בגמ' (ב"ק ו, ב) "אמר רב אידי בר אבין הבמ"ע כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל דמשלם שמינה אמר רבא כו' המוציא מחבירו עליו הראי'".

ונראה לפרש סברתו של ראב"א, ובהקדם, דכמה מפרשים (עי' קיקיון דיונה ועוד) כתבו, דמאי דס"ד דאכל כחושה משלם שמינה הוא משום דהפשיעה של בעל השור היתה גם לגבי השמינה בהאי שדה, ולכן ס"ד שאינו משלם לפי מה שהזיקה בפועל אלא לפי הפשיעה דילי'. וכמובן הכוונה בזה הוא, דעל הפשיעה לבד לא יתחייב לשלם, אלא דמאחר שכתוצאה מהאי פשיעה הזיקה בפועל בשדה הניזק, אית לי' לניזק גם תביעה שישלם לפי הפשיעה שגרמה האי היזק.

וע"ז הק' הגמ' "אכל כחושה משלם שמינה", ויש לפרש כוונת הקושיא, הגם דהפשיעה היא שגרמה האי היזק, וא"כ לכ' אית לי' לניזק לתבוע לפי הפשיעה, אבל מאחר שבפועל הזיקה בבירור דוקא ערוגה כחושה ולא ערוגה שמינה, הרי זה גופא שוללת ומפקעת שייכות וזכות הניזק שישלם לו המזיק לפי הפשיעה, ותביעתו הוא רק על מה שהזיקה בפועל.

ועפ"ז י"ל דקאמר ראב"א דבאכלה ערוגה בין הערוגות דמספקינן מהיכן אכלה, עדיין לא פקעה השייכות דאית לי' להניזק להפשיעה שגרמה האי היזק, שהרי כיון דלא ידעינן בבירור אי כחושה אכלה או שמינה אכלה, לא נקבע ע"י ההיזק בפועל שכל תביעתו הוא דוקא במה שהזיקה בפועל ולא בערוגה אחרת, דאיך אפשר לקבוע בזה אי לא ידעינן? ואיך נפקיע זכות הניזק להשמינה לפי הפשיעה אי לא ידעינן? ולכן בציור זה אית לי' להניזק לתבוע שיעור התשלומין לפי הפשיעה שגרמה האי היזק.

והא דקאמר לי' רבא הממע"ה, י"ל דכוונתו לומר, דאף אי מצד המציאות א"א לקבוע מה הזיקה כיון דלא ידעינן, אבל דין התורה דהממע"ה קובעת מדין ודאי כאילו ידעינן דאכלה כחושה, והיינו דס"ל לרבא דהאי דינא דהממע"ה אינו מדין ספק דמכיון דאידך הוא המוציא שבקינן מספק אצל המחזיק, אלא הוא דין ודאי שהתורה קובעת דהוי של המוחזק. וא"כ ה"ה בנדו"ד דינא דהממע"ה קובעת מדין ודאי דהוי כאילו בודאי אכלה כחושה, וממילא נפקעת שייכות הניזק לערוגה שמינה לפי הפשיעה.

משא"כ ראב"א י"ל דס"ל דדין הממע"ה הוא מדין ספק, וא"כ כיון דלא ידעינן במציאות מה הזיקה, וגם דין התורה דהממע"ה אינה קובעת בזה מדין ודאי, לא נפקעת שייכות הניזק לשמינה לפי הפשיעה כנ"ל.

וי"ל שלכן לא אמר רבא בפשיטות, "אי לא ידעינן הממע"ה", אלא הקדים "ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה (וע"ד מה שהוקשה לתוס' לעיל בגמ' דקאמר "אכל שמינה משלם שמינה"), דודאי ידע גם ראב"א דינא דהממע"ה, אלא דהוא ס"ל דהוא מדין ספק, ולכן לא מהני בנדו"ד כנ"ל, וע"ז קאמר רבא דכמו בידיענן דאכל כחושה, הרי ודאי דהכי הוא, כך דין התורה הממע"ה דין ודאי הוא כנ"ל.