אי' בב"מ (ז, ב) "ויחלוקו נמי דאמרן [שאם "שנים אדוקים בשטר (המלוה והלוה), מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו, ולוה אמר שלך הוא ופרעתיו לך . . יחלוקו"], לדמי, דאי לא תימא הכי שנים אוחזין בטלית, ה"נ דפלגי, הא אפסודה, [וממשיך:] הא לא קשיא . . [ומסיק שהראי' היא מ]והא דתנן היו שנים רוכבין ע"ג בהמה וכו', ה"נ דפלגי לה, הא אפסדוה, בשלמא טהורה חזיא לבשר, אלא טמאה, הא אפסדוה, אלא לדמי, הכא נמי [בשטר] לדמי'".

וכתבו התוס' (ד"ה ויחלוקו נמי לדמי) וז"ל: "ואין חולקין את החוב כמו שכתבו בשטר, אלא כמו ששוה לו למכור, מזה יפרע החצי, דאי לא תימא הכי אלא חצי החוב ממש, גבי טלית מי חולקין ממש, הא אפסדוה, ולא גרסינן לא דפסקינן לשטרא, דא"כ מה מביא מטלית, אדרבה, בטלית אם יחתכנו לשנים אין פסידא כ"כ, ואם יחתוך השטר, לא ישוה כלום, ועוד..." עכ"ל. היינו שתוס' מכריחים שמ"ש בגמ' שחולקין את השטר "לדמי" אין פירושו שחולקין את החוב כמו שכתוב בשטר, כ"א כמו ששוה השטר למכור, שזהו פחות מהסכום הכתוב בשטר, כמובן.

אמנם צ"ע מהי הסברא בדבר, למה לא לחלוק הסכום הכתוב בשטר. ואף שלשיטת התוס' רק אופן כזה מתאים עם האופן שחולקין הטלית והבהמה, מ"מ טעמא בעי למה נעשה כן בשטר?

וי"ל הסברה פשוטה בזה, והוא, דהטעם שאמרינן בנדון זה יחלוקו, אינו מפני שהם המלוה והלוה, כ"א לפי שהם שנים האוחזין במציאה שמצאו, כמו כל ב' בנ"א שמצאו טלית, שהרי אם אחר מן השוק מצא השטר, והמלוה והלוה אינם אוחזים בו, לא אמרי' שום דין של יחלוקו בין המלוה והלוה, כמבואר בגמ', וכפשוט; אלא שלאידך, עדיין צריכים אנו לזה שהם המלוה והלוה, כי בלא"ה, אם שנים מן השוק מצאו שטר, פשוט שהם לא יחלקו ביניהם, כי מה להם ולחוב זה - נמצא שהדין דיחלוקו בנדו"ד הוא מצורף מב' פרטים: עצם הדין של יחלוקו הוא מפני היותם ב' בנ"א שמצאו דבר שיש לו שוויית, שהדין הוא שיחלוקו ביניהם את שווית הדבר שמצאו, אבל לאידך, כל הטעם שדבר זה יש שוויית להם, ה"ז רק מפני שהם המלוה והלוה, כי אם אינם מלוה ולוה אין לזה שום שוויית להם.

ולכן, אף שהם המלוה והלוה של סכום החוב שבשטר, מ"מ אין אומרים יחלוקו מפני שהם המלוה והלוה, כ"א מפני שמצאו דבר השווה סכום כסף, הרי שצריכים לראות כמה שווה שטר זה בעצם שווייתו, כדבר מובדל מהמלוה והלוה, ז.א. כמה שווה שטר זה בשוק.

בסגנון אחר: מביטים אנו עליהם מב' נקודות, [וכהלשון דאמרי אינשי "כאילו הם חובשים ב' כובעים"] - הדין דיחלוקו אומרים מטעם שכאילו הם ב' בנ"א מן השוק שמצאו דבר השווה בשוק איזה סכום כסף, אלא שהא גופא (שהוא שווה איזה סכום כסף), אמרי' רק מפני שהם המלוה והלוה, היינו שהיותם המלוה והלוה הוא רק כעין תנאי צדדי מדוע שזה שווה כסף, אבל מה שפוסקים "יחלקו" בפועל, ה"ז מטעם שמצאו דבר השווה בשוק.

ועפ"ז מובן שצריכים לחלוק לא הסכום שכתוב בשטר, כי אינם חולקים ההלוואה, כ"א חולקים החפץ שמצאו, שיש בו שוויית, ולכן חולקים שוויית השטר לימכר בשוק.

ולפי"ז מה שמביא בגמ' ראי' (מטלית, ואח"כ במסקנא) מ"היו שנים רוכבים ע"ג בהמה" אין הפירוש שרק מטעם אותו דין יודעים אנו שכן צ"ל הדין בשטר, שחולקין "לדמי", סכום שוויית השטר, כי אי"צ ראי' לדין זה, כי פשוט הוא מטעם הנ"ל, אלא זה רק ראי' שהסברא הנ"ל היא אמת, כלומר אין הדין דשנים רוכבים מקור וסיבה להדין שחולקין לדמי, כ"א ראי' להדין.

והנה עפ"ז מתורץ בפשטות קושיית המהר"ם שיף על מ"ש לקמן בגמ' שקס"ד שרמי בר חמא לומד דינו ש"המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו" ממ"ש בהמשנה היו שנים רוכבין ע"ג בהמה "הא תו למה לי, אלא ממשנה יתירה ש"מ המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו". והק' המהר"ם שיף וז"ל: "קשה, הא איצטריך לאירויי דפלגינן לדמי כדלעיל מהא דתנן היו שנים רוכבין כו'", עכ"ל.

אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן, כי באם דין זה הי' המקור והסיבה להדין שפלגינן לדמי, אה"נ שלא הי' משנה יתירה, אבל עפהנ"ל ה"ז סברא פשוטה בעצם, ומה שמובא בגמ' כמקור לדין זה מהדין ד'היו שנים רוכבים' בא רק לראי' לומר לנו שסברא נכונה היא, הרי אין לומר שלכן נכתב דין זה בהמשנה להשמיענו דין זה שחולקין השטר לדמי, וא"כ ה"ז משנה יתירה, ולכן קס"ד שנכתב הדין כדי להורות שהמגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו.