שכתוב לפנינו, דאין בזה איסורא דרבית כלל[2] כיון שאין ההנאה דהפרוטה משום לתא דאגר נטר כלל, אלא משום הפיוס וכו' ורק שאסור משום הערמת רבית וכו' וכמושנ"ת.
1) בהגהות וציונים שבהוצאת עוז והדר העירו דבתוס' והר"ן העתיקו מדברי רש"י בלא הא דלא דמי לאגר נטר, אכן לפי מה שכתוב ברש"י שלפנינו קשה טובא וכמו"ש בפנים.
2) ולמשנ"ת בפנים בדברי רש"י י"ל ג"כ מה דלא הוי אבק רבית מדרבנן עכ"פ שהעירו בזה הראשונים ז"ל, והיינו משום דלא הוי כלל כאגר נטר וכו', אלא דאיכא בזה משום הערמת רבית לחוד.
Download PDF