א) בגליון ב (תשפא) מביא הת' מ.מ.ה. שי' את הגמ' דב"ב י"ד ע"א וע"ב שבהארון "נשתיירו שם שני טפחים שבהן ס"ת מונח", "ואי ס"ד ס"ת הקיפו ו' טפחים מכדי כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח וכיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה מתרי טפחא רווחא דביני וביני בתרי פושכי היכי יתיב ... ספר עזרה לתחילתו הוא נגלל. ואכתי תרי בתרי היכי יתיב ... דכריך בי' פורתא וכרכי' לעיל".

ומביא את פיה"מ להרמב"ם פ"א דעירובין מ"ה שיחס אלכסון העגולה אל המסבב אותה אשר עליו סומכין חכמי החכמות הלימודיות הוא יחוס האחד לשלשה ושביעית וכל עגולה שיהי' באלכסון שלה אמה יהי' הקיפה ג' אמות ושביעית בקרוב, ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקרוב לקחו הם (חז"ל) החשבון הגדול ואמרו כל שיש בהקיפו ג"ט יש בו רוחב טפח, וסמכו ע"ז במה שהוצרכו אליו מן המדידה בתורה.

ומקשה הנ"ל, דמכיון שלפי החשבון האמיתי, בכל היקף של שלשה טפחים יש ברחבו קצת פחות מטפח, א"כ מדוע לאחרי שהגמ' מתרצת שספר עזרה לתחילתו הוא נגלל מקשה הגמ' תרי בתרי היכי יתיב, והרי כיון שבהס"ת יש בהקיפו ששה טפחים א"כ יש ברחבו קצת פחות מטפחיים, א"כ שפיר י"ל דס"ת מונח בארון כיון דפחות מתרי בתרי יתיב. ומדוע צריכה הגמ' לתרץ דכריך בי' פורתא וכרכי' לעיל.

אבל כבר נסמן על הדף (י"ד ע"ב) במסורת הש"ס "עיין מה שמקשה תוס' על זה בעירובין י"ד ע"א ד"ה והאיכא". וז"ל "משמע שהחשבון מצומצם (בים שעשה שלמה) וכן בפ"ק דב"ב גבי שני טפחים שנשתיירו בארון ששם ס"ת מונח שהיא בהיקפה ששה טפחים ופריך כיון דלאמצעיתו נגלל נפיש לי' משני טפחים וכן בתר הכי דמשני בספר דעזרה לתחלתו נגלל ופריך אכתי תרי בתרי היכי יתיב משמע דמצומצם לגמרי. וקשה דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות".

ב) וקושיית התוס' היא לא סתם מפני שהחשבון שבגמ' אינו מדוקדק, אלא תוס' מקדים לבאר סברת קושייתו, דכיון שרואים מהשקו"ט שבגמ', דהגמ' (בשני מקומות אלו) מדקדקת בהחשבון, לפי זה קשה שעדיין אין החשבון מדוקדק.

וראי' לזה (שקושיית התוס' היא לא בכל פעם שמוצאים בגמ' שאין החשבון מדוקדק, אלא רק כשמשמע מהגמ', שהגמ' עצמה מדקדקת בהחשבון),

שע"ז שאמחז"ל "כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא" כתבו התוס' (שהוא מציין אליהם בגליון הנ"ל) עירובין נז, א "ואין החשבון מכוון ... אלא יש מעט יותר". סוכה ח, א "אין החשבון מכוון ולא דק דאיכא טפי פורתא". ואין התוס' מקשה, אלא רק מבאר בניחותא דאין החשבון מדוקדק. וע"פ הנ"ל מובן, שזהו מפני שאין הגמ' נחית (כאן) לצמצם החשבון.

וראה גם בתוס' ד"ה דעביד להו כמין נגר קרוב לסופו (ב"ב קא, ב) "ואפי' השתא שהמערה שהיא רחבה ארבע קשיא אמתא באמתא היכי יתיב אלא שלא היתה רחבה ארבע בצמצום אלא יותר מעט מארבע אמות".

ג) ומ"ש בגליון הנ"ל לאחרי שהביא התוס' דעירובין (נז) וסוכה (ח) הנ"ל ש"בכ"ז יש סברא לומר שצריך בנוגע להלכה לסמוך על חשבון זה בין להקל ובין להחמיר",

יש להעיר מהמגיד משנה על הרמב"ם בהלכות שבת פי"ז הכ"ו (שהוא הגמ' דעירובין יג הנ"ל) "ודע שמה שאמרו אם הי' הקיפה ג' טפחים יש בה רחב טפח אינו מדוקדק בחשבון אלא פחות מטפח ... ולא דקדקו בשל דבריהם והקילו בו".

ד) ומ"ש שם "הנה פשוט שאין לומר סברא זו, וכאשר חז"ל רוצים לברר מציאות מסויימת בודאי שצריך לסמוך רק החשבון האמיתי",

הנה זהו רק כשההפרש בין החשבון האמיתי להחשבון שאינו מדוקדק יהי' נוגע לדינא וכיו"ב, אבל באם לאו, הנה לאו דוקא שיש לסמוך על החשבון האמיתי.

ולדוגמא, מ"ש הרמב"ם בהל' קדוש החודש פי"א ה"ה "שמא יתבונן חכם ... בדרכים אלו שאני מחשב בהן ... ויראה קירוב מעט במקצת הדרכים, ויעלה על דעתו שנתעלם ממנו דבר זה ולא ידענו שיש באותו הדרך קירוב, אל יעלה זה על דעתו, אלא כל דבר שלא דקדקנו בו מפני שידענו בעיקר הגימטריאות בראיות ברורות שאין דבר זה מפסיד בידיעת הראי' ואין חוששין לו, לפיכך לא דקדקנו בו".

ויתירה מזו, שלפעמים אף שיודעים החשבון האמיתי הנה סומכין על חשבון אחר. ראה לקו"ש חט"ז ע' 94 ואילך שמבאר באריכות בנוגע לתקופת שמואל ותקופת רב אדא, שאף שתקופת רב אדא הנה כמ"ש הרמב"ם (קדה"ח פ"י ה"ו) ש"חשבון זה הוא האמת יותר מן הראשון", מ"מ בנוגע לכמה ענינים בהלכה נקטינן כתקופת שמואל, לענין ברכת החמה ועוד. ומבאר שם באריכות איך יתכן לומר כך.

ואדאתינן להכי - יש להעיר:

ברשימות חוברת ג' ע' 46 "ראדיוס ו"פ יש ליישבו בעגול. ולענין הלכה כל שיש ברחבו טפח כו' ג"ט (עירובין)". (וראה גם רשימות חוברת קסט).

ומבאר ש"המרכז - נקודת השבת. מל' נקודה א' בסוד שרש, משא"כ ז"א ו"ק. שבת למע' מזמן, שהו"ע רצו"ש, אבל שבת כל ענינו שהעולם הי' חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה (ב"ר), אבל מיני' מתברכין כל יומאי, כמו שהעגול תלוי במרכז. וכפי אופן הרחוק והירידה מהמרכז - רדיוס - בזה תלוי רבוי הכלים, שלמטה מתרבין יותר, היפך האור. מהארץ לרקיע כמו מקצה הארץ ועד הארץ. וגם בזמן ממש מצינו כן - ביצי' טו' שנה דלמטה כו'".

א) בהפענוח (ע"ז ש"כפי אופן הרחוק והירידה מהמרכז בזה תלוי רבוי הכלים") בהע' 9 כתבו "כמו במשל - שככל שיגדל הרדיוס, שהולך ומתרחק מנקודת המרכז, יגדל היקף העיגול".

אבל לכאורה יותר נכון "יגדל שטח העיגול" (וכמו שכתבו בהע' 11). כי ההיקף עצמו הוא רק "גבול" העיגול. משא"כ השטח שהוא הממלא את העיגול, והשטח הוא מה שמתרבה ככל שיגדל הריחוק מהמרכז.

ויתאים ביותר עם המבואר בכ"מ בדא"ח (ראה כל הנהנה רנ"ב, מן המיצר תרס"א, מי מנה תער"ב, ועוד) בענין נקודה קו שטח, ש"שטח" הו"ע הכלים.

ב) שם (ע"ז ש"וגם בזמן ממש מצינו כן כו'") בהע' 12 כתבו "שהרי הדוגמא האמורה (מהארץ לרקיע כו') היא במקום, ואילו המדובר כאן (בנוגע לשבת וששת ימי השבוע) הוא בזמן, ולכן מוסיף שגם בזמן ממש מצינו כן כו'".

אבל לכאו' עדיין צ"ב תיבת "ממש".

ואולי הכוונה, שהרי ידוע שזמן ומקום באים ביחד ותלויים זה בזה. א"כ כשהובא הדוגמא ממקום, הרי זה קשור גם עם זמן. א"כ עתה כשמביא הדוגמא שביצי' טו' שנה דלמטה, הנה ההוספה שבדוגמא זו היא, שהוא בזמן ממש, דהיינו לא כתוצאה וכמו שזמן קשור עם מקום, אלא בזמן עצמו.