בגמ' (ג, ב): בכסף מנ"ל, ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוא.

ופרש"י "זכאי בבתו שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה". [ועד"ז פרש"י בכתובות "בקידושיה בכסף שכסף קידושיה שלו. ובשטר - שאם קבל שטר אירוסין עליה הרי זו מקודשת. בביאה - רשאי למוסרה לביאה לשם קידושין"].

ב' אופנים בפי' מלת "זכאי"

והנה בפי' לשון זכאי לכ' אפשר לפרש בב' אופנים: א) שיש לו זכות וריווח, ב) שיש לו כח ובעלות. ולאופן הראשון צ"ל דמאי דקאמר "האב זכאי בבתו" בא להורות על זכות ויפוי כח וריווח שיש לו עי"ז, ואילו לאופן השני זה שהאב זכאי בבתו הוא שיש לו כח ובעלות שהקידושין נפעלים על ידו.

ועפ"ז לכ' צ"ע בדברי רש"י, דבענין כסף מפרש "שהכסף יהי' שלו", היינו שהזכות הוא מה שהוא מרויח עי"ז, ואילו בשטר כ' (לא שהשטר יהי' שלו, כ"א ש)הוא מקבל השטר, היינו שהזכות הוא הכח והבעלות שיש לו לפעול את ענין הקידושין, ולכ' ממ"נ, אם מפרש זכות כאופן הראשון, הו"ל לפרש גם בשטר שהשטר יהי' שלו (לצור ע"פ צלוחיתו וכיו"ב, וכמ"ש במאירי בסוגיין, וכן במפרשי הירושלמי, וכן בתפא"י על המשנה כתובות שם, ובחת"ס בחידושיו לכתובות שם), ואם מפרש כאופן הב' הו"ל לפרש גם לענין כסף "והוא מקבל הכסף" (ועי' בתוס' רי"ד לכתובות (מו, ב) שפי' גם לענין כסף שהוא מקבל הכסף)?

ולכ' מה שפי' רש"י גבי כסף דזכאי היינו שהכסף הוא שלו, היינו משום דהגמ' מק' על הך משנה מנלן דכסף דאבוה, ואי זכאי הפי' רק שיש לו הכח לקדשה בכסף, א"כ אינו מבואר בהמשנה שכסף דאבוה היא. אבל הא גופא טעמא בעי: א) מנלי' להגמ' גופא שזכאי דמתני' פירושה זכות וריוח, וא"כ מבואר בהמשנה שהכסף הוא של האב, שלכן שואל הגמ' ע"ז מנלן? ב) אם מוכח מהגמ' דמפרש ל' זכאי דמתני' (גבי כסף) שהוא זכות וריוח, א"כ איך פרש"י לענין שטר וביאה דפירושה זכות וכח?

ובתוד"ה האב זכאי כ' "מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה". ובפשטות משמע שהירושלמי מפרש דזכאי היינו זכות וריוח, וע"כ הוצרך לפרש מהו הריוח גבי קידושין. וא"כ צ"ל דבשטר לא ק' לי' משום דבשטר אפ"ל דהזכות הוא מה דזוכה בהשטר לצור ע"פ צלוחיתו, וכנ"ל מהמאירי וכו', וכ"ה במפרשי הירושלמי בכוונת הירושלמי.

פי' הרא"ש בהירושלמי ודקדוקים בדבריו

ועי' בתוהרא"ש דמבואר כן, וז"ל: "מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנים לו שכר לקדש בביאה, ואגב כסף וביאה תנא זכאי, ומיהו לפום גמ' דידן קרי זכות שיש לו כח לקבל קידושיה", ומשמע מהרא"ש דהבבלי והירושלמי פליגי בזה גופא אי זכאי פירושה זכות וריוח או זכות וכח.

[והנה בירושלמי שלפנינו איתא "ניחא בכסף ובשטר, האב זכאי בביאה תיפתר שאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה יהיה לך כסף זה", וכן הובאי דברי הירושלמי בשא"ר, וזהו דלא כמ"ש בתוהרא"ש "ואגב כסף וביאה תנא זכאי", והיינו דתנא ל' זכאי גבי שטר אגב כסף וביאה, אף דבשטר עצמה לא שייך זכות. ולכ' מוכרחים לפרש שהרא"ש הי' לו גירסא אחרת בירושלמי].

ולכ' צ"ע: א) מנלי' להרא"ש שהגמ' שלנו חולק על הירושלמי, דילמא גם הגמ' דידן מפרש כהירושלמי, דזכאי פירושה זכות וריוח, ומפרש הזכות בביאה כהירושלמי, ואף דרש"י לא פי' כן בסוגיין, אבל מהו ההכרח שהגמ' דידן פליג על הירושלמי? ב) וביותר צ"ע, דאם גמ' דידן פליג על הירושלמי לגמרי בפי' תיבת זכאי, א"כ מנלי' לגמ' דידן בכלל דקידושין של האב, שלכן מק' ע"ז מנלן?

והנה בהמשך הגמ' קאמר "ואימא לדידה, הכי השתא אביה מקבל קידושיה, דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, ואיהי שקלה כספא" ופרש"י (בד"ה ואיהי תשקול כספא) בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה (ועי' בשא"ר מה שפי' בזה שלא כפרש"י).

וצ"ע (כמו שהק' כמה מהתמימים), הרי פשוט שזהו זכות וכח גדול להאב מה שיכול לקדש את בתו למי שירצה, ומה שייך לומר שאם אינו מקבל גם את הכסף של הקידושין שיהי' שלו, אז חשיב כל הזכות שזיכתה אותו תורה ל"על חנם"?

חקירה בגדר הדין דהאב זכאי בבתו

והנה יש לחקור בהא דהאב מקדש את בתו, דניתן לפרש זה בב' אופנים (ע"ד מה דיש לחקור בכמה ממצוות הבן על האב, ועי' בלקו"ש חי"א פר' בא ובכ"מ), דאפ"ל דהאב הוא כמו שליח של הבת, דאף שהתורה זיכתה אותו לקדשה, אי"ז בתור בעל דבר, אלא הוא כמו הבא כח של בתו, או אפ"ל דהאב הוא הבעל דבר, שהוא המקדש את בתו, ובו תלוי ענין הקידושין (והוא כמו הבעלים על הקידושין).

והנה יש חילוק בין קידושי שטר לקידושי כסף, דבקידושי שטר הפעולה הוא מעשה הקידושין, וע"י המעשה נפעל חלות הקידושין, ומעשה הקידושין הוא מעשה קנין בעלמא, שהתורה אמרה שע"י שטר נקנית אשה לבעלה,

לאידך בכסף אפ"ל בב' אופנים, דאפ"ל דהוי בגדר מעשה קנין גרידא, אבל אפ"ל דהקנין הוא ע"י ענין הכסף, שע"י שהיא מקבלת ממון זה מהאיש היא מתחייבת להקנות א"ע לו (שבל' האחרונים זהו פרעון או כסף החוזר וכו'), ובכל אופן לפ"ז הוי הקנין לא ע"י המעשה דנתינת כסף כ"א ע"י התוכן דקבלת מעות מהקונה, וע"י שהמקנה מקבל המעות הוא מקנה הדבר הנקנה להקונה (ועי' בלקו"ש חי"ט פר' תצא שהביא חקירת הגאון הרוגוצובי לענין אופן הקידושין ע"י כסף, ואי נימא דמתקדשת ועי"ז קונה הכסף, א"כ פשיטא לכ' דקנין כסף הוא רק מעשה קנין בעלמא כמו שטר וכו', ומה שנת' כאן הוא לאידך צד שם, וע"ש).

ומדברי רש"י בסוגיא דחליפין דגרס "לא מקניא נפשה" משמע קצת דמפרש כאופן הב' דקנין כסף באשה הוא ע"י השיווי של הכסף, דע"י שמקבלת כסף משעבדת ומקנה נפשה. ולאופן זה, הנה בקנין כסף הנה נוסף על מעשה הקנין שהוא נתינת הכסף, הרי הקנין תלוי גם בזה שהכסף נעשה "שלו" של המקנה, דע"י קנייתו את הכסף הוא מקנה את הענין הנקנה.

ולפ"ז יש נ"מ בין ב' האופנים הנ"ל בגדר פעולת האב בקידושי בתו לענין הבעלות של הכסף, דאי נימא דפעולת הקידושין של האב עבור בתו הוא בתור בא כח של בתו, א"כ צ"ל דהבעלות על הכסף הוא שייך להבת, מאחר שהיא המקנה, והאב אינו עושה כ"א המעשה הקידושין, אבל אין שום שייכות שהכסף יהי' שלו (ועי' בתוהרא"ש כתובות שם, ד"ה אימא לדידה, בביאור הסברא (שכ' התוס' בסוגיין ד"ה ואימא) דמייתורא לא נאמר שיהא של אב, וז"ל "דאטו בשביל שאין אנו יודעין במה נדרוש הפסוק נאמר דאתא קרא יתירה ליתן ממון ראובן לשמעון", והיינו כנ"ל דכיון דהיא המתרדשת והמקנה, א"כ פשיטא דהבעלות של הכסף שייך לה.

אבל אם הגזה"כ הוא דהאב הוא המקנה, והוא הפועל קידושי בתו בתור בעל דבר, שהתורה אמרה שהוא הבעלים על בתו והוא מקנה אותה להבעל בקידושין, א"כ צ"ל גם הכסף עצמה נקנה להבעל (וכן הוא להדיא בריטב"א בסוגיין, בביאור סברת הגמ' "השתא אביה מקבל קידושיה כו' ואיהי תישקול כספא" וז"ל: "פירוש כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בעל כרחה ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונו היא חשובה בענין זה, וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא ליהוי כסף דיליה".

ביאור ענין "האב זכאי" לפרש"י, וביאור פירושו בכסף שטר וביאה לפ"ז

וי"ל דלפרש"י הוי הפי' זכאי בבתו שהוא הבעלים על בתו (ולא רק שיש לו כח פרטי, כ"א שבענין שהוא זכאי בה היינו שלענין זה הוי הוא הבעלים.

ולפ"ז א"ש דתוכן המשנה ש"האב זכאי בבתו בקידושיה" הוא שלענין קידושי בתו יש לו זכות ובעלות שהוא נחשב להבעל דבר, אלא שיש חילוק בזה, דאם אנו אומרים כן לענין קידושי שטר, מכיוון שענין השטר הוא מעשה קידושין גרידא, הרי התוצאה מזה שהוא הבעל דבר לענין שטר הוא זה שהוא עושה את מעשה הקידושין "והוא מקבל השטר", ולענין קידושי כסף, שענינם הוא התוכן דקבלת מעות, הרי זכותו ובעלותו, -זה שהוא הבעל דבר והמקנה- מתבטא בכך שהמעות הם שלו, שעי"ז שהמעות נעשו שלו הוא מקנה האשה לבעל.

ועד"ז הוא בענין ביאה שכ' רש"י "והוא מוסרה לביאה ע"כ לשם קידושין". דלכ' הביאור בדברי רש"י בזה הוא כנ"ל, דהרי הדין הוא (כמבואר לעיל בדף ב, ב) דאין קידושין נפעלין אלא מדעת האשה ואין האשה מתקדשת בע"כ, וא"כ כאן שהוא מוסרה לביאה בע"כ, איך חלין הקידושין? אלא מבואר מזה דאי"ז רק שהוא כופה אותה, אלא שדין הקידושין (שתלויין ג"כ בדעת ורצון) נפעלים (גם) על ידו. בסגנון אחר, זה שיש לו הדעת והרצון לשם קידושין הוי כאילו הוא עושה חלק ממעשה הקידושין וזהו הזכות שיש לו בביאה.

[ויל"ע בפי' דברי רש"י, במ"ש "ע"כ לשם קידושין", דהנה מ"ש "בעודה נערה" בפשטות קאי אכלהו, אמנם מ"ש "ע"כ" יל"ע, אי קאי אתרווייהו, היינו על שטר וביאה, דבתרווייהו מתבטא הבעלות במה שיכול לקדשה ע"כ (וכמ"ש הריטב"א, וכדלעיל), או דקאי רק על ביאה, וכוונתו ליישב דבשלמא בשטר עצם זה שמקבל השטר הוי עכ"פ ענין של בעלות ויפוי כח, אבל בביאה הרי אין בו שום כח, כי כל הקידושין נפעלים לגמרי ע"י הבת והבעל, וע"ז הוא דמוסיף רש"י דבביאה מתבטא זה עי"ז שהוא בע"כ, וכמשנ"ת (אף שלפי האמת גם שטר וגם כסף הם בע"כ), וצ"ע. גם צ"ע במה דרש"י בכתובות שם לא הזכיר הענין דבע"כ (אפי') לענין ביאה, ולכ' צ"ע דלכ' זהו מעיקר הזכות להנ"ל?].

ביאור סברת הירושלמי להתוהרא"ש, שמפרש כאידך פירושא בזכאי

וי"ל דלפי התוהרא"ש בזה הוא דהירושלמי חולק, דהירושלמי סב"ל דזכות האב לקדש בתו הוא רק בתור בא כח ושליח של בתו, ולכן לא שייך בזה הל' זכאי בבתו, אא"כ יש לו איזה זכות וריוח מזה, וע"כ פי' דהזכות הוא שנותנים לו שכר לקדש בביאה.

ועפ"ז מתורץ שפיר קושיית המקנה שהק' דהא מפורש בהך משנה גופא דהאב זכאי בבתו לענין הפרת נדרים, ושם ע"כ הפי' זכות וכח, וא"כ מה הכריח להירושלמי דזכאי היינו זכות וריוח? אך להנ"ל ניחא, די"ל דסב"ל להירושלמי דהא דאפ"ל דזכאי פירושה כח, היינו רק כשהכח וזכות הוא בתור בעלים, דאז הוא דמיקרי זכאי, וא"כ גבי הפרת נדרים שייך שפיר הל' האב זכאי, שהתורה עשתה אותו הבעלים על הנדרים של בתו, שהוא המיפר הנדרים שלה, אבל לענין קידושין, שאין הוא הבעלים, א"כ צ"ל דהזכאי היינו זכות.

ביאור התוס' בהירושלמי, שמביא הוכחה להבעלות על קידושי ביאה

אמנם התוס' הביאו ג"כ הירושלמי ולא כ' שחולק על הגמ' דידן, ומשמע שמביאים הך פי' גם אליבא דהבבלי (וכדמשמע גם בשא"ר כהריטב"א ועוד). ונראה דהתוס' מפרשים הירושלמי באו"א, דגם להירושלמי הנה הפי' "זכאי" הוא זכות ובעלות, וקושיית הירושלמי על קידושי ביאה הוא מטעם אחר, , דאיך שייך לומר בזה דזהו זכות להאב בהקידושי ביאה, והרי הזכות שיש לו בקידושיה הוא מה שהוא הבעל דבר שיש לו הכח לפעול את הקידושין, וא"כ מכיוון שבביאה מעשה הקידושין נעשה לגמרי על ידי האשה, ואינו שייך אליו כלל, א"כ מה שייך לומר דע"י מה שיש לו כח לכוף אותה דנחשב שיש לו כח וזכות בהקידושין (דלכ' אי"ז אלא שיש לו בעלות וכח בכלל על בתו אבל אי"ז שייך לדין הקידושין, וכנ"ל בפי' דברי רש"י)?

וע"ז מבאר הירושלמי דהבעלות גבי קידושי ביאה מתבטא בכך שאם פסק דמים לקידושי ביאה מחוייב הבעל לשלמם, דעי"ז מבואר דהוא הבעל דבר, וכמבואר באחרונים (עי' שיעורי ר"ש וברכ"ש ועוד, ובל' הריטב"א בסוגיין ומ"ש עליו המהדיר) דאם הי' האב רק בגדר שליח של בתו, א"כ אין התנאי שהתנה אם המקדש גורם התחייבות, אבל אם הוא הבעל דבר א"כ אם המקדש אינו מקיים תנאו שהתנה עמו א"כ בטלו להו הקידושין, ושפיר מתבטא בזה הזכות והבעלות שלו. ולפ"ז לפי' התוס' בהירושלמי, הנה גם הירושלמי מפרש הפי' ב"זכאי" ע"ד שנת"ל לפרש"י, ורק שהירושלמי מפרש הראי' על הבעלות בקידושי ביאה באו"א מרש"י (ובטעם שלא ניחא לי' ל(תוס' ו)הירושלמי לפרש כפרש"י דההוכחה הוא מעצם הענין שמקדשה בע"כ ית' להלן אי"ה).

ומדוייק כן בל' הירושלמי דקאמר "שאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה יהיה לך כסף זה", דמבואר להדיא דמיירי כשפסק דמים אבל לא נתן לו עד לאח"כ, וא"כ אי"ז רק היכי תימצי שיכול להיות לו זכייה וריוח ממון, כ"א ראי' מזה שיכול לגבות ממנו אח"כ הדמים שפסק, שהוא בעלים על הקידושי ביאה, דאל"כ הרי מי שפוסק ממון על חפץ שאינו שלו לא יפעל זה שום התחייבות וכנ"ל[1].

ביאור חילוק בין הראשונים לענין שטר עפ"ז

וע"כ לפי' התוס' בהירושלמי פשוט דגם בשטר שייך ל' זכאי, דהרי הוא מקבל השטר (וכמ"ש רש"י), וא"כ הוא הפועל הקידושין והוא הבעלים, ורק לענין ביאה, שהקידושין נפעלים לגמרי על ידה, הוא דצריך לביאור נוסף. אבל לפי' התוהרא"ש, דהירושלמי נחית לבאר הזכות והריוח, הנה בזה הקושיא גם בשטר, וכ' שהירושלמי מתרץ לענין כסף וביאה, וקתני בשטר אגב כסף וביאה.

ובטעם שהרא"ש לית לי' הסברא שכ' המאירי ומפרשי הירושלמי וכו', שבשטר הזכות והריוח הוא מה שהנייר הוא שלו לצור ע"פ צלוחיתו, אולי יש לבאר: הנה בכ"מ מק' הגמ' "וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך" (ראה ב"מ ז, ב וש"נ) ונשאר בקושיא (ומתרץ באו"א), ובמ"א מתרץ ע"ז "אין לצור ולצור" (בב"ק מט, ב), או דקאמר בניחותא לצור ע"פ צלוחיתו של מלוה או לוה (ב"מ יג, א). ובפשטות יש לחלק כי כשהמדובר ביחס להדמים של השטר עצמה (כמו בהא דב"מ (ז, ב) שאדוקין בשטר), אזי השוויות של לצור ע"פ צלוחיתו אינו תופס מקום כלל. אבל בפנ"ע הרי גם זה חשיב שוויות.

ועפ"ז אואפ"ל דסברת הרא"ש דבנידו"ד א"א לומר שהאב הוא ה"זוכה" והמרויח בהקידושין דשטר במה שהשטר הוא שלו לצור ע"פ צלוחיתו, כי ביחס לכללות ענין הקידושין שע"י השטר, ריוח זה אין לה תפיסת מקום כלל. ודעת המאירי ושאר מפרשים הנ"ל אוי"ל דהרי הקידושין אינה ענין ממוני כ"א ענין של איסור, ובענין הזכות ממון, שהוא רק דמי השטר עצמה, מכיון שהאב הוא הזוכה בה שייך שפיר לומר האב זכאי[2].

ביאור כמה ענינים ע"פ היסוד דעיקר השקו"ט בסוגיין הוא לענין יסוד וגדר הקידושין שע"י האב

והנה בתוס' ד"ה ואימא לדידה כ' ואימא לדידה "וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי"ל דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי".

והנה כבר העירו המפרשים דלכ' מבואר דהתוס' נקטו דגם הגמ' בסוגיין סבר לה להגז"ש דקיחה קיחה, וזהו לכ' דלא כפרש"י בתחלת הסוגיא "הכא עיקר", דכוונתו דכאן בהסוגיא אכתי לא ידע מהילפותא קיחה קיחה (וכפשטות משמעות הגמ' בהמשך "ותנא יליף לה מהכא כו'", שלפ"ז מאי דקאמר במסקנא וצריכי היינו לדידן). ולפרש"י לכ' אין מקום לקושיית התוס' בסוגיין. ולפי' התוס' (דסבר דגם הגמ' בסוגיין ידע לה להגז"ש) צ"ל דהכל קושיא אחת דהיינו מנלן דכסף דאבוה, דהא דמתקדשת בכסף ילפינן לה מהגז"ש [ועי' ברש"י ד"ה מנלן שכ' "הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם", וצ"ב מאי בעי רש"י להשמיעינו בזה, והרי ב' הקושיות מפורשות על אתר בגמ'? ולהנ"ל י"ל דבא לשלול את פי' התוס' דמפרשי דהכל קושיא אחת, ולכן מדגיש דהם ב' קושיות מכיון דאכתי לא ידע (או דר"י אמר רב לא סבר לה) להגז"ש דקיחה קיחה]. אמנם לפ"ז צ"ע לפרש להתוס' מאי דקאמר כסף מנלן?

וי"ל דלמשנ"ת ניחא, דלהנ"ל הא דכסף לאבוה הוא לא רק דין צדדי וזכות ממון שיש לו בכסף הקידושין, כ"א זהו שייך לעצם גדר הקידושין, וא"כ בהמקור שהכסף להאב הוא מקור לתוס' ביאור בעיקר הגדר דקידושי כסף. ונראה דזהו הביאור במה דשייך כ"ז לסוגיין בכלל, כי הך דינא דכסף להאב הוא לא דין פרטי בענין כסף הקידושין, כ"א נוגע לעצם הגדר דקידושי נערה.

ונראה דזהו ג"כ הביאור במאי דמק' מנלן דכסף לאבוה, דלכ' מה"ת שיש לימוד ע"ז מקרא, והרי אפשר שזהו תקנה צדדית מדרבנן, כמו הא דקתני במשנה שם שזכאי במציאתה? אך להנ"ל ניחא, דכיון דמה שהוא זכאי בקידושיה הוא מדין בעלות, א"כ זהו מצד עצם גדר הקידושין שע"י האב, ובוודאי צריך ילפותא ע"ז מקרא[3].

ומעתה אפ"ל דזהו הטעם של התוהרא"ש דפשיטא לי' שהגמ' דידן חולק על הירושלמי (כפי מה שהתוהרא"ש מפרש בירושלמי, והיינו משום דמפרש ג"כ בסוגיין כנ"ל כמו רש"י ותוס' (דבכללות הפי' שוים הם), וא"כ מבואר דיסוד כל הסוגיא הןא משום דמפרש דמה דזכאי במציאתה היינו מדין בעלות ומצד עצם הגדר דקידושי כסף, וכנ"ל.

ביאור המשך הגמ' וסברת רש"י בהתי' לפ"ז

ולפ"ז הנה קושיית הגמ' אח"כ "ואימא לדידה" אי"ז רק בנוגע להכסף, שזהו לא מה שנוגע בעיקר לסוגיין, כ"א דאפשר שבעיקר גדר הקידושין היא המתקדשת (וכנ"ל מהריטב"א דיסוד התי' של הגמ' על קושיא זו הוא מה שמביא ראי' שהאשה היא הבעלים).

ועפ"ז יש לבאר מ"ש רש"י "בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה", די"ל דכוונתו (כמו שביאר השליח הת' הנע' וכו' יי"צ הלוי שי' רובאשקין) דילפינן מסברא שמה שהתורה מזכה האב בקבלת קידושיה היינו בתור בעלים, דכיון דחזינן דזיכהו הכתוב א"כ מסתבר דזיכהו לעולם, וזהו דקאמר רש"י שזה לא "על חנם" היינו שזהו לא רק בתור בא כח של בתו (והוי חנם בלי שום בעלות), כ"א דכוונת הכתוב לעשותו בעלים.

ולפ"ז כוונת רש"י כהריטב"א בסברת תי' הגמ', רק שהריטב"א יליף זה ממה שיכול לקדשה בע"כ, ואילו לרש"י הלימוד הוא מעצם הענין שהתורה זיכוהו בקבלת קידושי בתו דע"כ הכוונה להשוותו לבעלים.

ביאור השקו"ט של הגמ' לענין קטנה ונערה לפ"ז

והנה בגמ' ממשיך: ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. והנה בפשטות קושיית הגמ' הוא דמנלן שהאב מקדשה, וגם מה"ת שנערה אינה יכולה לקדש עצמה (תיקדוש איהי נפשה, ועי' בתוס' ובתורי"ד שפי' בב' אופנים אחרים, אבל כ"ה לפרש"י), ולכ' צ"ע, דלא תי' הגמ' ע"ז כלום, ורק קאמר דבי"כ הכסף להאב, ומה שטענו לא הודה לו? והול"ל עכ"פ "אה"נ אלא שמ"מ כל שבח נעורים לאביה" או כיו"ב?

ונראה דלפמשנ"ת אפ"ל דעיקר הקושיא "תיקדוש איהי נפשה" היינו שבנערה תהי' היא הבעלים על הקידושין, ולכן אף אי נימא שהאב מקדש אותה (ולא נחית לזה), מ"מ ביסוד ענין קידושי נעשה יהי' נחשב שהיא מקדשת עצמה שהיא הבעלים על הקידושין, ובמילא גם הכסף יהי' שלה, דתלוי בזה.

וע"ז מתרץ אמר קרא בנעוריה בית אביה, והיינו דמזה חזינן (לההו"א) דנערה היא אכתי ברשות ובבעלות של אביה, ובל' רש"י (ד"ה בנעוריה) "הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא", וא"כ שפיר הוי האב הבעלים על הקידושין גם בנערותה.

יישוב לקושיית רע"א בכתובות דנילף שטר וביאה מהפרת נדרים

והנה יעויין בכתובות בסוגיא שם (מו, ב) על מאי דקאמר התם בגמ' ממונא מאיסורא לא ילפינן, דקאמר בתוס' ממונא מאיסורא לא ילפינן. וא"ת נילף מהפרת נדרים דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא מאיסורא וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדאמר לעיל השתא אביה מקבל קידושיה איהי שקלה כספא וי"ל דאיסורא דאית ביה ממונא מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפי'. והק' ברעק"א שםדמ"מ נילף שטר וביאה דהוי איסורא דלית בי' ממונא מהפרת נדרים, ושוב נילף מזה גם כסף משום דאיתקש הויות להדדי, כדקאמר בגמ' שם.

ובהמקנה בסוגיין (בפי' הראשון) ר"ל דזהו דקא קשי' לי' להירושלמי (שהביאו התוס' וראשונים), ולכן פי' דגם ביאה הוי איסורא שיש בה ממונא, שנותנים לו שכר לקדש בביאה, וכמו"כ שטר, דזוכה בהשטר לצור ע"פ צלוחיתו (כמובא בראשונים, וכמובא לעיל). אמנם לפ"ז עדיין יקשה לדעת התוהרא"ש בסוגיין, שכ' דבשטר לפי הירושלמי קתני זכאי אגב כסף וביאה, ונמצא דשטר מצ"ע לא חשיב זכות ממון, והדק"ל דנילף שטר מהפרת נדרים? גם צ"ע דאם נתכוונו התוס' לכך (בתירוצם בכתובות שם לא הו"ל לסתום אלא לפרש?

ולכ' נראה לבאר זה למשנ"ת, דהרי נת' דעיקר הילפותא מהפרת נדרים הוא דהיא ברשות אביה ובבעלותו, ובמילא מה דהיא ברשות אביה לענין קידושין חשיב שפיר איסורא שיש בה ממונא, דהרי קידושי כסף הם זכות ממון. ואף דצריך היקש שיהי' נכלל בהלימוד גם שרק אופני קידושין מדאיתקוש הויות להדדי, מ"מ מאחר שהוקשו כולם, א"כ כולם נכללו בהדדי, וכולם נחשבים יש בהם ממונא משום שיש בהם קידושי כסף.

אפ"ל דזהו דיוק ל' המשנה "בקידושיה"

והנה הראשונים עמדו על סוגיית הגמ' דמה"ת דהמשנה בכתובות ד"האב זכאי" מיירי גם בנערה ולא רק בקטנה, וכ' ע"ז כמה יישובים. ובשיטה לכתובות שם כ' דהדיוק הוא מל' המשנה "האב זכאי בבתו בקידושיה", דלכ' מלת בקידושיה מיותר, "לאשמועינן דאפי' נערה שקבלה היא עצמה כסף קידושיה הויא של אביה" (ולכ' זה תלוי בביאור קושיית הגמ' "ואימא ה"מ קטנה", ולכ' זהו כוונת ההמשך שם). ולהנ"ל אוי"ל דמאי דקתני בקידושיה היינו דביסודם כולם דין א' שהאב הוא הבעלים על בתו לענין קידושיה (כמו לענין הפרת נדרים כו'), אלא שבכ"א מהאופנים הפרטיים של קידושין מתבטא זה באו"א בפנ"ע.