בגליון תתפח (ע' 14) ביאר הרב א. נ. ס. שי' הסבר בגמ' קידושין (לב, א) על דמא בן נתינה ש"פ"א ביקשו חכמים פרקמטיא בס' ריבוא שכר והי' מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו".

והביא מס' חסידים: דכשהאב מצטער על שלא הקיצו מצוה להקיצו ומביא שהדב"מ הקשה למה לא העיר אביו, הא פשוט דאביו הי' מצטער ע"כ שלא הקיצו.

ותי' "ואולי י"ל דכל ענין המחילה על הכבוד (וכדומה) לא שייך אצל בני נח, וא"כ אע"פ שבודאי אחר שידע אביו עבור מה הקיצו הי' מוחל לו ע"ז בלב שלם, מ"מ לא מהני מחילה זו על מה שציערו בעת שהקיצו משינתו. ויסוד גדול לזה יש למצוא בדברי האוה"ח הק' עה"ת; דבסוף פ' ויחי אחר שהתורה מספרת על פטירת יעקב אבינו כו', מספרת איך שבאו האחים אל יוסף וביקשו ממנו (בשם אביהם) שלא יענישם עבור מה שעשו לו כו', וענה להם יוסף (שם נ, יט) "אל תיראו כי התחת אלהים אני וגו'", ומפרש האוה"ח "פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר, אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמרו גזלו ומחל הנגזל אינו פוטר הגזל מן המיתה וכו'", ע"כ.

ומתחילה הבנתי שכוונתו, שכיון שבשעה שהעירו הקפיד, אף שלאח"ז מחל, מ"מ לא מהני בב"נ המחילה שאח"כ לסלק הקפידה שהי' בתחילה.

אבל מהמשך דבריו שעל יסוד זה מבאר למה נענש יעקב על שלא קיים כיבוד או"א, הא הי' ברשותם, מוכח (לכאורה) שכוונתו דלא מהני מחילה אפילו לפני המעשה.

וכן משמע מהביאור שלו, דבב"נ המצוות שלהם הוא משום קיום העולם, ומשו"ה לא שייך אצלם מחילה.

ולא הבנתי: א) לכאורה כשאב נותן רשות לבנו ללכת מאתו האם הוי בגדר "מחילה" על כבודו או מכיון שאינו מקפיד ע"ז אין ע"ז מלכתחילה הדין דכיבוד.

דוגמא (קצת רחוקה): אב שצריך למים ובמקום לבקש מבנו, הלך ולקח בעצמו, האם חייב הבן עונש.

ב) מהו הראי' מהאוה"ח הרי שם הפי' הוא, מכיון שמכרוהו ונתחייבו כבר עונש, א"כ לא מהני מחילת יוסף למפרע לבטל עונשם, וכמו שממשיך שם: "או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הגנב לפוטרו לגנב ממות". והיינו שכיון שכבר נתחייב בעונש לא מהני המחילה עכשיו (וזה יהי' ראי' לפי ההו"א בדבריו כתחילת דברנו אבל לכאו' אי"ז כוונתו כנ"ל).