א. איתא בגמ' (קידושין ב, א): "האשה נקנית, מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומ"ש התם דתני האיש מקדש, משום דקא בעי למיתני כסף...".

וברש"י ד"ה "ומאי שנא התם": "בפרק שני (לקמן מא, א) דתנא האיש מקדש בו ובשלוחו, ניתני הכא האשה מתקדשת". עכ"ל. ולכאו' צ"ב במ"ש רש"י "וניתני הכא האשה מתקדשת", היינו שהקשיא של הגמ' היא לשנות הלשון דמשנה דידן בדומה ללשון בקידושין. ומלשון הגמ' בשאלתה: "מאי שנא הכא . . ומ"ש התם", לכאו' נראה מזה שהקשיא היא לא ע"מ לשנות א' מהמשניות בפרט, אלא רק להבין שינוי הלשונות בין המשניות1?

[אע"ג דמשמע כן מהמשך הגמ', שמיד מביאה טעם למה במשנתינו כותב לשון קנין, הרי: א) י"ל שהגמ' היתה יכולה להתחיל רק עם א' מהמשניות, ולכן מיד הסביר הטעם למשנתינו, ולא שהקשיא היא דוקא נגד משנה דידן, ו-ב) אפי' את"ל שכן משמע מהגמ', הא גופא קשיא, מדוע שואלת הגמ' דוקא נגד משנה דידן?]

ב. ויובן זה בהקדים עוד שאלה: הנה בתוד"ה "משום דקבעי" מקשה על הגמ' שמתרצת לשון המשנה "נקנית" משום דקבעי למיתני כסף, ולשון קנין שייך לכסף, הרי לפי"ז נמצא שהוא "תרתי אטו חדא" - דמשום דא' מהקנינים שייך ללשון כסף, לכן תנא שאר הב' ענינים (שטר וביאה) גם בלשון של קנין?

ומתרץ תוס' בב' אופנים: א) שבשטר ובביאה עכ"פ שייך לשון של קנין, אלא שכמו"כ שייך להן הלשון של קידושין. ושאלת הגמ' היא רק משום שמצינו לשון קידושין בהמשנה לקמן (אבל לא שהלשון קנין מצ"ע קשה). ב) לא רק ששייך לשון קנין בשטר, אלא עוד יותר, שמוצאים אנו פסוק מפורש שמחברם, כדכתיב "ואקח את ספר המקנה". ויש להבין יסוד החילוק בין שני תירוצים של תוס'?

והנה, בתירוץ השני של תוס', מבאר המהר"ם שהמקשן כבר ידע זה ששטר שייך לקנין מצד לישנא דקרא, ואעפ"כ אצלו הי' קשה שנמצא לפי"ז מקרה של תרתי אטו חדא? וע"ז מתרצת הגמ' בהוכחה של "קיחה קיחה", שגם בכסף שייך לשון קנין, ושוב אינו נחשב כתרתי אטו חדא, אלא רק חדא אטו תרתי.

ובהשקפה ראשונה נראה קשה לפי המהר"ם: דבתירוץ הראשון כבר נתן התוס' היסוד שאם רק שייך הלשון של קנין למשהו, וישנו מושג א' שיש לו פסוק שמייחסו עם לשון קנין, זה מספיק להכריע כולם ללשון דקנין, ואין שום בעיות של "תרתי אטו חדא". וא"כ, כשמגיעים לתירוץ השני, לפי פירוש המהר"ם, אינו מובן, דאם המקשן כבר ידע ששטר וקנין מיוחסים זל"ז מכח הפסוק, מה קשה אצלו לשון המשנה "נקנית" - הרי בלאו הכי כסף וביאה עכ"פ שייכים לקנין, והפסוק של שטר עם קנין לכאו' מספיק להכריע את כולם ללשון של קנין2?

ג. וי"ל, שלפי תירוץ השני של תוס', המושג של כסף גבי אשה אינו שייך ללשון קנין, ואדרבא הם לא מתאימים. היינו, שקיימים פה ג' מדריגות: א) יחס ללשון קנין מכח פסוק בתורה. ב) יחס ללשון קנין סתם מצד הסברא. ג) לשון קנין לא מתאים גבי אשה מאיזה סיבה שתהי' (וכדלקמן).

והנה בגדר הב' מספיק ליחסו לקנין אם יש עכ"פ דבר א' שיש לו יחס מכח התורה כנ"ל. אבל בגדר הג', אפי' אם יש דבר אחר ששייך לקנין מכח התורה, זה לא מספיק לבאר איך מייחסים דבר שבפירוש לא מתאים עם לשון קנין, ובנדו"ד כסף עם קנין.

ולפי תירוץ הב' של תוס', זה הי' הקשיא של הגמ', שאע"פ שמצינו לשון קנין בשטר, זה לא ביאור למשנתינו, כיון שא' מהדברים הנמנין בה הוא "כסף", וידוע שכסף דאשה לא מתאים עם לשון של קנין3. וע"ז מתרץ שהפסוק מורה שהם אכן שייכים.

וראי' לדבר: בתוד"ה "וכסף מנלן" מקשה על הגמ', מדוע הי' צריך להביא הגז"ש של "קיחה – קיחה" משדה עפרון, ולא מספיק לומר שמצינו לשון כסף עם לשון קנין גבי אותן שדות? ומתרץ: "דבהכי לא סגי, דנהי דכסף השדה איקרי קנין, כסף דאשה לא איקרי קנין, לכך צריך להביא ראי' דאותה כסף דגמרינן אשה מיניה איקרי קנין". עכ"ל.

חזינן מהכא, שישנה איזה סברא לומר (בלי כח הגז"ש), שכסף וקנין לגבי אשה לא מתאימים, דאל"כ, מדוע אומר התוס' שבלי הגז"ש הייתי אומר שזה שייך רק בשדה, אבל כסף דאשה אין לומר שנק' קנין - ומאי שנא? אלא עכצ"ל, ש(באשה עכ"פ) כסף וקנין אינן שייכים, ובפירוש בשלילה. והנימוק לזה י"ל בפשטות, שהרי באשה זה שנותן לה מעות ועי"ז היא מתקדשת, קשה להבינו כגדר של קנין, וכמו שהאריכו המפרשים בחידוש הגדול של קנין אישות.

[ולכאו' אפשר להקשות על כל הנ"ל: לפי המהר"ם נמצא שהמקשן ידע כבר ששייך לשון קנין לשטר מכח הפסוק, ואעפ"כ הי' קשה לגמ' בנוגע לכסף, כיון דאינו שייך לשון קנין באישות, וכמו שמבאר תוס' בד"ה הבא. אבל לפי"ז צע"ג, שהרי גם אצל שטר יכול לומר כן: דאפי' עם הפסוק של "ואקח את ספר המקנה", עגיין אין שייך לייחס קנין לשטר גבי אישות, וכמו שטוען התוס' לקמן, שבלי הגז"ש אין לייחס קנין לכסף אשה, אע"פ שישנו פסוק הכתוב גבי שדה (וכמו שהק' בספר 'נחלת משה', ונשאר בצ"ע).

ומחמת חומר קושיא זו, נראה לומר שהמהר"ם לומד בתירוץ השני של תוס' דגמרינן גז"ש "קיחה קיחה" מן הפסוק "ואקח את ספר המקנה". דהנה תוס' לקמן טוען שבלי הגז"ש אין ליחס קנין לכסף אשה, אבל אחר הגז"ש גמרינן שכן שייך. ועד"ז י"ל הכא, שהמקשן ידע שישנה גז"ש ל"ואקח את ספר המקנה" שמלמדת שכן שייך קנין בשטר.

ואע"פ שיכול להקשות - כמו שמקשה המהרש"א - שאי"ז גז"ש מקובלת? הנה ע"ז י"ל ע"ד מ"ש הריטב"א בסוגיין, שהגז"ש של "קיחה - קיחה" היא רק גילוי מילתא. שמקשה שם, שלכאו' אין הדין דומה לנידון, שבשדות הקיחה קאי אכסף, והכא הקיחה קאי על האשה עצמה? ומתרץ שם: "אלא גילוי מילתא בעלמא, וכעין ילמד סתום מן המפורש, דלישנא דקיחה קיחה דכתב רחמנא אתא לגלויי, דמה התם בכסף אף הכא בכסף". עכ"ל. ועד"ז י"ל הכא בהגז"ש של קיחה - קיחה מואקח את ספר המקנה, שאע"פ שאינו מקובל, זה לא בעיה, כיון שהוא רק גילוי מילתא4.]

ד. ועפ"ז מובן יסוד החילוק בין שתי התירוצים של תוס': לתירוץ הראשון של תוס', גם בלי הפסוק של קיחה - קיחה, ישנה שייכות עכ"פ של כסף לקנין (מדריגה הב'), ולפי"ז שאלת הגמ' היא רק מכח זה שהמשנה לקמן תנא בלשון של קידושין (וכדיוק ל' התוס'); ולתירוץ הב' של תוס', בלי הפסוק אין כאן שום שייכות של כסף לקנין, והקשיא של הגמ' היא לא רק בשינוי הלשונות - הכא קנין והתם קידושין - אלא עוד יותר, שכאן צריך לכתוב לשון של קידושין כדי להתאימו עם "הכסף" שנמנה בה.

ועפכ"ז יומתק מה שהקשנו לעיל על רש"י, מדוע כתב "וניתני הכא האשה מתקדשת", די"ל שרש"י סובר כתירוץ הב' של תוס', שבההו"א של הגמ' סבר שכסף שולל קידושין, ולכן הקשיא היא לא רק קשיא סתמית מצד שינוי הלשונות כנ"ל, אלא קשיא מכוונת בפירוש נגד לשון משנה דידן.

וע"פ כל הנ"ל, יובן עוד ענין, דלכאו' כד דייקת שפיר, נראה סתירה מפורשת בין תוס' א' להשני: בתוד"ה "משום דקבעי למיתני כסף" מבאר בתירוצו הראשון שקושיית הגמ' היא רק בגלל שכתוב במשנה לקמן לשון של קידושין, אבל לולא זאת, שייך לשון של קנין עם כסף (וגם שטר וביאה) ולא הי' קשה. אבל בתוד"ה "וכסף מנלן" מבאר התוס' שלולא הקרא, היינו חושבים שכסף, איקרי קנין רק בכסף דשדה, אבל לא בכסף דאשה - בדיוק להיפך ממה שביאר בתוס' הקודם5?

אלא ע"פ הנ"ל מובן שאי"ז קשה כלל, שתוס' השני קאי אליבא דתירוץ השני של תוס' הקודם, ואותו תירוץ מבוסס על היסוד שמבואר בתוס' השני, ואה"נ לא קאי לתירוץ הראשון של תוס' הקודם - אבל אי"ז סתירה, ובאמת נמצא ששני התוס' משלימים זא"ז: תירוץ הראשון של תוס' הראשון הוא בפשטות - שיש מקום בסברא לומר שכסף (אפי' באשה) איקרי קנין, ולכן שאלת הגמ' היא רק מצד שינוי הלשון של משנה השני'; ותירוץ הב' של תוס' הראשון הוא אליבא דאמת (שלכן נקטו רש"י) - מה שיוצא ממסקנת הגמ' - שאין כסף דאשה איקרי קנין, והשאלה של הגמ' היא בפירוש נגד משנה דידן כנ"ל.