א. גרסינן בגמרא קידושין (ד,א) "ואיצטריך למכתב קידושיה לאביה ואיצטריך למכתב מעשה ידיה לאביה, דאי כתב רחמנא קידושיה לאביה, הוה אמינא משום דלא טרחא בהו, אבל מעשה ידיה דקא טרחא בהו אימא דידה הוו. ואי אשמעינן מעשה ידיה, דקא מתזנא מיניה, אבל קידושיה דמעלמא קאתי לה, אימא דידה הוו, צריכא".

ויש להסתפק באם סברות אלו – דטרחה שלה הוה סיבה שהיא תזכה בכסף, ושהאב זוכה בכסף מחמת זה שהוא זן אותה – הוה רק בגדר הו"א וקס"ד, או דקיימות הן גם למסקנא.

ביאור הספק: מחד גיסא אפשר ללמוד דסברות אלו היו קיימות רק באם לא היו כתובים ב' הלימודים, והיינו דאם הי' כתוב רק זה שהאב זכאי בקידושין אז היו אומרים דאינו זכאי במע"י משום הטרחה שלה, ועד"ז להיפך אם הי' כתוב רק זכותו במע"י היו אומרים דרק בזה זיכהו הכתוב מחמת זה דזן אותה. אמנם אחרי דהתורה זיכה את האב בשניהן, נמצא דבאמת אין זכותו נובע מזה שזן אותה (דהא זוכה גם בקדושין), ולאידך ה"ה זוכה גם היכא דהיא טרחה (כמו שרואים בזכותו במע"י).

ומאידך אפ"ל דגם למסקנא דמילתא קיימות ב' הסברות, והיינו דגם אחרי שהתורה זיכה האב בשני הזכויות, הרי יסוד וסיבת הזכות שלו שונה מזל"ז; דבקידושין דלא טרחה בהו הבת, הרי התורה זיכה האב בהן בלי שום סיבה וטעם מיוחד, ואילו במע"י שהבת כן טרחה בהן, הרי זה שמ"מ זיכה התורה את האב בהן לא הוה אלא מחמת האי טעמא דהוא זן אותה.

ב. והנה על דברי הגמרא דזה שהאב זוכה במע"י הוה מחמת זה שהוא זן אותה, מקשים הרמב"ן והריטב"א (כאן) מהא דהדין הוא דאב יכול לומר לבתו שהוא לא זן אותה, ואז אע"פ שהיא משתמשת עם מע"י לזון את עצמה, מ"מ הרי ההעדפה של אותן מע"י הן של אב, אשר מוכח מזה לכאורה דזכותו במע"י הוא גם היכא דאינו זן אותה כלל!? ועיין בדבריהם איך שתירצו הקושיא (ויש להתאים דבריהם זל"ז באופן שמשלימים זא"ז ואכ"מ). ועד"ז כתבו התוספות בגיטין (לז,ב) עיי"ש.

אמנם יעויין בפנ"י כאן שתירץ הקושיא בפשיטות; דכל הסברא כאן נאמרה רק באם לא הי' כתוב בתורה שאב זכאי גם בקידושי בתו, דאז היינו אומרים דהזכות שלו במע"י הוה מחמת זה שזן אותה, ושוב היינו אומרים באמת דבמקרה שאינו זן אותה לא הי' מקבל כלום ממע"י ג"כ, אבל אחרי שהתורה כתבה שהאב זכאי גם בקידושיה, נמצא דבאמת אין זכותו נובע מזה שזן אותה, ולכן שוב הוה הדין דזכאי במע"י גם היכא דאינו זן אותה.

ונראה פשוט דראשונים הנ"ל – תוספות רמב"ן וריטב"א – דלא תירצו הקושיא כמו הפנ"י, הוה זה משום דלא סב"ל כמותו ביסוד הדברים בפירוש הסוגיא; והיינו דהפנ"י למד כאופן הראשון דלעיל, דהסברות של 'טרחה בהו' ו'דקא מתזנא מיניה', לא הוו אלא בגדר הו"א וקס"ד, ולמסקנא ליתנהו. ואילו ראשונים (הנ"ל) סב"ל דגם למסקנא קיימות סברות אלו, ונמצא דגם למסקנא נשארת סברא זו דהא דזוכה האב במע"י הוה מחמת זה דזן אותה, ולכן הי' קשה להם קושייתם.

ג. והנה בגמרא כתובות (מו,ב) מבואר, דהא דאב זכאי במציאתה של בתו הוה (רק) מחמת 'איבה', אבל מדאורייתא לית ליה זכות בזה. וכתבו (שם) התוספות ד"מדאורייתא ליכא למילף שתהא מציאתה לאביה כמו שקידושיה לאביה, דשאני קידושין דלא קטרחא בהו כלל אבל מציאתה דקטרחא להגביה מציאתה, וכה"ג עביד צריכותא בריש קידושין (דף ד:) דלא גמרינן מעשה ידיה מקידושיה דלא קא טרחא בהו כלל".

וממשיכים התוספות "וא"ת נילף מתרוייהו דהשתא ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוי דאב מציאה לא כ"ש? וי"ל דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן דעל ידי קידושין היא מפקעת עצמה ממנו, ומעשה ידיה משום דקא מיתזנא מיניה כדאמרינן בריש קידושין (ג"ז שם)".

והנה בחלקו הראשון השתמשו התוספות עם הך סברא של 'טרחא' לבאר מדוע לא יכולים ללמוד מציתה ממע"י, ולכאורה באם סברא זו לא הי' אלא 'הו"א' בגמרא שלנו אשר מיד נדחתה עי"ז שישנם ב' הלימודים כמשנ"ת, אז איך משתמשים התוספות עם סברא זו שם?

יתירה מזו: גם כשהתוספות (בחלק השני) מקשים שנלמד מציאתה מקידושיה ומע"י ביחד, לא הקשו בפשיטות דאחרי שנכתבו שניהם שוב יכולים ללמוד דין מציאתה בפשיטות משום דכבר א"א למיפרך מהא דטרחה (דהא גם במע"י טרחה), וא"א למיפרך מהא דמע"י הוה משום דמיתזנא (דהא זוכה גם בקידושיה אף דלא שייכא סברא זו לגביה), ובמקום זה כתבו להקשות מכח סברא חדשה שלא הוזכרה בגמרא "ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוי דאב מציאה לא כ"ש", ולכאורה טעמא בעי מדוע לא הקשו בפשיטות דנילף מציאתה מצה"ש דשניהם בלי סברות חדשות?

אלא דהביאור בזה הוא דהתוספות לשיטתייהו אזלי; דסב"ל כנ"ל דגם למסקנת סוגיין קיימות הך סברות של 'טרחה' ו'דקא מיתזנא מיניה', ושוב מובן דאם במציאה קיימת הסברא שהיא תזכה בהן מחמת טרחא שלה, שוב א"א ללמוד מקידושין שאביה יזכה בה מאחר דשם לא טרחא בהו, ומאידך א"א ללמוד זכות האב ממע"י דשם הרי כל הסיבה שהוא זוכה בהן (באמת) הוה מחמת זה דמיתזנא מיניה, אשר סברא זו לא קיימת במציאה.

ומובן ג"כ דלא יכולים ללמדה מהצה"ש שביניהן, משום דכאן באמת ליתא צה"ש. ביאור הדבר: הרעיון של צה"ש 'אומר' דהנקודה המחייב בשני הדינים הוה הצה"ש שביניהם (ולא ה'חומרות' המיוחדות שבכ"א), ואילו כאן באמת אינו כן, דזכות האב בקידושין לא הוה מחמת סיבה מיוחדת (דהא לא טרחה בהו ולכן ל"צ לסיבה מיוחדת), ואילו זכות האב במע"י הוה באמת מטעם אחר (דקא מיתזנא מיניה) כמשנ"ת, ושוב אין כאן צה"ש למילף מיניה. ולכן הקשו התוספות מחמת סברא חדשה של ק"ו כדלעיל.

ד. והנה גם הרשב"א בכתובות (בהמשך הסוגיא שם מז,א) מבאר מדוע האב אינו זכאי במציאת בתו מה"ת אלא מתקנתא דרבנן; ".. אבל מדינא לית ליה דלא דמי למעשה ידיה שהן באין מחמת גופה ושבחא דגופה זכי ליה רחמנא, ולקידושין נמי לא דמי דאינהו נמי מחמת שבח גופה הן, אבל מציאתה דלאו מחמת שבח גופה הן דידה הוו".

ולהמתבונן נראה דהרשב"א לא בא להקשות דנלמד מציאתה מקידושין או ממע"י ע"י איזה ק"ו וסברא מחודשת (כמ"ש התוספות), ואפילו לא הקשה דנילף מציאתה בצה"ש של שניהן (קידושין ומע"י), אלא דהוקשה ליה מדוע לא נילף הדין במציאתה או מקידשוין או ממע"י בפשטות – דכמו שבהן הרי הזכויות לאביה עד"ז צ"ל גם במציאתה!?

גם חשוב לציין שהרשב"א לא הזכיר סברת התוספות הנ"ל דלא יכולים ללמוד מציאתה מקידושין מחמת זה שבמציאתה ישנה טרחא מסויימת ממנה.

ונראה פשוט דהרשב"א באמת למד הפירוש בסוגיין – ע"ד דרך שכתבתי לעיל בביאור דעת הפנ"י – דהסברות של 'טרחא' ו'מיתזנא מיניה' לא הוה אלא בבחינת הו"א וקס"ד באם לא היו כתובים שני הפסוקים, אבל לאחר שנכתבו שניהם באמת ליתנהו, והא דהאב זכאי בקידושין ובמע"י הוה ביסודו דין אחד פשוט – שהוא זוכה בזכותי ממון שלה, ושוב מקשה הרשב"א בפשיטות, דמדוע לא נילף מכ"א מינייהו דכן הוא הדין גבי מציאתה!

וראה זה פלא; הזכרתי לעיל שהרמב"ן והריטב"א בסוגיין נתקשו בדברי הגמרא שזכות האב במע"י הוה מחמת זה שהוא זן אותה, ועד"ז נתקשו בזה התוספות (בגיטין), ואילו הפנ"י תירץ הקושיא ע"פ ביאורו דדברי הגמרא בסוגיין לא הוו אלא בגדר הו"א כנ"ל, ואמנם מתוך כל הני ראשונים הרי הרשב"א לבד לא הקשה קושיא זו! ולדברינו הרי הדבר מתאים להפליא, דהא הרשב"א באמת למד – ע"ד סברת הפנ"י – דסבאות הגמרא בסוגיין לא הוו אלא הו"א, ושוב אין מקום לקושיא זו כמ"ש הפנ"י!

ה. ודאתינן להכא יש להוסיף בזה עוד: חוץ מחילוקים הנ"ל בין דברי התוספות לדברי הרשב"א, ישנו חילוק גדול ועיקרי יותר ביניהם;

דהנה התוספות מקשים שנלמד זכות האב במציאה מזכותו בקידושין ומע"י בדרך ק"ו, "ומה הנך דמחמת גופא קא אתו הוי דאב מציאה לא כ"ש", והיינו דזה "דמחמת גופא קא אתו" הוה סיבה שהאב לא יזכה בהן, ומזה שמ"מ ה"ה זוכה בהן הרי כ"ש וק"ו שצריך לזכות בזכויות כאלו דלא באו מחמת גופא!

ואילו לפי הרשב"א הרי הסברא הוא בדיוק להיפך; דהא דבאמת לא יכולים ללמוד דמציאתה לאביה מקידושין ומע"י, הוה מחמת זה עצמו דקידושין ומע"י "באין מחמת גופא" והוו "שבח גופה", לעומת מציאתה "דלאו מחמת שבח גופה הן". והיינו דדהא דזכות מגיע לה מחמת הגופא הוה – לשיטתו – סיבה המחייבת שהאב יזכה בה!

ונמצא דהתוספות והרשב"א פליגי בסברות הפוכות ממש; דלהתוספות הוה זה דבא מחמת גופא סברא שהאב לא יזכה בה, ואילו להרשב"א הר"ז סברא המחייבת את זה! וטעמא בעי.

ו. והנראה לומר בזה בהקדם תוספת הסברה בפלוגתת התוספות והרשב"א דעסקינן ביה – האם למסקנת סוגיין נמצא דזכות האב בבתו בקידושין ומע"י הוה מאותו טעם וגדר, או דגם למסקנא חלוקים הם;

די"ל דעומק הפלוגתא הוה בגדר זכותי האב בבתו בכלל, דמחד גיסא יש לפרש דזכותו הוא בה עצמה, וההסתעפות מזה הוא דברים הפרטיים שבהם הוא זוכה כמו כסף קידושין ומע"י, ומאידך גיסא יש לפרש, דבה עצמו אין לו שום זכות, ורק שניתנה לו זכות באיזו דברים פרטיים המגיעים ממנה כמו כסף קידושין ומע"י.

ולכאורה, אם הזכות הוה בה עצמה, והזכויות הפרטיים לא הוו אלא הסתעפות מעיקר זכותו שהוא בגופה, אז מסתבר לומר דאין כאן סיבות והגדרות שונות בין זכותו בקידושיה לזכותו במע"י, מאחר שיסוד הדבר הוה אחד – מה שזוכה בה עצמה. משא"כ לפי ה'צד' דאין לו זכות כללי בגופה ורק זכויות פרטיות בדברים פרטיים, אז יתכן מאוד שכל זכות שניתן לו הוה מטעם מיוחד ובגדר מיוחד.

ואם כנים הדברים נמצינו למדים דהתוספות סב"ל שזכות האב בבתו לא הוה בגופה אלא בדברים הפרטיים שהתורה זיכה לו (ושלכן סב"ל דכל זכות הוה מטעם ובגדר מיוחד כנ"ל), ואילו הרשב"א סב"ל דזכות האב הוה בה עצמה (ולכן סב"ל דאין הבדל בטעם וגדרי הזכויות).

(ויתירה מזו י"ל: לפי הך סברא דהאב זוכה בה עצמה נראה דבאמת הסברא שהיא תזכה במע"י מחמת זה דטרחא בהו, ליתא, דמאחר שהיא בעצמה הוה ברשות אביה, א"כ הרי גם הטרחא שלה מתייחסת – והוה בבעלותו – של אביה, ושוב אין בזה סיבה שהיא תזכה בכסף (וכמו שאין סברא כמובן שעבד או אמה יזכו בפרי עבודתם מחמת זה שטריו בהן), ומובן א"כ דלצד זה אין סברא בכלל לחלק בטעם זכותי האב בין קידושין ומע"י)

ואשר לפ"ז יתבאר כמין חומר ההבדל ביניהם בסברות הפוכות הנ"ל; דבאם עיקר זכותו של האב הוה בה עצמה, אז מובן שכל מה שדבר מגיע יותר מגופה, הוה זה יותר סברא שהאב יזכה בו, ואילו כל מה שמגיע פחות מגופה הר"ז 'פחות' סברא שהאב זוכה בו, ואכן זהו שיטת הרשב"א.

ואילו אם עיקר זכות האב לא הוה אלא בזכויות פרטיות, ואילו בגופה עצמה מעולם לא ניתנה לו זכות, אז מובן שההיפך הוא הנכון; דכל מה שאיזה דבר קרוב יותר לגופה, הר"ז סברא שהאב לא יזכה בה, דהא בגופה אין לו זכות, ואילו כל מה ש'רחוק' יותר מגופה, 'יותר' מובן ומסתבר שניתן זכות להאב בזה, ואכן כן הוא שיטת התוספות כנ"ל.

זכות האב במתנה שהיא מקבלת

ז. והנה הח"מ (סימן ל"ז סק"א) מסתפק האם האב זוכה במתנה שניתנת לבתו נערה או לא. ונחלקו בזה הב"ש והבאה"ט (שם); הב"ש סב"ל דהאב זוכה בה ואילו הבאה"ט סב"ל דאינו זוכה בה.

ויסוד פלוגתתם הוא בפירוש דברי התוספות בכתובות הנ"ל; דמעיקרא כתבו התוספות דלא ילפינן שמציאתה לאביה מכסף קידושין, משום דבמציאה יש לה טרחא, ומזה מסיק הב"ש דבמתנה דלא טרחה בה בכלל כן יש ללמדה מקידושין, והוו לאביה. ואע"פ דבסיום דבריהם כתבו התוספות סברא מדוע קידושיה לאביה "דעל ידי קידושין היא מפקעת עצמה ממנו", והרי סברא זו לא שייכת במתנה, מ"מ – מבאר הב"ש – אותה סברא אינה אלא 'פירכא כל דהו' להפריך הלימוד מקידושין ומע"י ביחד, אבל כשאפשר ללמוד הדין מקידושין לבד לא נאמר סברא זו (ועד"ז כתוב במהרש"א על התוספות שם).

ואילו הבאה"ט חולק ע"ז וסב"ל דהסברא שכתבו התוספות בסוף דבריהם הוה סברא אלימתא, ונמצא א"כ דרק בקידושין (ובמע"י) זוכה בהן האב, אבל לא במתנה וכיו"ב. יעויין בדבריהם באריכות ובהסברה.

ויעויין באב"מ (שם) שמביא ראיה לשיטת הב"ש דהאב זוכה במתנה שמקבלת, אמנם אח"כ מביא מתשובת הרשב"א (ח"ג סקמ"ג) דהוא סב"ל שאינו זוכה בזה.

ועכ"פ נמצא דבדעת התוספות ישנן שתי שיטות מה יהי' הדין לגבי מתנה, ואילו הרשב"א סב"ל במפורש שאינו זוכה בה. ויל"ע ביסוד הדברים מהן הסברות לכאן ולכאן.

ח. ונראה לבאר נקודת הדברים כך: הרשב"א הרי סב"ל – כמשנ"ת – דזכות האב הוה בגוף בתו, ושלכן ביאר דאינו זוכה (מה"ת עכ"פ) במציאתה, מחמת זה דאינו שבח הבאה מחמת גופה, ומובן א"כ שמאותו טעם אינו זוכה במתנה שמקבלת, משום דגם זה אינו דבר הבאה לה מחמת גופה.

אמנם התוספות הרי סב"ל דזכות האב לא הוה בגופה אלא בזכותים פרטיים כמשנ"ת, וא"כ יתכן שהוא זוכה גם במתנה שהיא מקבלת (ודלא כהרשב"א), אלא דיסוד השאלה היא האם צריכים סיבה מיוחדת מדוע זיכה אותו התורה בכל זכות פרטי, או דהכלל הוא שהתורה זיכה אותו בכל זכותים הפרטיים, לבד אם ישנה סיבה מיוחדת שלא יזכה בה.

וזהו עומק הפלוגתא הנ"ל באם הסברא האחרונה של התוספות – "דעל ידי קידושין היא מפקעת עצמה ממנו" – הוה בגדר 'פירכא כל דהו' או דהוה סברא אלימתא;

לפי הדיעה דהוה סברא 'כל דהו' (הב"ש והמהרש"א), נמצא דבאמת ל"צ טעם מדוע התורה זיכה האב בכסף קידושיה, דזהו כלל הפשוט בכל סוגי ממון שהיא מקבלת, דהן לאביה, אלא דבמציאה יש סיבה מיוחדת מדוע לא זיכה אותו התורה, והוא מחמת זה שהיא טרחה בה (וגם במע"י לא הי' התורה מזכה לו אותן מאותו טעם – דקטרחא – אי לאו הסברא "דקא מיתזנא מיניה"). וא"כ במתנה דליתא טעם מדוע שלא יזכה ביה האב, הדרינן להכלל הנלמד מקידושין דבכל מקרה זיכה התורה את האב.

ואילו לפי הדיעה דסברת התוספות לבסוף הוה סברא אלימתא, נמצא, דבכל מקום שהתורה זיכה האב משהו בבתו, צריכים לזה טעם חיובי, ונמצא דבלי טעמא באמת אינו זוכה בהן, ולכן באמת אינו זוכה (מה"ת עכ"פ) לא במציאתה ולא במתנה שמקבלת.