אי' בפסחים (ו,א): "ת"ר נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו, אין זקוק לבער. הפקידו אצלו, זקוק לבער. יחד לו בית, אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא... רב אשי אמר... ה"ק יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם, והא לאו דידי' הוא, דנכרי כי קא מעייל לבית דנפשי' קא מעייל. [ומקשה:] למימרא דשכירות קניא, והתנן... [ומתרץ:] שאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא, מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך".

ופרש"י (ד"ה יחד) וז"ל: יחד לו בית - כלומר לא קיבלו עליו, אלא אמר לי' הרי הבית לפניך, הנח באחת מן הזויות, אין זקוק לבער. עכ"ל.

וכתבו ע"ז בתוס' (ד"ה יחד) וז"ל: וקשה לר"י, מאי איריא יחד, אפילו לא יחד נמי? והכי [והיכי] נמי מסיק בסמוך למימר דשכירות קניא? [שכוונת קושייתם היא כמ"ש הרא"ש (סי' ה) וז"ל: היכי מדקדק מכאן דשכירות קניא, דכיון שלא קיבל אחריות, אפי' לא קנה הנכרי המקום שרי. עכ"ל]. ופר"ת דאפילו באחריות מיירי... כיון שיחד לו בית, הוי כאילו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי. עכ"ל.

וכתב הר"ן לבאר שיטת רש"י, וז"ל: הפקידו אצלו בסתם זקוק לבער, דכיון שקיבלו ברשותו כמאן דקביל עלי' אחריות דמי, כדאמרי' בב"ק (מח,ב) כנוס שורך ברשותי חייב, אבל יחד לו בית הוה לי' כמאן דאמר כנוס שורך ברשותך דאמרי' התם דפטור. עכ"ל (וראה מהר"ם חלאווה כאן).

ומבואר במפרשים שלפי"ז מתורצות ב' קושיות התוס', כי הטעם שנקט בגמ' יחד לו בית, אף שהעיקר הוא מה שלא קיבל אחריות, ה"ז לפי שמשמיענו חידוש שאם יחד לו בית אז אם הפקיד אצלו סתם אין זה קבלת אחריות (משא"כ אם לא יחד לו בית והפקידו אצלו בסתם ה"ז קבלת אחריות). והטעם ע"ז הוא לפי שזה נעשה כרשות המפקיד [הנכרי], ובמילא ה"ז כמו שאמר "כנוס שורך ברשותך", שאז פטור השומר.

ולכאו' מדוע אין מקבלים התוס' פירוש זה? י"ל לפי שס"ל שהמפקיד אצלו חבירו בסתם, אינו קבלת אחריות, ולכן אין לומר שהחידוש כאן שאם יחד לו בית אז אין זה קבלת אחריות, כי גם בלא זה הוא כן. אבל טעמא בעי מדוע ס"ל כן התוס'. כלומר, במה נחלקו רש"י ותוס'?

להלן בגמ': "אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי". אבל אסור לבערו ביו"ט, כי הבערה מותרת רק לצורך היום או לצורך מצוה עוברת, ובנדו"ד אי"ז מצוה עוברת, כי אפשר לשורפה לאחר היו"ט, וגם אין לבערו בשאר אופנים, כי חמץ הוא מוקצה ביו"ט, ואסור לטלטלו.

וידוע שנחלקו בזה הראשונים, האם זהו רק בחמץ שביטלו, שבלא"ה אינו עובר בב"י וב"י דאורייתא, או שכן הוא גם בחמץ שלא ביטלו. ומבואר הדבר בפרטיות בשו"ע אדמוה"ז (סי' תמו ס"ה) וז"ל: ואם מצא חמץ בביתו ביו"ט או בשבת... לא יבערנה בו ביום, אלא יכפה עליו כלי עד הערב לכסותה מן העין שלא ישכח ויאכלנה, ובערב יבערנה. בד"א בחמץ שנתחמץ קודם שביטל חמצו בי"ד, שאינו עובר עליו בב"י וב"י מה"ת, אבל בחמץ שנתחמץ בפסח, ה"ז מבערו אפי' ביו"ט, כדי שלא יעבור בב"י וב"י [כ"ה שיטת רש"י כאן ד"ה כופה. הגה"מ פ"ג אות ט'. ר"ן כאן (ב,ב) ד"ה המוציא. טור בשם אחיו רבינו יחיאל. וכן פסק הב"ח]... ויש חולקין ע"ז [תוס' פ"ב דשבת כד,ב ד"ה לפי. רמב"ם פ"ג ה"ח לפירוש מ"מ שם. דעה א' בטור. שו"ע שם) ואומרים דאפילו נתחמצה בפסח לא יבערנה ביו"ט ... שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ... ועל שהיי' זו שמשהה את החמץ עד הערב, אינו עובר בב"י וב"י, כיון שהוא רוצה לבערו, אלא שחכמים מונעים אותו, ה"ה אנוס, ולא הזהירה תורה בב"י וב"י אלא למי שיש בידו לבער. עכ"ל.

וצריך ביאור יסוד ב' שיטות אלו.

וי"ל בכ"ז בהקדים, דכפי הנראה מסוגיית הגמ' (בדף ה,ב ובדף ו,א), נמצא שלעבור על איסור חמץ צ"ל ב' ענינים: א) שהחמץ יהי' "שלך". ב) שהחמץ יהי' "מצוי" אצלך. ובכל ענינים כגון דא, יש לחקור איזה מב' ענינים אלו הוא עיקר וסיבת החיוב, ומה הוה רק תנאי החיוב. ז.א. האם סיבת האיסור הוא מה שהחמץ שייך לך (היינו שהתורה אינה רוצה שיהי' לך בעלות על חמץ בפסח), אלא שאם אין זה מצוי (כמו ב"נפל עליו מפולת" וכיו"ב) ה"ז מונע החיוב מלחול; או להיפך, שעיקר סיבת החיוב הוא מה שהחמץ "מצוי" אצלך (היינו שהתורה אינו רוצה שהחמץ יהי' נמצא אצלך בפסח) אלא אז אין זה שלך , ה"ז מונע האיסור מלחול.

ע"ד שחוקרים בענינים שונים, לדוגמא בחיוב נזקי ממון, שהחיוב בא מצד ב' ענינים: א) שזהו ממונך. ב) על שלא שמר שורו וכיו"ב. וחוקרים מהי הסיבה ומהו התנאי, כי י"ל שהחיוב בא לפי שממונו הזיק, אלא שיש כאן תנאי שאם שמר שורו וכיו"ב ה"ה פטור מלשלם. וי"ל להיפך, שעיקר סיבת החיוב הוא לפי שלא שמר, אלא שבאם אי"ז ממון שלו (ולא לקח אחריות שמירה ע"ע), ה"ה פטור. ראה לקו"ש ח"ו ע' 329 ואילך ובכ"מ.

עוד דוגמא: בדין חזקת ג' שנים ישנם ב' ענינים: א) שהוא החזיק בהשדה ג"ש. ב) שהמערער לא מיחה במשך ג"ש אלו. וחוקרים מהו העיקר, האם עיקר החזקה היא מה שהחזיק בזה ג"ש, אלא שבאם מיחה המערער ה"ז מבטל החזקה. או להיפך, שעיקר החזקה היא מה שלא מיחה המערער, אלא שבאם לא החזיק ג"ש, יש כאן ריעותא נגדו. ראה מפרשים בתחלת פ' "חזקת הבתים".

ועד"ז בנדו"ד: מהו עיקר האיסור, מה שחמץ שייך "לך". אלא שאם אינו מצוי, ה"ה מפקיע האיסור; או שהעיקר הוא מה שהחמץ "מצוי" אצלך, אלא שאם אין זה "שלך", ה"ז מונע האיסור מלחול.

ובב' אופנים אלו תלוי מהו הפי' במה שאמרו (לקמן ו,ב) "שני דברים אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה", כי בכ"מ שמצינו שהתורה אמרה שענין א' נעשה כענין שני יש לבארו בב' אופנים: א) שהתורה מחדשת שהענין הא' נעשה בפועל הענין הב'. ואפי' בנידון שבפועל בגשמיות אין רואים איך שענין הא' נעשה הב', מ"מ מצד ההלכה כ"ה. וכ"ש בנדון כשכל כולו של הענין הוא ענין של הלכה; ב) כוונת חידוש התורה היא (לא שהענין הא' נעשה הענין הב', כ"א) שהענין הא' נשאר מה שהוא, אלא שלגבי הלכות מסוימות דנים בזה כמו שדנים ענין הב', אף שלפועל אינו ענין הב'.

ואבוהון דכולהו הוא גדר שליחות, שיש לבאר מה שאמרו "שלוחו של אדם כמותו" בב' אופנים: א) השליח נעשה המשלח, ולכן מועיל מעשה השליח עבור המשלח, כי באמת המשלח עשה הפעולה; ב) השליח בפירוש אינו נעשה המשלח, גם לגבי פעולת השליחות, כ"א נשאר מי שהוא. ואעפ"כ חידשה התורה שאם ממנים מישהו לשליח, והשליח עושה הפעולה, ה"ז מועיל בשביל המשלח, ולא איכפת להתורה מה שאין המשלח עצמו עושה הפעולה.

[ויש בזה גם אופן ג' - אופן אמצעי, שאין השליח נעשה כמותו ממש דהמשלח, מ"מ מעשה השליח מתייחס להמשלח שכאילו המשלח עשה המעשה].

וכמבואר בהרבה משיחותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוסד על מ"ש בלקח טוב להגר"י ענגיל (סי' א).

והנה כמו שהוא בנוגע לשליחות, כ"ה בנוגע לכל דבר שהתורה חידשה שדבר א' נעשה כדבר השני, כמו שוה כסף ככסף, זמן דתוס' שבת ה"ה כשבת, טעם כעיקר, וכיו"ב בכו"כ ענינים, שיש לבאר בב' אופנים [ובאמת בג' אופנים] אלו: א) שהדבר הא' נעשה כמותו ממש דהדבר הב'; ב) הדבר הא' נשאר מה שהוא, ואעפ"כ חידשה התורה שדינו כדבר הב', כי לא איכפת להתורה מה שחסר הענין הב'.

ובפשטות כ"ה בנוגע להא דאמרו "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה", שיש לפרש "עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו" בב' אופנים דלעיל: א) שאכן לגבי איסור ב"י וב"י, ולגבי חיוב בור, ה"ז ברשותו (ממונו) ממש; ב) הפי' הוא שלפועל לא נעשו ברשותו, אלא שהתורה חידשה שאף שבד"כ אם אינן ברשותו יש טעם שלא לחייבו, מ"מ לא איכפת להתורה חסרון זה בנדו"ד. ומחייבו אע"פ שאינו ברשותו, כמו שהי' הדין באם הי' ברשותו.

והנה בירור ספק זה בנדו"ד, הן בנוגע בור, והן בנוגע חמץ בפסח, לכאו' תלוי בהחקירה דלעיל מהו עיקר הסיבה להדין, ומהו התנאי.

בנוגע בור: כמו שמבארים חיוב תשלומין בנזקי שורו, בב' האופנים דלעיל (אם מטעם שזה ממונו, ומה שצ"ל לא שמר שורו ה"ז תנאי, או שזהו מטעם שלא שמר שורו ומה שצ"ל ממונו ה"ז תנאי), כ"ה בנוגע לגדר חיוב היזק דבור, שגם שם יש לבאר החיוב בב' אופנים אלו: א) לפי שלא שמר בורו, כלומר, על שחפרו והשאירו פתוח בלא מכסה, או שפתחו ולא כיסהו, שכ"ז נכנס בגדר שלא שמר בורו. ב) על שממונו הזיק. היינו שלפי שבור זה הוא ממונו, ה"ה חייב על הזיקו, כמו שחייב על היזק שורו מטעם זה. ואף שבור אינו ממונו, שה"ה ברה"ר, מ"מ "התורה עשאה כאילו הוא ברשותו". ופשוט שלפי אופן הב' מוכרח לומר שנעשה ממונו ממש, כי אם לא כן, הרי חסר כאן כל סיבת חיוב נזקין בבור. משא"כ לאופן הא' אפ"ל שבור לא נעשה ממונו ממש, כ"א שלא איכפת להתורה שאינו שלו, כי עיקר טעם החיוב הוא מה שלא שמר בורו.

ועד"ז הוא בנוגע חמץ בפסח: אם סיבת איסור חמץ, היא מה שהוא "שלך", מסתבר לומר שהתורה הכניסה החמץ לרשותו ממש, כי באם לא עשתה כן, חסר כאן עיקר סיבת האיסור. משא"כ באם העיקר הוא מה שהוא "מצוי", אלא שיש תנאי שבאם אינו "שלך" ה"ה פטור, אפ"ל שהתורה לא הכניסה החמץ לרשותו, ואעפ"כ חייב, כי עיקר סיבת האיסור יש כאן, שהרי החמץ "מצוי" אצלו. ומה שיש תנאי שבאם אינו "שלך" אינו חייב, לזה אמרי' שהתורה אמרה שאין כאן החסרון של אינו שלך, וזה מספיק.

בסגנון אחר: לפי האופן שעיקר סיבת האיסור הוא מה שהוא "שלך", צ"ל ה"שלך" באופן "חיובי", משא"כ לפי האופן שהעיקר הוא מה שהוא "מצוי" אצלך, עוברים גם כשה"שלך" הוא רק באופן "שלילי", מה שאינו "לא שלך", כי באם זה "אינו שלך" ה"ז מבטל החיוב, אבל אין צ"ל באופן "חיובי", כלומר: כדי שלא לעבור צ"ל "אינו שלך" באופן חיובי, אבל כ"ז שאינו "אינו שלך" באופן חיובי ה"ה עובר.

ועוד נפק"מ ביניהם: מצד גדר "מצוי" אצלך הו"ע גשמי וממשי, מה שלפועל נמצא אצלך. אבל גדר "שלך" אינו ענין גשמי וממשי, כ"א מצב הדבר, ויחס הדבר לך, שהוא כעין ענין הלכתי ותורני.

ועפ"ז יובן סברת המחלוקת האם גם חמץ שלא ביטלו אסור לבערו ביו"ט, ובהקדים דכפי הנראה בשו"ע אדמוה"ז דלעיל, הנה א' מהסיביות להשיטה שגם זה אסור לבער ביו"ט ה"ז לפי שסו"ס אינו עובר בב"י וב"י על שהיי' זו, כי הוא אנוס בדברי חכמים (אף שאין מוכרח שזוהי הסיבה, כי אולי מוסיף זה אדמוה"ז כענין בפ"ע, שלפועל אינו עובר, מ"מ מסתבר שבאם באמת הי' עובר אף שלא הי' נענש היו מחייבים אותו חכמים לבער).

ונחזי אנן האם באמת מתאים לומר כאן גדר אונס. דהנה ידוע חקירת הגר"י ענגיל (בית האוצר ע' 83. קונ' ע' פנים לתורה סט"ז) בגדר אונס. דיש לבאר הא דאמרו "אונס רחמנא פטרי'" בב' אופנים: א) הוא רק פטור על האדם, דאין על האדם שום עונש, אבל עצם מעשה העבירה מתייחס אל האדם, שהוא עשאה. ב) גם עצם המעשה אינו מתייחס אליו.

והנה אם ננקוט כאופן הא', פשוט שזה שייך בכל אופני אונס, שאין מענישים על שום דבר כשנעשה באונס. אמנם אם ננקוט כאופן הב' שאין המעשה מתייחס אליו, אין זה שייך בכל הענינים, כי בפשטות מה שאפשר לומר שמעשה באונס אינו מתייחס אליו, ה"ז לפי שהמעשה שעושה האדם באונס האדם הוא כאילו רק כגרזן ביד החוצב בו [ולדוגמא, אונס באופן קיצוני, שמישהו אחז בידו ותלש פרי מן העץ בידו, פשוט שידו הוא רק כגזרן ביד החוצב בו, ואין לייחס המעשה אליו, כמו שאין לייחס המעשה להגרזן שהאדם אוחז לקצוץ האילן, כמו"כ הוא בכל אונס, בזעיר אנפין, שהוא רק כעין כלי לעשיית הפעולה], וא"כ זה שייך רק בנוגע עשיית פעולה, אבל בנדון שעובר ע"י העדר העשי', כמו בנדו"ד שעובר בב"י וב"י ע"י שלא עשה מעשה, שלא ביערו, איך אפ"ל בזה שזה לא מתייחס אליו, מה אינו מתייחס אליו. שהרי אין לומר שהעדר המעשה אינו מתייחס אליו, וכאילו עשה המעשה. שהרי פשוט ש"כמאן דעביד לא אמרינן".

לאידך אפ"ל גם כאן המושג שאין מתייחס אליו, לא מצד עצם מעשה האדם, כ"א מצד החמץ, שכאילו אין החמץ מתייחס אליו, ובמילא אינו עובר.

אבל זה יהי' תלוי במהות גדר איסור חמץ. אם העיקר הוא "שלך", אפ"ל שהיות מה שיש לך חמץ תחת בעלותך ("שלך") הוא באונס, אינו מתייחס לך, וה"ז כאילו אינו "שלך", ובד"מ אינו עובר כלל. אבל אם עיקר האיסור הוא מה ש"מצוי אצלך", שזהו דבר גשמי וממשי, איך שייך לומר שאינו מתייחס אליו, הרי בפועל זה מצוי אצלו. והרי בנוגע לגשמיות הדבר אין להכחיש ולומר שאינו נמצא אצלו (ורק בנוגע מצב (ענין רוחני לפי"ע) אפ"ל שאין מתייחס, כי היות וזהו חלות שמחוץ להגשמיות, אפ"ל שהתורה אמרה שכאן אי"ז חל, אבל לא בנוגע לדבר גשמי. [ע"ד - ולא ממש - מ"ש המהרי"ט (ח"א סי' סט, וכן כתבו הרבה אחרונים) בנוגע מחלוקת אביי ורבא (תמורה ד,ב) "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", שנחלקו רק בענין שאינו מציאות ממשי, רק שע"י פעולתו צריך לחול איזה דין, וכמו תמורה וכיו"ב, משא"כ כשעושה פעולה ממשית, אין לומר בזה לא מהני, דהרי לפועל נעשה הדבר. עד"ז בענין שאונס אין מתייחס אליו, אין לומר כן בנוגע לדבר גשמי וממשי]. ולכן עובר עליו, כי נשאר "מצוי" אצלו, גם אם לא ביערו מחמת אונס.

ואף שגם אם עיקר האיסור הוא ה"מצוי", מ"מ יש עכ"פ תנאי שצ"ל "שלך", ובמילא אפ"ל שה"שלך" אין כאן, כי אינו מתייחס לך, ובמילא אינו עובר, כי עכ"פ חסר כאן התנאי, וזה מספיק שלא להתחייב - אין לומר כן, כי נת"ל שלהשיטה שבעיקר הוא ה"מצוי" אין צריכים שיהי' "שלך" באופן חיובי כדי לעבור, כ"א כל זמן שאינו "לא שלך" באופן חיובי ה"ה עובר, וזה אין בכח האונס לפעול, כי האונס יכול רק לסלק משהו, ולא לפעול שום דבר באופן חיובי, ובמילא אינו יכול לפעול שזה הוה "אינו שלו" באופן חיובי, ובמילא נשאר שאינו "אינו שלו", וה"ה עובר.

ובזה נחלקו ב' השיטות: הסוברים שגם חמץ שלא ביטלו אסור לבער ביו"ט, ס"ל שהעיקר הוא ה"שלך", ובמילא אפ"ל שכשהוא אנוס (בדברי חכמים) אינו עובר בב"י וב"י, ולכן אמרו שאין לו לבערו ביו"ט, כי סו"ס גם אם לא יבערו לא יעבור כלל, כי החמץ אינו מתייחס אליו. משא"כ הסוברים שבחמץ כזה חייבים לבערו ביו"ט, ס"ל שהעיקר הוא ה"מצוי", ולכן אין לומר שאם לא יבערנו מחמת אונס (בדברי חכמים) לא יעבור, כי סו"ס ה"ז "מצוי", ועובר (אף שפשוט שלא יענש ע"ז, ע"ד מ"ש התוס' (שבת ד,א ד"ה ד"ה קודם)), ולכן לא מנעו חכמים ממנו מלבערו.

אחנם יש להקשות על הנ"ל, שבשו"ע אדמוה"ז שם משמע שהטעם שלא יעבור בב"י וב"י על שהיי' זו מטעם שהוא אנוס בדברי חכמים, אינו מטעם גדר הרגיל של "אונס רחמנא פטרי'", כ"א לפי שמעיקרא לא אסרה תורה בב"י וב"י אלא למי שבידו לבערו, ולא למי שאינו מבערו באונס.

ע"ד מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש (חל"ה ע' 65) בנוגע למ"ש אדמוה"ז (ר"ס תמה) "מתחלת שעה ז' ... כל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו, הוא עובר על מ"ע של תורה" - וז"ל הרבי: משא"כ כשמתעסק בביעורו, הרי ההתעסקות היא חלק מקיום המצוה ... ואי"ז שייך לדין אונס רחמני' פטרי' (שנאמר, שמאותו רגע של מציאת החמץ ה"ה עובר על מצות השבתה, אלא שכל הזמן הנדרש כדי לבערו נחשב כאנוס, ורחמנא פטרי'), דזה שייך רק אם כבר חל החיוב ונאנס ע"י דבר צדדי, אבל אם מעצם טבע הדברים אי אפשר לקיים החיוב מבלי שהיית זמן או הכנה והכשרה מוקדמת, הרי זהו חלק מהחיוב. עכ"ל בלקו"ש.

ועד"ז - ולא ממש - בנדו"ד, שאין הפי' שכשאינו יכול לבערו מטעם אונס, ה"ה נכנס בגדר אונס רחמנא פטרי', כ"א מעיקרא "לא הזהירה תורה ב"י וב"י אלא למי שיש בידו לבער".

וא"כ מה נוגע שהעיקר הוא ה"מצוי", ובזה אין לומר שאינו מתייחס אליו - והרי מעיקרא לא הזהירה תורה בב"י וב"י למי שהוא אנוס.

והביאור בזה יובן בהקדים מדוע באמת נאמר שמעיקרא לא הזהירה תורה בב"י וב"י למי שהוא אנוס, מדוע נאמר שזה שאני מכל האיסורים שבתורה, שלא אמרי' שמעיקרא לא הזהירה תורה למי שהוא אנוס (כ"א אומרים ש"אונס רחמני' פטרי'").

[ואי"ז דומה למ"ש בלקו"ש דלעיל, כי שם יש ע"ז הסברה, שזהו "מעצם טבע הדברים שאי אפשר לקיים החיוב מבלי שהיית זמן או הכנה והכשרה מוקדמת", אבל בנדו"ד אין הסברה זו].

ובפשטות הביאור הוא, כי בעצפ אא"פ לעבור בב"י וב"י, כי חמץ אינו ברשותו של אדם, ורק התורה עשאה כאילו הוא ברשותו לעבור עליו, כלומר: התורה רוצה שיתבער החמץ. וכשלא ביערו (שזהו נגד התורה), התורה מחייבתו בב"י וב"י ע"י שעשאו כאילו הוא ברשותו. אמנם אם מה שלא נתבער החמץ אי"ז ברצונו כ"א מחמת אונס, שאז העדר הביעור אינו מתייחס אליו, ה"ז מבטל מה שעשאו התורה כאילו הוא ברשותו, ובמילא מעיקרא אינו עובר ע"ז, (לא רק מטעם שהגברא הי' אנוס, ורחמנא פטרי', כ"א) לפי שזה משפיע על עצם גדר האיסור, שהיות וגדר האיסור הוא מה שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, שזהו מטעם שעשה נגד התורה, הנה באונס, שאין מתייחס אליו, הנה נתבטל גדר זה, ואין כאן איסור מעיקרא (משא"כ בשאר איסורים שאין ענין כזה שהתורה עשאו כשלו, במילא גם כשהוא באונס אין לומר שזה משפיע על עצם גדר האיסור, ונשאר רק בחי' אונס רגיל).

אמנם נת"ל שאין לומר על העדר העשי' שאין מתייחס אליו, ומוכרח לומר שהכוונה שגדר אונס גורם שאין החמץ מתייחס אליו, ובמילא חסר בה"שלך", ולכן אין עובר מעיקרא.

אבל גם נת"ל שאם העיקר הוא ה"מצוי", אין צ"ל "שלך" ממש, כ"א מספיק מה שאינו "לא שלך", וכדי שלא לעבור צריך להיות איזה דבר שיגרום באופן חיובי שנעשה "לא שלך", ונת"ל שזה אא"פ להאונס לגרום, כי אונס אפשר לסלק התייחסות, ולא לגרום איזה ענין חיובי, ובמילא לסברא זו אין לומר שאם לא ביער החמץ באונס, אינו עובר בב"י וב"י מעיקרא, כי האונס אא"פ לגרום זה.

ובזה נחלקו: מי שס"ל שגם חמץ שלא ביטלו אסור לבער ביו"ט, ס"ל שהעיקר הוא ה"שלך", וע"י אונס (בדברי חכמים) חסר בה"שלך", ובמילא סו"ס אינו עובר בב"י וב"י, ולכן אסרו חכמים מלבערו ביו"ט, ומי שס"ל שבנדו"ד חייב לבערו ביו"ט, ס"ל שהעיקר הוא ה"מצוי", ולכן אין האונס גורם שאינו עובר בב"י וב"י מעיקרא, כנ"ל, לכן ס"ל שהחכמים חייבו לבער חמץ שלא ביטלו ביו"ט.

והנה נתבאר במק"א שמבין החולקים בפירוש שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, האם נעשה שלו ממש או לא, הם רש"י ותוס', שרש"י ס"ל שלא נעשה ממונו ממש (הן בבור והן בחמץ), ותוס' ס"ל שנעשה ממונו ממש (בשניהם), א"כ נמצא עפהנ"ל שרש"י ותוס' כאן אזלי לשיטתם.

והנה עד"ז יש לבאר מחלוקתם בענין הפקידו סתם, שלרש"י ה"ז קבלת אחריות ולתוס' לא, כי עפהנ"ל לרש"י כדי לעבור עליו איצ"ל "שלך" ממש, כ"א מספיק מה שאינו "לא שלך", ולכן כשנוטל הפקדון סתם, אף שלא אמר בפירוש שמקבל אחריות ע"ע, מ"מ לא אמר שאינו מקבל אחריות. ולכן לגבי חמץ ה"ז מספיק שיעבור, כי עיקר סיבת החיוב - שהוא ה"מצוי", לרש"י - יש כאן, שהרי נמצא ברשות ישראל, ובנוגע לה"שלך", ג"כ אינו בבחי' "אינו שלך" באופן חיובי, כי לא אמר שאינו מקבל אחריות, וה"ז עכ"פ לא "שלא לך", וזה מספיק לחייבו.

משא"כ לתוס' שצ"ל "שלך" ממש, פשוט שאם לא קיבל ע"ע אחריות בפירוש, אין זה "שלך" ממש. וחסר עיקר סיבת החיוב, וה"ה פטור.

וכן לאידך, כשיחד לו בית כשהפקידו סתם, הנה לרש"י אינו עובר, כי אף שאין חסרון מצד ה"שלך", כנ"ל, מ"מ חסר בה"מצוי", שהרי עכשיו אין זה "מצוי" אצלו. ומטעם זה מקשרו הגמ' עם שכירות קניא, כי הטעם שאינו עובר ה"ז מטעם שאינו "מצוי", שזה נעשה ע"י שנתן לו המקום, ולהמסקנא ששכירות לא קניא, מ"מ מטעם הפסוק "לא ימצא בבתיכם", אמרי' שבנדון דחמץ עכ"פ ה"ז נק' שאינו "מצוי" אצלו.

אבל כ"ז רק אם לא קיבל אחריות בפירוש, אבל אם קיבל אחריות בפירוש, אז ה"ז משפיע גם על ה"מצוי", כי סו"ס באמת ה"ז מצוי בביתו של הישראל (שהרי למסקנא בכלל שכירות לא קניא), אלא שהפסוק משמיענו שאעפ"כ זה נקרא אינו מצוי, ולכן אם קיבל עליו אחריות בפירוש, וזה נעשה "שלך" ממש, ה"ז גורע גם מזה שנק' אינו "מצוי", כי עי"ז שקיבל אחריות עליו והוא בביתו, ה"ז באמת "מצוי", ועובר עליו.

ובנקודה זו חולקים התוס' על רש"י, וס"ל שאם יחד לו בית, אינו עובר אף אם קיבל אחריות, כי ס"ל שבפסוק משמיענו שאם יחד לו בית נעשה ממש "אינו מצוי", ובמילא אין מה שקיבל אחריות יכול להשפיע, ולעשותו "מצוי", ובמילא נשאר שחסר כאן התנאי ד"מצוי", ולכן אינו עובר.

כלומר, נוסף על שחולקים על רש"י בכללות גדר ב"י וב"י, כנ"ל בארוכה, חולקים ג"כ בפרט זה, שלרש"י קבלת אחריות מגרע מזה ש"אינו מצוי", משא"כ לתוס' אי"ז מגרע.

וי"ל שסיבת מחלוקתם הוא, איך לומדים מסקנת הגמ' שאע"פ ששכירות לא קניא, מ"מ "שאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא, מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך", שלרש"י נשאר גם למסקנא ששכירות לא קניא גם לגבי חמץ, אלא שגזה"כ שאעפ"כ בחמץ זה מספיק שלא לחייבו. ולתוס' הפי' הוא שהפסוק משמיענו שלגבי חמץ אכן שכירות קניא. ולכן לרש"י שסוכ"ס אי"ז ממש "אינו מצוי" אצלו, אפ"ל שמה שקיבל אחריות נעשה "מצוי" ממש. משא"כ לתוס' שזהו ממש "אינו מצוי" אין הקבלת אחריות משנהו לעשות "מצוי", ולכן אינו עובר.