א. הנה בחיוב עריכת , מצינו בדברי הפוסקים ז"ל ב' שיטות בזה אם החיוב דלח"מ הוא מה"ת או מדרבנן.

הא' היא שיטת הט"ז באו"ח סי' תרעח סק"ב דהחיוב דלח"מ הוא מה"ת וכמ"ש שם להדיא וז"ל "דהא לחם משנה לכו"עדאורייתא, כדאמר רבי אבא בפרק כל כתבי (שבת קיז,ב) דכתיב (בשלח טז, כב) לחם משנה כו'".

והב' היא שיטת המג"א או"ח סי' רנד ס"ק כג וז"ל "אע"ג דצריך לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה מ"מאינה חובה כ"כ", ועד"ז כתב שם סי' תריח סק"י וז"ל "חולה שאכל, ובוצע על שני ככרות (כנה"ג הגה"ט), ולי נראה דלאתקנוכן ביוה"כ וכו'", ומבואר דס"ל דדין לח"מ הוא תקנת חכמים (וכמ"ש הפמ"ג סי' רנד שם ובמחה"ש סי' תריח שם), וס"ל להמג"א דהילפותא דר"א במס' שבת שם הוא אסמכתא בעלמא (וכמ"ש בפמ"ג שם, וכ"כ גם בשו"ת 'מנחת יעקב' שבסו"ס 'תורת חטאת' סי' יב[1]). וכן פסק גם האדה"ז להדיא בשו"ע או"ח סי' עדר ס"ב וז"ל "וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות אחד אנשים ואחד נשיםוסמך לזהשנאמר לקטו לחם משנה וגו'"[2].

ולכאורה צ"ע וביאור מהו יסוד הפלוגתא בזה אם החיוב דלח"מ הוא מה"ת או מדרבנן. זאת ועוד צ"ע שיטת הט"ז דס"ל דהחיוב דלח"מ הוא מה"ת, דהרי בשבת שם ילפינן לה להדיא להחיוב דלח"מ מהא דכתיב במן "לקטו לחם משנה", והרי הך "לחם משנה" דכתיב בסיפור המן היינו בפשטות המנה דיום שישי והמנה דיום ש"ק וכפשטא דקרא, וא"כ ברור מללו דהך ילפותא להחיוב דלח"מ בשבת מהקרא ד"לקטו לחם משנה" שבסיפור המן הוה רק בגדר אסמכתא בעלמא זכר למן שהי' יורד כפול בע"ש וצ"ע.

ב. והנראה לומר בזה, דהנה מדברי המפרשים ז"ל מתבאר שמצינו ב' אופנים ביסוד הילפותא דלח"מ.

הא' הוא שיטת הראשונים ז"ל דיסוד הילפותא להחיוב דלח"מ הוא מהעדר ירידת המן בשבת, דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בע"ש זוגי זוגי, ומזה הוא דלמדים דין לח"מ בשבת והיינו זכר למן.

וכן מתבאר להדיא מדברי הרי"ף לפסחים קטז, א וז"ל "דא"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבתדעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בע"ש זוגי זוגיובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב יום [בערבי ימים טובים] זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הלכך בעינן למבצע ביו"ט על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת"[3]. וכן מתבאר גם מדברי הריטב"א לשבת שם וז"ל "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת שנאמר לקטו לחם משנה,כלומר זכר למן שהיה כפול, וכיון דכן ה"ה ליום טוב", וכן מתבאר גם מדברי המאירי לשבת שם וז"ל "חייב אדם לבצוע על שני ככרות בשבת שנאמר לקטו לחם משנה כו' וכן הצריכו לעשות כן אף בימים טובים וכן הדיןשהרי כשם שלא היה המן יורד בשבתות כך לא היה יורד בימים טוביםוהיה יורד להם [לחם] משנה מעיו"ט", ובמאירי לברכות לט,ב "זכר ללחם משנהוכן הדין בימים טובים"[4].

והב' הוא סברת ה'ערוך השלחן' או"ח סי' עדר ס"א שכתב לבאר יסוד הילפותא דלח"מבאופן חדש וז"ל "גרסינן בשבת אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה, כלומר במן כתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחדוהך לחם משנה מיותרדה"ל לכתוב לקטו שני העומר לאחד ואין זה אלא כפל דבריםולזה דרשינן שזהו ענין בפני עצמו וה"פ דהלחם של סעודות שבת תהי' משנה, ובמכילתא איתא ג"כ לחם משנה רבי יהושע אומר לחם כפול ע"ש".

והמתבאר מדבריו אופן חדש בביאור הילפותא דלח"מ, דאין הלימוד בזה מהעדר ירידת המן בשבת וירידת שני העומר לאחד בשבת והיינו "זכר למן" וכמ"ש הראשונים הנ"ל, אלא הלימוד הוא מיתורא דקרא ד"לחם משנה", דמזה הוא דדרשינן שהפסוק משמיענו כאן ענין בפ"ע דהלחם של סעודות שבת תהי' משנה[5].

ג. והנה לכאורה נראה לומר דנפק"מ טובא בין הני ב' אופנים ביסוד הילפותא דלח"מ אם הוא זכר למן או מיתורא דקרא, והוא ביסוד החיוב דלח"מ ביום טוב.

דאי נימא דילפינן החיוב דלח"מ בשבת מזה שלא היה המן יורד בשבת אלא כפול בע"ש ולכן הוא דבעינן לח"מ זכר למן, הנה הוא הדין והוא הטעם ליו"ט, דהרי ביו"ט נמי לא הוה המן נחית ביו"ט אלא הוה נחית זוגי זוגי בעיו"ט.

ויעויין בדברי הראשונים הנ"ל[6]שלמדו להדיא דהילפותא דלח"מ בשבת הוא מהעדר ירידת המן בשבת וירידת שני העומר לאחד בשבת והיינו "זכר למן" וכנ"ל, ובהמשך דבריהם כתבו דכיון שכן הנה הוא הדין גם ליו"ט, דגם ביו"ט איכא לחיובא דלח"מ, והיינו משום שגם ביו"ט הרי לא ירד ביו"ט אלא כפול בעיו"ט יעויי"ש והן הן הדברים[7].

אכן אי נימא דילפינן לה לחיובא דלח"מ בשבת מיתורא דקרא ד"לחם משנה" דכתיב גבי שבת, הנה אין לך בו אלא חידושו דהיינו חיובא דלח"מ בשבת דעלה הוא דקאי קרא, ומהיכי תיתי דכן ה"ה גם ביו"ט, והרי ביו"ט ליכא בזה שום לימוד מיוחד ויתורא דקרא[8].

ד. ונראה לומר דהני ב' אופנים בביאור הילפותא דלח"מ תלויים [או עכ"פ עולים בקנה אחד] בגירסת הגמ' בהאי מקור דלח"מ.

דהנה הגירסא הנפוצה בגמ' שלפנינו היא "א"ר אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיבלחם משנה", והיינו דלמדים הך חיובא דלח"מ בשבת מדכתיב "לחם משנה"[9].

אכן מדברי הראשונים מתבאר שהיה להם גירסא אחרת בגמ', דהנה יעויין ברי"ף לשבת שם [ועד"ז הוא ברי"ף לפסחים שם] וז"ל "א"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת שנאמרלקטו לחם משנה", ועד"ז הוא בריטב"א ומאירי [וכ"ה גם ברא"ש] לשבת שם "שנאמר לקטו לחם משנה", והמתבאר דלגירסתם בגמ' הילפותא היא מדכתיב "לקטו לחם משנה" ולא רק מהתיבות "לחם משנה" גרידא כמשמעות גירסת הגמ' שלפנינו[10].

ויש לומר דהני ב' גירסאות חלוקים הם ביסוד הילפותא דלח"מ, דלהגירסא "לחם משנה" משמע שיסוד הלימוד הוא מיתורא דקרא דהני תיבות "לחם משנה", והיינו כנ"ל דהפסוק אתא לאשמועינן ענין בפ"ע שהלחם של שבת צ"ל משנה.

אכן להגירסא "לקטולחם משנה" נראה יותר דהילפותא הוא מכללות סיפור המן ש"לקטו" לחם משנה בע"ש וכו', כלומר מזה שלא ירד המן בשבת אלא "לקטו" לחם משנה שני העומר דיום שישי ודיום שבת בע"ש, ולכן חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת זכר למן ש"לקטו לחם משנה".

ונראה לומר דהראשונים הנ"ל אזלי בזה לשיטתייהו בביאור יסוד הילפותא דלח"מ דאין הלימוד מיתורא דקרא ד"לחם משנה" אלא מסיפור המן שלא ירד המן בשבת אלא כפול בע"ש כו', וזהו שכתבו דהלימוד הוא מדכתיב "לקטו לחם משנה", כלומר מכללות סיפור המן שלקטו לחם משנה בע"ש[11], משא"כ לגירסת הגמ' שלפנינו "דכתיב לחם משנה" שפיר משמע כמ"ש האחרונים ז"ל שהלימוד הוא מיתורא דקרא ד"לחם משנה", שלכן הוא דהביא ר' אבא רק הני תיבות דקרא וכמוש"נ.

ה. ומעתה יש לבאר עפ"ז יסוד פלוגתת הפוסקים ז"ל אם יסוד החיוב דלח"מ הוא מה"ת או מדרבנן.

ונראה לומר דהני ב' שיטות חלוקים הם ביסוד הילפותא דלח"מ, דאי נימא כהצד דהלימוד הואזכרלמן שלא ירד בשבת אלא כפולבע"ש[מנה אחת ליום שישי ומנה אחת לש"ק], הנה פשיטא דכל גדר לימוד זה אינו אלא אסמכתא בעלמא שמצאו חכמים סמך לדבריהם מה"ת, וכל יסוד החיוב דלח"מ בשבת הוא רק מדרבנן וכמוש"נ.

אכן אי נימא כהצד דיסוד הילפותא הוא מיתורא דקרא ד"לחם משנה", דהיינו שהפסוק משמיענו כאן עניןבפני עצמושהלחם של שבת צ"ל משנה, הנה שפיר י"ל דחיוב לח"מ בשבת הוא אכן מה"ת[12].

ויעויין ב'ערוך השלחן' שם [שלמד באופן הילפותא דלח"מ שהוא מיתורא דקרא כנ"ל] בהמשך דבריו שכתב וז"ל "ונראה שזהו דין תורה ולא אסמכתא בעלמא, דבאמת הך לחם משנה מיותר לגמרי כמ"ש", והן הן הדברים.

ו. ומה מאד מדוייקים הדברים דהנה יעויין בט"ז או"ח סי' תרעח סק"ב שכתב וז"ל "דהא לחם משנה דכו"ע דאורייתא כדאמר ר' אבא בפ' כל כתבי דכתיבלחם משנה". אכן יעויין בדברי אדה"ז סי' עדר ס"ב שכתב וז"ל "וחייב כל אדם לבצוע על שתי ככרות וכו' וסמך לזה שנאמר לקטו לחם משנה וגו'".

והמתבאר דהט"ז הביא המקור להחיוב דלח"מ מהא דכתיב "לחם משנה", משא"כ האדה"ז שהביא המקור מהא דכתיב "לקטו לחם משנה".

ולהמבואר נראה דהדברים מדוייקים מאד [וידוע גודל הדיוק בלשונו הזהב של האדה"ז בשו"ע שלו], ואזלי בזה לשיטתייהו אם חיובא דלח"מ הוא מה"ת או מדרבנן. דהט"ז ס"ל דהחיוב דלח"מ הוא מה"ת כנ"ל, והיינו דס"ל ביסוד הילפותא דלח"מ דהוא מיתורא דקרא ד"לחם משנה", ולכן שפיר כתב לשיטתי' דהמקור להא דלח"מ דאורייתא הוא מדכתיב "לחם משנה" [וכגירסת הגמ' שלפנינו].

אכן האדה"ז ס"ל דהחיוב דלח"מ הוא מדרבנן וכמ"ש להדיא "וסמךלזה וכו'", והיינו דס"ל דהילפותא לחיוב לח"מ הוא אסמכתא בעלמא זכר למן שלא ירד בשבת אלא כפול בע"ש וכדברי הראשונים הנ"ל, ולכן שפיר הביא לשיטתי' דהמקור ללח"מ הוא "שנאמר לקטו לחם משנה", והיינו דאין הלימוד מיתורא דקרא ד"לחם משנה" אלא מכללות סיפור המן ש"לקטו לחם משנה" וכמוש"נ.

[1]) וראה גם שד"ח כללים מע' ה כלל כז, שו"ת 'דברי יציב' סי' קכו ועוד.

[2]) ולהעיר מלקו"ש חט"ז עמ' 174 הערה 15 שכתב "ובשו"ע אדה"ז סי' עדר ס"א "ורמז לזה" (ג' סעודות). ובס"ב "וסמך לזה" (לחם משנה). וידוע השקו"ט בזה. ואכ"מ".

[3]) וראה לקו"ש חל"ו שם הערה 16 שהעיר על דברי הרי"ף שבפנים "הובא בתוס' פסחים שם ד"ה מה דרכו. ב"י לטאו"ח סתקכ"ט. וכ"ה דעת רב נטרונאי גאון (הובא באוצר הגאונים ברכות לט, ב.ובכ"מ)".

ולהעיר גם מהערת המהדיר על דברי המאירי לשבת שם "כשם שלא היה המן יורד בשבתות כך לא היה יורד בימים טובים" שציין ע"ז בהערה 127 "מכילתא בשלח מסכתא דויסע סוף פרשה ד', מכילתא דר"ש בן יוחאי לשמות טז, ומשם אצל הרבה ראשונים. העובדה שלא ירד המן בימים טובים כנימוק ללח"מ ביו"ט בתשובות הגאונים, ביחוד בשם ר' נטרונאי גאון (שערי תשובה סי' קפו, חמדה גנוזה סי' נו, הלכות פסוקות מן הגאונים סי' קנד) ומשם ברי"ף פסחים (דף כה, ב) ואצל הרבה ראשונים". וכ"ה גם בבה"ג (הוצאת הילדסהיימר עמ' 292-3) עיי"ש.

אגב אורחא יש להעיר דמדרשות חלוקות יש בזה אם ירד המן ביו"ט או לא (ראה תוס' עירובין לח,ב ד"ה ואין, ביצה ב,ב ד"ה והיה), ולהדיעה דהמן ירד ביו"ט הרי מסתבר דאין חיוב לח"מ ביו"ט. ושיטת הראשונים שבפנים הם לדרשת ודעת המכילתא דהמן לא ירד ביו"ט אלא ירד כפול בעיו"ט וכמוש"נ.

ולהעיר מספר האשכול (הל' נט"י וסעודה) שכתב "ובעל הלכות כ' והיכא דמיקלע פסחא בליל שבת בוצע על תרתין ופרוסה, וטעמי' חזי לן דבשבת בענין למבצע על ב' ככרים שלמים דסבר בערבי שבתות ירד לחם משנה ולא בערבי יו"ט וסמך לזה נוסח מ"ש וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ואמרו באגדה ברכו המן וקדשו במן [והיינו דרשת הב"ר פי"א, ב] ש"מ בשבת לא ירד אבל ביו"ט ירד וכו', ואנו סומכין על מדרש שבת לא יהי' בו לרבות יו"ט [והיא דרשת המכילתא עה"פ] לפיכך נהגינן בלח"מ בכל יו"ט".

אכן כבר העירו מהלכות גדולות (הוצאת הילדסהיימר שם) דמובא שם מפורש דגם ביו"ט יש חיוב לח"מ ומ"מ מחלק בין פסח שחל בחול לפסח שחל בשבת יעויי"ש. וראה קובץ 'רשימות שיעורים' (להגרי"י קלמנסון שליט"א) פ' ערבי פסחים ח"ב סי' קח מש"כ לבאר ביסוד שיטה זו דחלוק הוא בפסח שחל בחול דסגי בחדא ומחצה משא"כ בפסח שחל בשבת דבעינן שתי מצות ומחצה ע"פ דברי רבינו בלקו"ש בגדר החיוב דלח"מ עיי"ש ואכמ"ל.

[4]) ולהעיר גם מלשון הסמ"ג מ"ע ל' וז"ל "וצריך לבצוע על שתי ככרות שלמות בלילי שבת וכן למחרתוזכר ללחם משנהוכו'". וראה גם בה"ג שם וז"ל "ושבת עצמה לא נתחייבו ישראל לבצוע על שתי ככרותאלא משום מןשכיון שלא ירד מן בשבת הוזהרו ישראל ללקוט ללחם משנה".

ועד"ז יש להעיר מדברי המחצה"ש או"ח סי' תריח סק"י שכתב בביאור דברי המג"א שם דלא תקנו לח"מ לחולה שאכל ביוה"כ וז"ל "ויש טעם לדברדהא טעם לחם משנה זכר למןכדאיתא בשבת דף קיז,ב דכתיב לקטו לחם משנה, וביוה"כ נהי דלא ירד בו מן כמ"ש התוס' ריש ביצה (ב,ב ד"ה והיה) מ"מ מסברא מערב יוה"כ לא ירד פי שנים כמו בע"ש כיון דלא הוצרכו מן ליוה"כ דהא צריכים להתענות, ואפשר משום תינוקות וחולים נפל גם בעיוה"כ לח"מ מ"מ חכמים לא תקנו לח"מ ליוה"כ כיון דהאכילה ביוה"כ אינו אלא דרך מקרה". וכן מתבאר גם מחילוף המנהגים בין אנשי בבל לאנשי א"י בדין לח"מ שהובא לעיל הערה ג עיי"ש וש"נ (אכן ראה להלן הערה יב ודו"ק).

[אגב אורחא יש להעיר על דברי המחצה"ש הנ"ל שהביא ראי' מן התוס' לביצה שם דהמן לא ירד ביוה"כ והוא מדברי המכילתא עה"פ (בשלח טז,כו) "שבת לא יהי' בו לרבות יוה"כ". אמנם יעויין במכילתא שם שמצינו בזה כמה דרשות "ששת ימים תלקטוהו ר"י אומר למדנו שאין יורד בשבת ביו"ט מנין ת"ל שבת לא יהי' בו, ר"א המודעי אומר למדנו שאינו יורד בשבת ביו"ט מנין ת"ל לא יהי' בו ביוה"כ מנין ת"ל שבת לא יהי' בו", ולכאורה לדרשת ר"י הרי איןם כאן ראי' שהמן לא ירד ביוה"כ. וצ"ע.

ודאתינן להכי יש להעיר ע"ז גם ממכתב רבינו (נדפס לאחרונה בהוספה ל'רשימות' חוברת קפח, והוא מתוך אג"ק מילואים שמכינים עתה לדפוס) הדן בין השאר בדין לח"מ לחולה האוכל ביוה"כ שחל בשבת. ואכ"מ].

[5]) שו"ר שכן כתב להדיא גם הכלבו דין הל' סעודה וברכת הפירות סי' כד (אין ס' הכלבו תח"י כעת, והובאו דבריו בתו"ש פ' בשלח אות קיח) וז"ל "ובשבת וביו"ט בוצע על שתי ככרותדכתיב לחם משנה והוא קרא יתירא, דמדכתב רחמנא שני העומר לאחד לא איצטריך למימר לחם משנה, אלא ודאי לאשמועינן דחייב לבצוע על שתי ככרות שלימות הוא דאתא" והן הן הדברים.

וכן מצאתי גם בס' 'ברכת אהרן' (הנ"ל הערה ד) שלמד כן בפשטות וז"ל "דמה דיליף הש"ס לחיוב לחם משנה בשבת מקרא דלקטו לחם משנה ע"כ לא יליף זאת מגוף המעשה שלקטו שני העומר דמה ראי' יש מזה על חיוב לח"מ בשבת, הרי הא דלקטו שני העומר הוה הטעם משום דבשבת לא ירד המן ולכן מהצורך היה להשלים ביום ו' העומר שיחסר להם בשבת כי לקטו בכל יום עומר לגולגולת ואיזהו הוכחה יש מזה שיש חיוב לבצוע בשבת על לחם משנה (ולכל היותר יש לקחת מזה רמז קל אבל אין ללמוד מזה חיוב גמור), וע"כ דהש"ס יליף זאת רקמיתורא דלשון לחם משנההנאמר בקרא שהוא ללא צורך כיון שנאמר בפירוש שלקטו שני העומר ולכן מדייק הש"ס מזה דהכתוב אתי לאשמועינן שיש חיוב ליטל לחם משנה בשבת, והיינו דהש"ס מפרש כוונת הכתוב לקטו לחם משנה שני העומר וכו' כלומר לקטו שני העומר שיהי' לכם ללחם משנה בשבת וכו'" עיי"ש.

ולהעיר דהגם כי מילתא דמסתברא היא, מ"מ הנה לפלא על כל הני אחרונים שנתעלמו מהם דברי הראשונים הנ"ל בפנים ובהערות ה-ו שמפורש בכו"כ מקומות להדיא שלמדו דהילפותא דלח"מ בשבת הוא מזה שלא היה המן יורד בשבת אלא כפול בע"ש ולכן הוא דבעינן לח"מ זכר למן וכנ"ל וצע"ג [ורק ה'ערוך השלחן' הזכיר בתו"ד את דברי המכילתא בתור מקור להחיוב דלח" ביו"ט וכדלהלן בהערה].

[6]) ראה רי"ף לפסחים שם, ריטב"א לשבת שם, מאירי לשבת וברכות שם, וראה גם בהנסמן לעיל בהערה.

[7]) ולהעיר מגבורות ה' להמהר"ל מפראג ז"ל פס"ג ד"ה ויטול ידיו בסופו מש"כ בזה.

[8]) ואם כנים דברינו קשה לי בזה טובא על מה שהביא ה'ערוך השלחן' בהמשך דבריו שם (ה"ה) הך דינא ד"גם ביו"ט צריך לחם משנה כשבת דאיתא במכילתא בפ' המן שבת לא יהי' בו לרבות יו"ט שלא היה יורד בו המן", ולכאורה הרי דברי המכילתא והעובדה שלא ירד המן ביו"ט כנימוק לחיוב לח"מ ביו"ט מתאימים הם לדברי הראשונים הנ"ל בביאור הילפותא דלח"מ, משא"כ למש"כ ה'ערוך השלחן' שם בתחילת דבריו דהוא מיתורא דקרא הרי אינו שייך זה ליו"ט, ולכאורה הרי ערבוב דברים יש כאן וצע"ג.

ועד"ז תמהני טובא על דברי הכלבו הנ"ל (הערה ח) דהביא בחדא מחתא החיוב לבצוע "בשבת וביו"ט", ובטעם ומקור הדבר כתב במרוצת דבריו "דכתיב לחם משנה והוא קרא יתירא כו' לאשמועינן דחייב לבצוע על שתי ככרות שלימות", ולכאורה הרי הך קרא יתירא ד"לחם משנה" כתיב גבי שבת, ומהיכי תיתי שכ"ה הדין גם ביו"ט עד שכללם הכלבו בדבריו ביחד בפשיטות, וצע"ג.

ולכאורה ע"כ נצטרך לומר עכ"פ דלדעת ה'ערוך השלחן' חלוק הוא יסוד החיוב דלח"מ בשבת שהוא מה"ת (וכמ"ש ה'ערוך השלחן' בעצמו שם וכדלהלן בפנים) וילפינן לה מיתורא דקרא, מיסוד החיוב דלח"מ ביו"ט שהוא מדרבנן זכר למן שלא ירד ביו"ט אלא ירד כפול בעיו"ט וכדאיתא במכילתא. וצע"ג שלא נתבאר מזה להדיא בדברי ה'ערוך השלחן' שם.

ואולי י"ל עד"ז בביאור דברי הכלבו דחלוק הוא יסוד החיוב דלח"מ בשבת דילפינן לה מיתורא דקרא, מיסוד החיוב דלח"מ ביו"ט שהוא זכר למן וכו'. ועצ"ע.

[9]) וראה לשון הכלבו הנ"ל הערה ח "ובשבת וביו"ט בוצע על שתי ככרות דכתיבלחם משנה". ולהעיר גם מ'מעשה רוקח' טז סי' נח בתשובה שהביא מר' שרירא גאון בזה"ל "שכן אמרו חכמים חייב אדם לברך על ב' ככרות בשבתות וביו"ט מ"ט משום דכתיבלחם משנה". וראה להלן בפנים שכ"ה גם להדיא בלשון הט"ז או"ח סי' תרעח סק"ב עיי"ש. ולהעיר מגירסת הגמ' ברכות לט,ב ובדק"ס שם. ולהעיר מהנסמן לעיל הערה ג ממנהג אנשי בבל שהיו "בוצעים על שני ככרות שלמות בשבתות ויו"טלקיים לחם משנה", ואולי י"ל דזה נוטה ללימוד הנ"ל מדכתיב "לחם משנה" [אכן צ"ע לפ"ז בחיוב לח"מ ביו"ט וכנ"ל].

[10]) וראה דק"ס לשבת שם. וכ"ה גם בתוס' פסחים קטז, א ד"ה מה דרכו דנראה דגריס בסוגית הגמ' דברכות שם "שנאמר לקטו לחם משנה". וראה גם לשון הראבי' דלעיל הערה ג, וכ"ה גם לשון המחצה"ש הנ"ל הערה ו "לקטו לחם משנה" (וראה הערה הבאה). וראה להלן בפנים שכ"ה גם לשון אדה"ז סי' עדר ס"ב עיי"ש.

[11]) ומה מאד מדוייקים הדברים גם בדברי הבה"ג שבהערה ו דס"ל להדיא דטעם לח"מ הוא זכר למן כנ"ל, ובהמשך דבריו כתב "ואמר רב פפא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת מ"טלקטולחם משנה". ועד"ז מדוייקים הדברים בדברי המחצה"ש הנ"ל שכתב וז"ל "דהא טעם לחם משנה זכר למןכדאיתא בשבת דף קיז,ב דכתיבלקטו לחם משנהוכו'".

[12]) ויש לעיין לשיטת הט"ז דהחיוב דלח"מ בשבת הוא מה"ת וילפינן לה מיתורא דקרא ד"לחם משנה" דכתיב גבי שבת, האם איכא להחיוב דלח"מ ביו"ט, דהרי אי נימא כהצד דהילפותא הוא מיתורא דקרא דכתיב גבי שבת, שוב אין לנו מקור להחיוב דלח"מ גם ביו"ט, דמהיכי תיתי לן דחיוב זה הוא גם ביו"ט והרי הקרא קאי אשבת וכנ"ל בפנים ובהערות.

אמנם לא אישתמיטתי' שום ראשון או פוסק לומר דאין חיוב לח"מ ביו"ט [וראה בדברי הראשונים שהובאו לעיל בפנים ובהערה ה, וכן פסק להדיא בשו"ע או"ח סי' תקכט ס"א דביו"ט "חייב לבצוע על שתי ככרות" עיי"ש].

ולכאורה ע"כ נצטרך לומר עכ"פ דלשיטת הט"ז חלוק הוא יסוד החיוב דלח"מ בשבת שהוא מה"ת כוין דילפינן לה מיתורא דקרא, מיסוד החיוב דלח"מ ביו"ט שהוא מדרבנן זכר למן שלא ירד ביו"ט אלא ירד כפול בעיו"ט [וע"ד מש"כ לעיל בדברי ה'ערוך השלחן' והכלבו]. וצ"ע.