א. בגמ' ברכות (מז, ב) איתא: "שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין, מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת, מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא", ופרש"י בד"ה "שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין": "להיות שלשה". ז.א. ששני ת"ח שיושבים ואוכלים סעודה ומחדדין זא"ז בהלכה, יכולים לעשות מזומן, מכיון שההלכה היא במקום השלישי ("להיות שלשה").

והנה לעיל (מה, א) במתני' איתא: "שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן", היינו שצריך שלשה בנ"א לזימון, וא"כ צריך להבין איך נעשית ההלכה במקום השלישי?

והנה הטעם לזה שצריך שלשה לברכת הזמון, הוא משום הזכרת השם, היינו ענין המשכת השכינה, ולזה צריך ג' אנשים. ובהגמ' לעיל (ו, א) איתא ד"שנים שיושבים ועוסקין בתורה שכינה עמהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' . . ויקשב ה' וגו'". ויש לומר דלכן בזמן ששני ת"ח מחדדין זא"ז בהלכה מצטרפין, מכיון שע"י הלימוד הלכה שלהם, הם ממשיכים את השכינה כמו בשלשה.

ולכאורה יש להקשות, דהנה שם בגמ' איתא: "שנים שיושבים ועוסקין בתורה שכינה עמהם", דמשמע כל שניים, ואילו כאן בגמ' אמרינן דהוא דוקא ב"שני ת"ח". ואא"ל שזה לאו דוקא "שני ת"ח", שהרי הגמ' ממשיכה ואומרת "מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת וכו'", דמשמע שדוקא שניים שהם במדריגת רב חסדא ורב ששת ("ת"ח"), יכולין לעשות זימון ע"י ההלכה?!

וגם צריך להבין, מדוע נוקטת הגמ' בלשון ד"שני ת"ח המחדדין" ולא "הלומדים" וכיו"ב? וכן צריך להבין, מדוע דווקא "בהלכה", דהנה בגמ' לעיל (שם) איתא: "שנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה עמהם", ולאו דוקא "בהלכה"?

וכן צריך להבין, מדוע צריך רש"י לפרש: "להיות שלושה", ומהו הדיוק בלשון זה. - (כפי שהרבי אמר פעמים רבות שפרש"י הוא מדיוק להפליא).

ב. והנה כתיב (תהלים א, ב) "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", ופירש רש"י (קידושין לב, ב - ע"פ הגמ'): "בתחילה היא נקראת תורת השם, ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו".

והיינו (א) לאחר שהאדם למד וגרס התורה, התורה נקראת על שמו "תורתו", (ב) לא מספיק הלימוד ("למדה"), אלא צריך גם ללמוד בעומק יותר ("יהגה") בכדי שתקרא על שמו (וראה ג"כ ע"ז יט, א).

ועפ"ז יש לבאר זה שהגמ' כאן נקטה "המחדדין" דוקא, דבכדי שההלכה תעשה כשלישי - היא צריכה להעשות "תורתו", כ"א היא עדיין "תורת הוי'" (ע"י לימוד סתם), נמצא שהיא עדיין ברשות הוי', והיא לא יכולה להצטרף כשלישי כאן למטה, ולכן דוקא ע"י "מחדדין" ("יהגה") דאז היא נעשית "תורתו", היא יכולה להצטרף לזימון.

ולהעיר דמצינו ד"מחדדין" הוא לשון דלימוד לעומק (שזהו"ע "ובתורתו יהגה" - כפרש"י במס' ע"ז שם), דבמס' קידושין (ל, א) איתא "ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך", ופרש"י "חזור עליהם ובדוק בעומקם כו'".

והנה בלקו"ש חט"ו (ויצא ב) ולקו"ש חכ"א (יתרו ב) ועוד, מבואר החילוק בין "אלו ואלו דברי אלקים חיים" ו"דבר הוי' זו הלכה", ומבאר שזהו החילוק בין "אמת" ו"אמת לאמיתו", דסתם אמת הוא דבר שיכול להיות מוגבל בעולם הרוחני ולא לירד למטה בעולם הגשמי, וזהו"ע ד"אלו ואלו דא"ח", דשני הדיעות הם אמת, אבל רק בעולם הרוחני; אבל "אמת לאמיתו", הוא דבר שאינו מוגבל כלל ונמשך עד למטה בעוה"ז הגשמי בפועל ממש - "דבר הוי' זו הלכה".

ועפ"ז יומתק, מה שהשני ת"ח צריכים לחדד זא"ז בהלכה דוקא כדי לזמן, כי כדי שההלכה תצרף אותם לזימון "להיות שלשה" (כלשון רש"י), צריך שתהי' נמשכת למטה בעוה"ז הגשמי, וזהו דוקא בהלכה, דבסתם "לימוד התורה", יכול להיות שאינו נמשך לעוה"ז הגשמי (דאין הלכה כמותו), וכנ"ל.

והנה לקמן בגמ' (נ, א) איתא: "מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו, כיצד: רבי אומר ובטובו ה"ז ת"ח ומטובו ה"ז בור (שממעט בתגמוליו של מקום, דמשמע דבר מועט כדי חיים (-רש"י))", ובשפתי חכמים ביאר, דאינו מכיר שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטוב ולפיכך נקרא בור, אבל ת"ח מכיר שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה ולפיכך אומר "ובטובו".

היינו שהת"ח ע"י לימוד תורתו, הוא מגיע ליראת שמים, וכן מבואר בדרמ"צ (מצות מינוי מלך) ד"סתם ת"ח ירא שמים", כי ת"ח הוא מי שעושה עצמו כלי לקבל את התורה, כמאחז"ל "כלי ריקן מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק", וענין "כלי ריקן" הו"ע הביטול ויראת שמים, ואז הוא יכול לקבל את התורה. ולכן אומר הת"ח "ובטובו", דמחמת היראת שמים שלו וביטולו הוא יודע שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטוב גם אם אינו מובן.

ויש לומר דלכן נקטה הגמ' כאן "שני ת"ח" דוקא (הגם דאכל "שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם"), דרק עי"ז שהם ת"ח היינו שיש בהם את ענין הביטול ויראת שמים ("כלי ריקן"), הם יכולים לקבל את התורה ("מחזיק"), ועד שתקרא "תורתם", בעוה"ז הגשמי, כדי שתצטרף לזימון.

(ועדיין צ"ע שם, איך הגמ' לומדת מהפסוק "אז נדברו גו'", בנוגע לכל שנים שיושבין ועוסקין בתורה דהשכינה שרוי' ביניהם, והרי הפסוק נקט "יראי ה'", ואכ"מ).

ואולי יש לומר בדא"פ, דהנה ברכת הזימון היא "יהי שם הוי' מבורך מעתה ועד עולם", היינו המשכת שם הוי', וזהו"ע "דבר הוי' זו הלכה", דלכן הוא דוקא כש"מחדדין זא"ז בהלכה" דוקא, דאז נפעל המשכת שם הוי' כאן למטה לעוה"ז הגשמי, להצטרף עמהם כמו בשלשה.

וע"פ זה יומתק ביותר מ"ש רש"י "להיות כשלשה", היינו שיומשך אותו ההמשכה.