בקידושין לו. גרסינן הסמיכות והתנופות וההגשות וכו' נוהגים באנשים ולא בנשים. ומסביר התוס' בד"ה הקבלות וההזאות, דאע"פ שפטורים מצד מצות עשה שהזמ"ג אעפ"כ צריך הפסוק להשמיענו שעבודתם פסולה, ומקשה לפי"ז בסמיכה הדין הוא שאם עשו עבודתם כשרה א"כ מה בא הפסוק בסמיכה להשמיענו ומתרץ דכיון שיש לדמותו לשחיטה שכשרה בנשים לזה בא הפסוק לומר שאין סמיכה ע"י נשים (אבל אינה פוסלת).

ואח"ז מסביר תוס' למה צריך פסוק בתנופה (מפני שבתנופה ג"כ אינה נפסלת בנשים) ואומר מפני שיש הו"א שתהי' כשרה כיון שיש תנופות שכשרות בנשים והפסוק משמיענו שאין תנופה בנשים (אבל אין פובלה) וע"ז הקשה במהרש"א דלכאו' למה א"א לומר כפשוט שהפסוק בתנופה בא להשמיענו שאם אשה עשאה פסולה ואם יש שום מקור שאינה מחללת אם היא עושה התנופה ה"ל להקשות כן כמו שמקשה לגבי סמיכה, ומתרץ שאפשר מפני שתנופה הוא בישראל ג"כ כמו בסמיכה יש הו"א דגם אם אשה עושה תהי' כשרה.

ולכאו' קשה על המהרש"א:

א. איך תירץ למה לא הביאו התוס' בקושייתו. ב. מהו הסברה בזה שכיון שישראל יכול לעשות תנופה גם אשה יכולה לעשות? ואדרבה כל הסוגיא מדבר בהחילוק שבין נשים ואנשים, ועוד שלא משמע כן מלשון התוס'.

ואולי י"ל באופן אחר ובהקדים שאלה על תי' התוס', שהתוס' תי' שהפסוק בסמיכה בא להשמיענו רק שנשים אינם כשרות, ולכאו' יש להקשות דא"כ דהפסוק בסמיכה בא להשמיענו רק שאין סמיכה בנשים אולי בשאר העבודות ג"כ הפסוק בא רק להשמיענו שאין עושים עבודות אלו בנשים ולא שפוסל הקרבן?!

אלא י"ל פשוט שאם יש סברא שתהי' כשרה (מצד היקש וכדו') אז י"ל שזה בא הפסוק להשמיענו אבל אם אין שום סברא שתהי' כשרה אומרים לכתחילה שהפסוק בא להשמעינו (לא רק שאין עושים עבודות אלו בנשים אלא) שהיא פסולה. אלא דעפ"ז אפשר להקשות דבתנופה ג"כ יש סברא שהפסוק בא רק להשמיענו שאינה כשרה) וע"ז או' תוס' דאה"נ. ועפ"ז מובן למה מפר' התוס' שהפסוק בתנופה מלמדנו רק שאינה כשרה ולא שהיא פסולה כיון שיש סברא לומר שתהי' כשרה מפני "שיש תנופות שכשרות שכשרות בנשים" (כלשון התוס'), וגם מובן למה לא מביא זה תוס' בקושייתו כיון שזה בא רק כתוצאה מהיסוד (הסברא) שבתשובה שקודם לזה.