א. בגמ' חולין טו, א (ובכ"מ בש"ס) הובא פלוגתת אמוראי בענין הנאה ממעשה שבת: "המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצ"ש לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים". ע"כ. ונמצא דרק לשיטת ר' מאיר מותר ליהנות בשבת ממלאכה שנעשתה באיסור דאותו שבת (באם היתה בשוגג).

ובהמשך הגמ': "תני תנא קמא דרב, המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ומשתיק ליה רב. מ"ט משתיק ליה? אילימא משום דסבירא ליה כר' יהודה ותנא תני כר"מ, [והיינו דמשום כך השתיק רב לאותו תנא, משום דלא סב"ל כוותיה, אין זה מסתבר דהרי -] משום דסב"ל כר"י מאן דתני כר"מ משתיק ליה? ועוד, מי סבר לה כר"י, והאמר רב חנן בר אמי כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר"מ, וכי דריש להו בפירקא [ברבים] דריש כר"י משום עמי הארץ..." [אלמא דבאמת סב"ל כר"מ, וא"כ מ"ט השתיק אותו תנא דתני כר"מ]?

ומתרצת הגמ': דאותו תנא דתני קמיה דרב אמר השוחט בשבת בשוגג יאכל וכו', ואילו ר"מ אמר הדין במבשל בשבת. וסב"ל לרב, דהא דהתיר ר"מ ליהנות מהמאכל - שנעשית בו המלאכה - בשבת, הוא רק במבשל הואיל וראוי לכוס [אכילה שלא כדרכה] גם בלי הבישול, משא"כ בשוחט דבלי השחיטה אין ראוי לאכלו בשום אופן, בזה גם ר"מ יאסור אכילתו באותו שבת. (ולכן השתיק אותו "תנא שתנא קמיה", משום דהוא תנא דינא דר"מ בשוחט).

ומפרש רש"י (היינו, מדוע באמת שונה הדין במקרה דאין ראוי לכוס, ממקרה דראוי לכוס): דכשאינו ראוי לכוס "נהי דאיסור שבת ליכא, משום מוקצה מיהא אסורה דבין השמשות לא הוי חזיא לכוס". ונמצא, דדנים כאן על ב' דינים "מעשה שבת", ו"מוקצה". ור"מ מתיר "מעשה שבת", ואוסר "מוקצה". ושלכן סב"ל דמעשה שבת מותר ליהנות ממנו רק במקרה דאין כאן מוקצה.

וממשיכה הגמ' להקשות מזה דאפשר לדייק ממקום אחר דשיטת ר"מ נאמרה גם לענין מי ששחט בשבת? ומתרצת, דשם מדובר במקרה שהיה חולה מבעוד יום (ע"ש), ולכן "איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות כו' משום דחולי דפקו"נ דוחה את השבת".

ומבואר מכל הנ"ל לכאו', דשיטת ר"מ היא ד"מעשה שבת" מותר ליהנות ממנו (כשנעשתה בשוגג), אמנם צ"ל באופן שאין שם איסור מוקצה. וזה יכול להיות בא' מב' אופנים: א) דהי' ראוי ליהנות ממנו גם קודם שנעשתה המלאכה (עומד לכוס). ב) שבכניסת השבת לא היה עשיית מלאכה זו "מוקצה" מדעתו (דהי' אז חולה שהי' ראוי לשחוט בשבילו).

ונחלקו הראשונים באם פסקינן כר"מ או כר"י (באם מותר ליהנות ממעשה שבת, או לא), דהר"י בתוס' פסק כר"מ, דכן הוא משמעות הגמ' כאן. אמנם רוב הפוסקים (רי"ף רמב"ם רא"ש ועוד) פסקו כר"י, וכך נפסק בטוש"ע ריש סי' שיח (ועיי"ש בב"י).

ב. והנה בהמשך הגמ' (טו, ב) "אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא וכו'". ונחלקו הראשונים באם המדובר הוא במקרה שכבר נחלה החולה מבעו"י, או לא; דהר"ן (ודעימיה) סב"ל דהמדובר הוא כשנחלה מבעו"י, דאל"כ הוי מוקצה (לגבי הבריא) וכדברי רב דלעיל מיניה גבי "מעשה שבת" - דאע"פ שמותר מצד מעשה שבת מ"מ צריך להיות מותר גם מצד "מוקצה", עד"ז כאן דאע"פ דמותר לשחוט מצד צרכי החולה, מ"מ צ"ל שלא יהא בזה משום מוקצה ג"כ.

אמנם הרא"ש (ודעימיה) סב"ל דרב דימי פליג אדלעיל, וסב"ל דפסקינן דאין מוקצה אא"כ דחאו בידים (כגרוגרות וצימוקין), וא"כ בהמה וחיה שנשחטו אינן מוקצה כלל, ולכן באם נשחטו עבור חולה, הר"ז מותר לבריא אף דלא נחלה החולה מע"ש, הואיל ואין כאן משום מוקצה כלל.

ובטושו"ע (סי' שיח) נפסק כדעת הרא"ש - דלא צריכים לזה שהי' חולה מבעו"י, דאין בזה משום מוקצה, וכנ"ל (ובב"י האריך בהבאת השיטות בזה וביאורם, עיי"ש).

ג. והנה ע"פ מה שפסקינן כרב דימי דבהמה דנשחטה בשבת אין בה משום מוקצה ומותר לבריא וכו', צריכים לומר לכאורה, דלר"מ דסב"ל ד"מעשה שבת" מותר, אז בהמה שנשחטה בשוגג בשבת מותר לאכלה באותו שבת; דהא דמבואר בגמ' דההיתר דר"מ היתה רק במבשל דראוי לכוס, או בשוחט במקרה דהי' חולה מבעו"י - זה הי' לפי השיטה דיש מוקצה בבהמה שנשחטה בשבת, אבל לדידן דאין בה משום מוקצה, אז נוגע רק הא דהוי 'מעשה שבת' והרי ר"מ סב"ל דאין לאסור הנאתה משום זה.

ואכן כן הוא דעת הטור, שכתב "ור"י (היינו התוס') פסק כר"מ דבשוגג מותר אפי' לו בו ביום . . ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת" (והיינו דהא דשרי ר"מ אינו רק במבשל מטעמא דראוי לכוס, אלא דכן הוא בשחיטה ובכל מעשה שבת). ולכאו' הוא מטעמא דלעיל.

אמנם, אחרי זה מביא הטור שיטת בעל התורמה ד"דוקא במבשל . . דמעיקרא חזי לכוס אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל . . אסור לו באותו שבת". ובב"י מבואר דכן הוא דעת הסמ"ג והסמ"ק.

וקשה לכאו' איך להתאים שיטה זו עם מה שמביא הטור מיד לאח"ז, דפסקינן כהראשונים דסב"ל דהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא גם במקרה שלא נחלה מבעו"י - דלכאו' מזה נמצא כנ"ל דאין איסור מוקצה בשחיטה (כמו שביארנו הטעם לזה), וא"כ מהי הסברא לחלק בין ראוי לכוס (דבישול) לאינו ראוי לכוס (דשחיטה)?

והנה בפשטות הי' אפשר לתרץ דבעה"ת (ודעימיה) סב"ל כשיטת הר"ן הנ"ל (דרב דימי אינו חולק על המבואר לעיל מיניה בגמ', והא דאמר דמותר לבריא, מיירי ג"כ במקרה שהי' שם חולה מבעו"י). וא"כ הטור שחולק על בעה"ת הולך לשיטתו - דאין מוקצה בשחיטה - ולכן סב"ל דר"מ שרי בשוחט ג"כ, ובעה"ת חולק ע"ז מטעם דסב"ל דכן יש מוקצה בשחיטה.

אמנם, לכאו' דוחק לפרש כן, דהרי הטור בכלל אינו מזכיר שיטת הר"ן דיש מוקצה בשחיטה (ורק הב"י מביאו), וא"כ מדוע כן הזכיר שיטת בעה"ת דמיוסד על שיטה זו? ומשמעות הדבר הוא שגם שיטת בעה"ת אפשר להתאים עם שיטת הטור - דאין מוקצה בבהמה שנשחטה לחולה בשבת, וצ"ע היאך.

ד. והנה הדרישה הרגיש בקושיא זו, דאדברי בעה"ת מקשה (בס"ק ב') מהא דהטור פסק לקמן כהרא"ש דלא צריכים שיהי' חולה מבעו"י כנ"ל, ומתרץ "שאני הכא דאינו יכול להיות ראוי כי אם ע"י שיעשה מלאכת איסור בשבת בשוגג ובודאי מקצה דעתו מענין זה מלעשות איסור, ולא דמי לשוחט לחולה ששוחט בהיתר וק"ל".

והיינו, דמחלק בין מלאכה שנעשתה בשבת בהיתר (כמו עבור חולה), למלאכה שנעשתה באיסור (כמו בשוגג); ד"מוקצה מחמת איסור" הוא רק כשלפועל נעשתה המלאכה באיסור, משא"כ כשלפועל נעשתה בהיתר אין בה משום מוקצה. ובאמת יש מקור לסברא זו בדברי הרמב"ן על הסוגיא (כאן בחולין) וגם הרשב"א מביא סברא זו בשם הרמב"ן, יעויין בדבריהם.

אמנם, מובן דסברא זו הוא חידוש גדול; דהרי בד"כ הפשט ב"מוקצה" הוא, דהוקצה מבין השמשות לכל השבת (וכדמצינו כלל זה בנוגע לכו"כ דינים במוקצה), והרי לפי סברא זו נמצא ש"מוקצה" זה תלוי ועומד - דבאם ישחט הבהמה בשבת באופן מסויים (עבור חולה) אז לא יהא מוקצה, משא"כ באם ישחט באו"א (בשוגג ובאיסור), אז יהא מוקצה?! וצריכים עוד לבאר גדר הך מוקצה (וכאן לא ניכנס לזה).

ה. ואולי אפשר לתרץ באופן אחר לגמרי, ובהקדים; דהנה התוס' פסקו (כנ"ל) כר"מ - דמותר ליהנות ממלאכת שבת, ולפ"ז מקשים על דברי רש"י בביאור הגמ' בביצה (כד, ב), דבגמ' שם איתא דעובד כוכבים שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין במחובר אסורין וכו', ומפרש רש"י דהטעם שאסורין הוא שלא יהנה ממלאכת יו"ט, וע"ז מקשים התוס' (כאן, בחולין) דאיך זה מתאים עם הא דפסקינן כר"מ דמותר ליהנות ממלאכת שבת?

ומתרצים התוס', "י"ל דאין נהנה כ"כ כיון דבלאו בישול ראוי לכוס". והיינו, דבמקרה דראוי לכוס אינו נחשב שנהנה כ"כ מהמלאכה האסורה שנעשתה, היות וגם בלי המלאכה הי' ראוי ליהנות ממנה.

ויוצא מזה חידוש גדול; דהרי עד כאן למדנו דההבדל בין ראוי לכוס לאינו ראוי לכוס הוא רק לגבי מוקצה - דכן הוא משמעות הגמ', וכן מפורש בכל הראשונים על הסוגיא שם. אמנם מתוס' רואים שהא דראוי לכוס נוגע (גם) לעצם הענין דליהנות ממעשה שבת: דהא דהתיר ר"מ ליהנות ממעשה שבת הוא רק במקרה שלא נהנה באמת מהמלאכה, משם דהי' ראוי (לכוס -) ליהנות ממנו גם בלי המלאכה, אבל במקרה דאינו ראוי לכוס, אז גם ר"מ מודה דאסור ליהנות ממעשה שבת.

אלא דהקושיא על סברא זו עולה מאליה מדברי הגמ' - דהרי לפ"ז אינו מובן למה התיר ר"מ ליהנות משחיטה במקרה דהי' חולה מבעו"י, והרי אע"פ דאין בזה משום מוקצה הרי יש בזה משום "מעשה שבת", דהרי לפ"ז גם ר"מ סב"ל דאסור ליהנות ממנו במקרה דלא הי' ראוי לכוס? (ובאמת מצד קושיא זו שלל הרא"ש סברא זו. עיין בדבריו).

ועל קושיא זו תירצו התוס' "וי"ל דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו". והיינו, דבאמת אין הכי נמי, הי' ר"מ אוסר ליהנות ממנו במקרה זה (דהי' חולה מבעו"י, ושחט הבהמה בשבת) מצד 'מעשה שבת', אלא דלא גזר ע"ז מחמת היותו מילתא דלא שכיחא.

ועפכ"ז נמצא דבאמת סב"ל לר"מ דבאם אינו ראוי לכוס, אז צ"ל אסור ליהנות מהמלאכה שנעשתה בשבת (חוץ מבמילתא דלא שכיחא כנ"ל). ועפ"ז מתורץ בפשטות איך אפשר לתווך בין דברי בעה"ת, והא דפסק הטור כהרא"ש - דאע"פ שאכן לא אמרנין שיש "מוקצה" בשחיטה, מ"מ יש בו משום הנאה ממעשה שבת, וסב"ל דגם ר"מ אוסר במקרה כזה.

משא"כ הטור עצמו סב"ל כשאר הראשונים, דהא דאמר הגמ' דר"מ קשרי רק במקרה דראוי לכוס, הוא רק משום מוקצה. וא"כ לאחרי שפסקינן דאין בבהמה שנשחטה משום מוקצה, אז מובן דלשיטת ר"מ אין צריכים להתנאי דראוי לכוס, וכמו שביארנו.