א) בגמ' תענית טז, א, בענין למה יוצאין לבית הקברות בימי התענית, פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, "חד אמר: "הרי אנו חשובין לפניך כמתים"; וחד אמר: "כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים". מאי בינייהו? - איכא בינייהו קברי עכו"ם". וברש"י ד"ה 'קברי עכו"ם': "במקום שאין קברי ישראל. - לבקש רחמים אפי' על עצמן ליכא, כ"ש עלינו"; אבל למ"ד "חשובים לפניך כמתים" - הוא הדין בקברי עכו"ם. וכן פי' בר"ן שם.

והנה הרא"ש, הרי"ף והריטב"א (בתענית שם) מביאים הני תרי טעמי - בלא הכרעה.

אבל הרמב"ם, הל' תעניות פ"ד הי"ח, כתב: "אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבית הקברות ובוכין ומתחננין שם, - כלומר: הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרכיכם".

הרי שפסק הרמב"ם כהמ"ד דהטעם הוא משום ד"חשובין לפניך כמתים". ועיי"ש ב'לחם משנה', דמהא דהרמב"ם פסק כהמ"ד ד"הרי אנו כמתים" - הולכין לקברי עכו"ם במקום שאין קברי ישראל, ולכן סתם הרמב"ם וכתב "יוצאים לבית הקברות" - סתמא. עיי"ש.

וכן המאירי כותב כלישנא קמא: "לבית הקברות היו יוצאים. למה היו עושים כן, - להכניע לבבם לומר הרי אנו לפניך כמתים". ובהגהות המהדיר (ר' אברהם סופר) הקשה, דצ"ב מדוע משמיט רבינו הטעם השני שבגמרא?

וכן גם הטור, באו"ח הל' תעניות סי' תקעט, כתב כהלישנא קמא: "ויוצאין לבה"ק להתחנן, - כלומר: הרי אנו כמתים אם לא תרחם עלינו". - וכ"ה בשו"ע שם ס"ג. ובביאור הגר"א שם כ': "וצ"ע למה כתב כמ"ד הראשון".

והנה לפי דעת השו"ע - כתב הרמ"א שם: "ולפי זה אם אין קברי ישראל הולכים על קברי כותים". ובמג"א ס"ק יא כתב - שזהו לפי הטעם ד"הרינו חשובים כמתים", "אבל יש עוד טעם בגמרא, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו, ולפי"ז צריך דוקא קברי ישראל. ולפי נוסחא שלנו שאנו אומרים בערב ר"ה ועיוהכ"פ - צריך דוקא קברי ישראל, ועיין בזוהר", עיי"ש.

וכ"כ המג"א בהל' תשעה באב, סי' תקנט ס"ק טו, עמש"כ הרמ"א שם "והולכים על הקברות מיד שהולכים מביהכנ"ס": "מיהו אם אין קברי ישראל הולכין על קברי עכו"ם, כמ"ש סתקע"ט", (אף שהביא לעיל מיני' בשם השל"ה, דהא הולכים לביה"ק בת"ב הוא משום דאף המתים מצטערים - "ולכן לא מהני אם הולך על קברי עכו"ם").

ומה שציין המג"א (בסי' תקעט) לגבי ערב ר"ה, הנה עמש"כ הרמ"א בסי' תקפא ס"ד "נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות" - מדגיש ומוסיף המג"א: "ולהשתטח על קברי הצדיקים. וכן הוא בגמרא". ובמחה"ש שם מציין לגמ' סוטה לד, ב: "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון ... מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, - אמר להן: אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". - מבואר, שהליכה לביה"ק הוא דווקא על קברי צדיקים.

ב) ואולי יש לבאר, דאה"נ, יש ב' ענינים בביה"ק: א) התפלה והתחנונים במקום קדוש, שהתפלה מתקבלת שם יותר וכו'; ב) עצם ראיית ביה"ק, שזה גורם הכנעת הלב, בבחי' יזכיר לו יום המיתה וכו'. ובעצם - תרווייהו איתנהו בהו.

וזה שהרמב"ם והשו"ע פסקו לגבי תעניות - שהוא משום "הרינו חשובים כמתים", זהו משום שבתענית יש ענין מיוחד להכניע לבם. וכדברי הרמב"ם בריש הל' תעניות - דענין התענית "מדרכי התשובה הוא ... ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן"; ובריש פ"ה שם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן - כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה וכו'", עיי"ש. - ולכן הובא להלכה טעם זה, [ומתורץ קושיית הגר"א והערת המהדיר במאירי שם] - כי בתעניות זהו הטעם העיקרי, ולכן יוצאין אף לקברי עכו"ם [שהוא לרוב שיטות אחרי התפילה, וכמפורש ברמב"ם שם. וראה ריטב"א וטור שם. ואכ"מ];

משא"כ בד"כ שמשתטחים על הקברים, וכערב ר"ה וכו', - אז עיקר גדרו הוא תפלה ובקשת רחמים.

[ובסג"א: לכו"ע יש ביציאה לקברים ב' הענינים: תפלה ובקשת רחמים; וגם הכנעת הלב. - רק שלגבי תעניות חלקו בגמ' מהו העיקר: האם ענין דתפילה וכו', או להכניע הלב].

ואולי זהו ההבנה בדברי רעק"א, שבגליון הש"ס בתענית שם ציין: "עיין סוטה דף לד, ב תוס' ד"ה 'אבותי'". דהנה שם כתבו התוס': "דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל, והכי אמר בפרק שני דתענית: למה יוצאין לבית הקברות - כדי שיבקשו עליהם מתים רחמים", עיי"ש, אמנם בפסקי התוס' בתענית - פסק כלישנא קמא. ואם כן קשה איך מביאים תוס' ראי' מדעה דלא פסקינן כוותי'.

ומזה מוכח, שבתענית אכן הגדר הוא הכנעה, ולכן פסקו כלישנא קמא, אבל כשהמדובר הוא לעצם תפלה ובקשת רחמים בביה"ק - וודאי שהמ"ד השני בתענית שם הוא ראי' מוכחת שיש ענין בתפלה בביה"ק.