א. גרסינן בגמרא (קידושין ה, א – ב) "אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר . . ומה כסף שאינו גומר קונה, חופה שגומרת אינו דין שתקנה . . אמר רבא שתי תשובות בדבר . . ועוד כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין, וכי גמרינן חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין. א"ל אביי . . ודקאמרת כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין, רב הונא נמי ה"ק ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה, חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה".

והיינו שהלימוד של ר"ה דחופה קונה הוא מזה שיש בה הכח 'לגמור' לעומת כסף שאין בה כח זה (אפילו כשמגיע אחרי קידושין), וא"כ בודאי יש בה הכח לקנות ככסף.

ומקשים ע"ז אחרונים (ראה 'המקנה' 'רש"ש' ועוד) דלכאורה הר"ז היפך סברת הגמרא לעיל (ד, ב) לענין קנין ביאה; דהגמרא רצתה ללמוד דביאה קונה באשה מזה דקונה ביבמה אע"פ שאין כסף קונה שם (ביבמה), וא"כ באשה דכסף קונה אז בודאי דגם ביאה קונה, ומפריך הגמרא לימוד זה מחמת הסברא ד"מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת, תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת".

ובביאור סברא זו כתב רש"י "שכן זקוקה ועומדת – לזה מחמת קידושי המת, ואין ביאה באה אלא לגמור, אבל קנין דמעיקרא לא". ועד"ז ממש מביאים התוספות שם בשם ה"ר אלעזר משזנ"א, "שכן זקוקה ועומדת, שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשון, ומשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחלת קנין".

ועכ"פ יוצא מזה דמה שיש בכח של איזה דבר 'לגמור' אינה הוכחה דיש לה גם הכח לקנות, וזאת אע"פ דלדבר אחר ישנה הכח לקנות ולא לגמור, והר"ז היפך הק"ו של ר"ה.

(והנה לפי רוב הראשונים לית הלכתא כרב הונא, ושוב אין צורך שאותה סברא תתאים עם שיטת רב הונא, דאפשר שנאמרה לפי דעת ההלכה ולא לפי ר"ה, אלא דהשאלה היא להיפך – איך יתרץ ר"ה קושיית הגמרא שם (מדוע צריכים פסוק ללמדנו דביאה קונה, אחרי דאפשר ללמדו מק"ו), אם חולק על סברת הגמרא בהתירוץ?

איברא דהתוספות הביאו גם ביאור אחר (של הר"י) בתירוץ הגמרא ד"מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת", ואשר לפ"ז מתורץ בפשיטות דר"ה יכול לתרץ אותה קושיא ע"פ תירוץ זה. אמנם רש"י לא הביא אלא ביאור זה בהתירוץ, וצ"ע מה 'יעשה' ר"ה עם הקושיא?

ובכל אופן (היינו גם אם נבאר באיזה אופן איך שר"ה יתרץ אותה קושיא של הגמרא) הי' צ"ל לכאורה איזה התייחסות בגמרא רש"י או תוספות לזה שר"ה אומר בפשיטות סברא שהוא להיפך מסברת הגמרא לפני עמוד אחד?)

ב. ונראה לבאר הדבר ע"פ דקדוק לשון רש"י (אשר כנ"ל – עיקר הקושיא היא לשיטתו דוקא) כשמבאר שיטת ר"ה: "אף אני אביא חופה שקונה בעלמא – שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה, יקנה נמי כאן בלא אירוסין"; אשר הקושי בזה מבואר, הרי רב הונא בא לומר דחופה קונה, וא"כ הרי האי חופה מהווה ה'אירוסין', וא"כ מהו הפירוש בזה דחופה קונה 'בלא' אירוסין, הרי היא עצמו האירוסין?!

והנה בתהרא"ש ומהרש"א הובא שיטה דלר"ה ל"צ פעולה אחרת – אחרי החופה – עבור נישואין, אלא דהחופה פועלת את הכל לבד (לעומת שיטה השניה בתהרא"ש, דאחרי החופה יצטרך לפעול גם נישואין, וזה יהי' ע"י ביאה). אמנם לכאורה גם לפ"ז אין הפירוש דחופה אינה עושה אירוסין, אלא דבנוסף לזה שהיא עושה אירוסין ה"ה גם פועלת הנישואין, ושוב לא יצדק לשון רש"י דחופה פועלת "בלא אירוסין".

ונראה לומר דלדעת רש"י אכן יש בשיטת ר"ה חידוש מיוחד, ובהקדמה; בכלל לומדים שקידושין (אירוסין) הוה בעצמותה מעשה של קנין, והוא עצם הקנין שבה 'נקנית' אשה לבעלה. וא"כ כשר"ה אומר דחופה קונה, הרי הפירוש הוא דחופה מהוה (עכ"פ, גם) הקידושין.

אמנם אפשר להבין גם באו"א: דקידושין בעצמותה אינה מעשה של קנין, אלא מעשה ו'שלב' של אישות, אלא שע"י פעולה זו של אישות נפעלת גם הקנין הנצרך. ואשר לפ"ז כשר"ה אומר דחופה קונה יש להבין דלא בא לומר דהוה מעשה של קידושין, אלא דכמו שהאישות הנפעל ע"י קידושין יכולה להוות הקנין, עד"ז הרי האישות הנפעל ע"י חופה (נישואין) יכולה לפעול קנין זה.

במילים פשוטות: באם מהות הקידושין הוה קנין, אז אם חופה 'קונה' הרי הפירוש הוא שחופה הוה קידושין (או עכ"פ 'גם' קידושין), אבל באם מהות הקידושין הוה שלב ראשון באישות (לעומת נישואין דהוה שלב שני), ורק דשלב זה פועלת גם קנין, אז יש להבין שפיר דיתכן שקנין זה יהא נפעל ע"י שלב השני בהאישות – הנישואין (חופה).

ואשר לפ"ז מבואר היטיב דברי רש"י שלר"ה הרי חופה קונה לבד, "בלא אירוסין" (ואף דמצינו לשון רש"י לעיל ג, א על דברי הגמרא "למעוטי חופה" – "שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך", והרי לנו להדיא דחופה הוה "לשם קידושין"!? הרי שוברו בצידו; זה לא נאמר לדעת רב הונא כמפורש מיד בהמשך הגמרא שם, ולכן פירש הענין איך שמתאים יותר לפי פשטות הענין בלי חידושו המיוחד של ר"ה בהבנת הענין איך חופה קונה).

ואם כנים הדברים יש להוסיף ולומר, דכבר אין דמיון בכלל בין דברי ר"ה בסוגיין לסוגיית הגמרא לעיל מיניה בענין הלימוד לקידושין ע"י ביאה; דהרי לעיל לא הי' המדובר שיקנה את האשה ע"י מעשה של נישואין, דהא לא הוזכרה סברא שביאה תהני כנישואין, וכל המקור של אותה ק"ו הי' מזה שביאה מהני לגמור אצל יבמה (ולא שמהני לגמור באשה סתם), דמזה נלמד שמהני לקנות באשה.

וא"כ שוב אין להקשות אסברת ר"ה מסברת הגמרא לעיל; דאה"נ דמבואר שם דלאו דוקא דפעולה שמהני לגמור מהני גם לפעול המעשה של קידושין, אמנם כאן לא בא ר"ה לומר שחופה יהווה המעשה של קידושין בכלל, אלא שבהיותה מעשה ופעולה של נישואין, יפעול אותה קנין שקידושין פועלת ג"כ וכמשנ"ת.

במילים פשוטות: יתכן שר"ה יסכים דא"א לעשות ק"ו דפעולה הגומרת תהני להיות הפעולה המתחלת (והיינו שפעולת הנישואין תפעול כקידושין), אמנם סב"ל דכן יש ללמוד מק"ו שפעולה הגומרת תפעול אותה קנין שפעולה המתחלת פועלת.

ג. אלא דעדיין אין הענין מבואר כל צרכו; דאה"נ דכבר א"א להקשות באופן של 'סתירה' מאותה סוגיא על דברי ר"ה, מחמת זה דמדובר על ב' אופנים שונים בה'קנין' (בתורת קידושין או בתורת נישואין), אמנם עדיין הקושיא במקומה עומדת בסברא;

דהרי בפשוטו הסברא של הגמרא לעיל היתה, דאין לעשות ק"ו שפעולה הגומרת יכולה להיות גם פעולה מתחלת, דכמו שיש מעלה וכח בזה שיכולה לגמור כן עד"ז יש מעלה וכח לפעולה שיכולה להתחיל. והרי אותה סברא צריכה להפריך גם סברת ר"ה כאן דודאי דפעולה הגומרת יכולה לפעול אותה קנין שפעולה המתחלת יכולה לפעול; דאחרי שלמדנו דכמו שיש מעלה בגומר כך יש מעלה במתחיל, שוב ליתא ק"ו מזל"ז, וא"כ מהיכא תיתי דהגומר יכולה לפעול הקנין כמו המתחיל?

וי'ל דגם דבר זה יתבאר היטיב ע"פ דקדוק לשון רש"י בדברי ר"ה, וכמשי"ת.

אדברי ר"ה "ומה כסף שאינו גומר", כתב רש"י, "להוציאה מרשות אביה למעשה ידיה ולירושתה". ועל דבריו בהמשך "אף אני אביא חופה שקונה בעלמא" כתב (רש"י) "שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה וכו'". והרי ששינה רש"י בין הגדרת ה'גמר' שכסף (קידושין) אינו פועל, להגדרת ה'גמר' שחופה פועלת.

וכבר ביאר בזה הרש"ש, דברש"י הראשון מדבר על ההוצאה מרשות אביה, אשר בזה ליכא למימר דכסף אינה מוציאה לענין הפרת נדרים, משום דבאמת יוצאת ע"י הקידושין לענין זה שאביה כבר לא יכול להפר לבד. ואילו ברש"י השני מדבר על ההכנסה לרשות בעלה (שע"י חופה), אשר בזה א"א להזכיר מעשה ידיה משום שהבעל באמת אינו זוכה במעשה ידיה מדאורייתא.

אלא דאף שביאר בזה סיבת השינויים ברש"י, לא ביאר מדוע שינה רש"י בזה, והיינו דמדוע בחר לדבר בראשונה על ה'גמר' לענין היציאה ובאחרונה על ה'גמר' לענין ההכנסה, והלא בפשוטו הי' יכול לבאר גם איך שהקידושין אינם גומרים לענין ההכנסה לרשות הבעל, או לאידך איך שהחופה גומרת לענין ההוצאה מרשות האב, ולא לשנות מזל"ז באמצע הענין.

ואוי"ל דבזה ביאר לנו רש"י דרך חדש בהבנת הק"ו של ר"ה, ונקודת הענין בזה: ר"ה לא בא לומר דחופה עדיף מכסף מחמת זה דזה הוה גומר וזה הוה מתחיל (לחוד), אלא דהעדיפות של חופה על כסף הוה בפעולתם גופא; דחופה גומרת פעולתה 'יותר טוב' מאיך שכסף גומר הפעולה שהוא אמור לעשות, והיינו שלא מדמים כאן עצם הענין של מתחיל וגומר, אלא מדמים ה'גמר' שישנה בשתי הפעולות.

ביאור הדברים: הזכרתי לעיל די"ל שלדעת רש"י הוה קידושין ונישואין (חופה) שתי שלבים באישות, ובהגדרת הדברים נראה לומר דעיקר פעולת הקידושין הוה מה שמוצאים האשה מרשות כל העולם (וכמודגש בלשון הגמרא בביאור שם קידושין "דאסר לה אכו"ע כהקדש"), שעי"ז היא 'מזומנת' לשלב השני שהיא הנישואין, שענינם מה שהאשה נכנסת לגמרי לרשות בעלה.

(והעירוני מלשון כ"ק אדמו"ר בקונטרס ב' אייר תש"נ (אמצע אות ב') כשמבאר איך שההבדל בין תורה למצות הוה בדוגמת ההבדל בין קידושין לנישואין, "דזה שהאשה מתקדשת לבעלה הוא (בעיקר) זה שהיא נאסרת על כל העולם. ועי"ז הוא נעשה כלי לקלוט אור התורה, ותורתך בתוך מעי, נישואין".

וי"ל דזה שלא מצינו בדרך כלל הגדרה זו, דקידושין הוה ענין ההוצאה מרשות העולם לעומת הנישואין דהוה ההכנסה לרשות הבעל, ואדרבא מצינו הרבה איך שמבארים דבקידושין עצמם ישנם ב' ענינים אלו, הוה משום דבכלל נקטינן דקידושין הוה מעשה של קנין ולא רק שלב באישות, ואשר לכן גם בקידושין ישנה 'חלק' ההכנסה).

ועכ"פ לפ"ז י"ל דכוונת ר"ה היא כך: דכסף אינה גומרת הפעולה שהיא עצמה צריכה לפעול, דהא ענינה היא להוציא האשה מרשות אחרים (בכדי שתהא מזומנת לבעלה), ולפועל לא יצאה עי"ז לגמרי מרשות אביה – דעדיין זוכה במעשה ידיה וירושתה. ואילו נישואין כן גומרים הפעולה שלה – דהא ע"י נכנסת לרשות בעלה לכל דבר, כולל הפרת נדרים וירושה.

וזה הי' הק"ו של ר"ה; דאם כסף קידושין שלא גומרת הפעולה שהיא אמורה לפעול באישות, ומ"מ מהוה ופועל הקנין הנצרך של אשה לבעלה, א"כ בודאי נישואין שפועלת פעולה שלימה וגמורה של אישות, בודאי יכולה לפעול הקנין הנצרך (כמשנ"ת לעיל).

ואם כנים הדברים נמצא דר"ה לעולם לא בא לומר שישנה עדיפות לגומר על מתחיל, ושוב אין כאן שום מקום ללמוד שגומר יכול להוות גם מתחיל (כהשקו"ט בגמרא לעיל כנ"ל), וכל דבריו באו לבאר רק מדוע גומר זה יכול לפעול אותה קנין כמו מתחיל זה (מחמת החיסרון במתחיל זה, שאינו גומר פעולתו) וכמשנ"ת.