בשו"ע או"ח סי' שי סעיף ג - כ' המחבר: "בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול, כל דבר שהי' ראוי ביה"ש, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום - חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה ביה"ש - אסור כל היום".

והט"ז בסק"ג כ' הטעם: ד"אין מוקצה לחצי שבת", דהא בביה"ש הי' ראוי.

והנה מקור דין זה הוא בביצה כו, ב, דאיתא שם: "בעי מיני' הלל מרבא - יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת .. לא צריכא דאחזי והדר אדחי והדר אחזי מאי. א"ל: יש מוקצה .. איכא דאמרי א"ל: אין מוקצה לחצי שבת".

והרא"ש כ': "ומסתברא כלישנא בתרא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ולכך לא הביאה ה"ר אלפס". וכ"כ הר"ן והרשב"א והשטמ"ק.

אך בעל העיטור, בהל' יו"ט מח' ג, והר"ח - כ' להחמיר כלישנא קמא. וכ"כ המאירי: "והרבה מפרשים נוטים בה להחמיר".

וה'רביד' על העיטור כ', שהמחלוקת ראשונים בזה תלוי אם ס"ל מוקצה מה"ת, ונלמד מ"והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו", או מוקצה דרבנן הוא - וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

(ולפ"ז מובן, שרש"י דס"ל בביצה ב, ב שיליף מקרא "והכינו" שמוקצה דאורייתא (ד"ה 'לטעמי' שם) - ילך לחומרא כאן, ש"יש מוקצה לחצי שבת").

והנה בשאלת הגמ' (אי יש מוקצה לח"ש) - כותב רש"י בד"ה 'יש מוקצה לח"ש': "משום חצי שבת. אם הוקצה בחציו, מי הוי מוקצה לכולי שבת אם לא". וכ"כ הר"ן, וז"ל: "מי אמרינן דכיון דאידחי לחצי שבת אידחו לכולי יומא, כי היכי דאמרינן מגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא".

הרי מזה מובן - ש"חצי שבת" קאי על השעה שנתקלקל, ו"יש מוקצה" קאי על שארית היום.

אמנם בשו"ע אדה"ז סי' שי סעיף ז כ' וז"ל: "אבל כשלא הוקצה עד אח"כ, שאין כאן יום שלם, לא הוקצה לשארית היום - שאין מוקצה לחצי שבת כו'".

והיינו, לכאורה, ש"אין מוקצה לחצי שבת" קאי גם על שארית היום. - ולפ"ז י"ל שהאיבעיא הוא כפשוטו: האם מוקצה צ"ל דוקא ליום שלם או שייך גם לחצי שבת.

ולכאו' צ"ע שי' רש"י, דהרי פשטות הל' "יש מוקצה לחצי שבת" - היא כפי' אדה"ז: האם דבר יכול להיות מוקצה לא ליום שלם אלא רק לחצי שבת. ולמה מפרש רש"י הל' "חצי שבת" - "משום חצי שבת"?

וי"ל שרש"י אזיל לשי'. דהנה לקמן בגמ' שם איתא: "ת"ש הי' אוכל בענבים, והותיר, והעלן לגג לעשות מהן צמוקין .. לא יאכל מהן עד שיזמין מבעו"י. .. ה"ד: אי דחזו - ל"ל הזמנה. אי דלא חזו - כי אזמין להו מאי הוי .. אלא לאו - דחזו ואדחו והדר אחזו. ואי אמרת "אין מוקצה" - ל"ל הזמנה? אלא מאי, יש מוקצה - כי אזמין להו מאי הוי? ל"ש דאחזו ולא אחזו .. מזמין גלי דעתי' וכו'".

ובד"ה 'אלא מאי' פי' רש"י: "הזמנה דקודם הקצאה מאי מהניא - בלאו הזמנה נמי מוכנין ועומדין הן, והאיסור בא אחרי כן". עכ"ל.

ולפי"ז י"ל שזהו גופא האיבעיא אם "יש מוקצה לח"ש" או "אין מוקצה לח"ש"; - דבעי על ההכנה שיש לפני שבת, אם מהני על איסור שעדיין לא בא.

וא"כ מובן לדעת רש"י - דבעצם ליכא נפק"מ אם המוקצה היא ליום שלם או לחצי שבת, אלא האיבעיא היא האם יש בהשעה שנתקלקל ("חצי שבת") - הכח לבטל ההכנה שבביה"ש, ושיהי' מוקצה לכולי יומא.

וזהו מש"כ "משום חצי שבת"; שאע"פ שאיכא הכנה בביה"ש, מ"מ, משום שנתקלקל ב'חצי שבת' - יהי' מוקצה. דלא מהניא ההכנה ע"ז, כיון שבשעת ההכנה עדיין לא בא ההקצאה.

אמנם הר"ח מפרש תמיהת הגמ' "כי יזמין להו מאי הוי" - באו"א, וז"ל: "וכי מזמין על דבר שאינו בר אכילה מאי הוי". והיינו דלפי הר"ח - לעולם הזמנה ודאי מהני על איסור שעדיין לא בא, ולא זהו תמיהת הגמ'.

והנה י"ל שאדה"ז הולך לשי' הר"ח, ועפי"ז לומד בשאלת הגמ' כפשוטו, וכנ"ל. (וראה בכ"ז - ס' 'עבודת יו"ט' ע' קלו, עיי"ש).

והנה לפי ב' פי' הנ"ל יש לבאר מחלוקת בין הט"ז והרש"ל. דהנה בט"ז סק"ג שם כ', וז"ל: "כתבתי בי"ד סי' רסו, דאזמל שמל בו בשבת דאין לטלטלו אחר המילה. - ודלא כתשובת רש"ל דמתיר מטעם ד'אין מוקצה לחצי שבת', - דלא שייך כאן לומר כן; דביה"ש לא הי' ראוי לטלטול, דמוקצה הוא כמו סכין של סופרים דסי' שח".

ולפי משנת"ל י"ל, שהט"ז ס"ל כדעת רש"י הנ"ל, ועל-כן מובן הא דאין שייך כאן הענין ד"אין מוקצה לחצי שבת", - כיון שלדעת רש"י הא ד"אין מוקצה לח"ש" היינו, שאע"פ שנתקלקל באמצע שבת עדיין חל ההכנה מבעו"י. - אמנם הכא לא הוי הכנה כלל, ומוקצה מחמת חסרון כיס היא, רק שמותר לטלטלה לצורך המילה. - ולכן כיון שליכא הכנה להיות חל, מיד אח"ז אסור לטלטלה.

אכן לפי דעת אדה"ז - ההיתר ד"אין מוקצה לח"ש" היא משום דליכא יום שלם, וא"כ ה"נ, כיון שנעשה מותר מה"ד באמצע שבת - אין כאן 'יום שלם' ו'אין מוקצה לחצי שבת', וא"כ מותר לטלטלו אחר המילה.

ולפי"ז י"ל שהט"ז ס"ל כדעת רש"י, והרש"ל ס"ל כדעת אדה"ז. (אמנם לפי"ז צ"ע דעת אדה"ז מ"ש בסי' שלא סעיף י שפוסק כדעת הט"ז, וז"ל: "איזמל של מילה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו אלא לצורך המילה ולא כדי להצניעו וכו'". ויל"ע).

והנה לכאו' צ"ע; דהנה לפי ביאור אדה"ז הטעם ש"אין מוקצה לח"ש" היא - משום שמוקצה צ"ל ליום שלם, וא"א לחלק איסור מוקצה לחלקים - שחלק מהיום מוקצה וחלק הותרה.

וצ"ע, דהרי עה"פ (שמות לא, יד) "מחללי' מות יומת" איתא במכילתא: "הרי הגויים שהקיפו את א"י, וחללו ישראל את השבת; שלא יהיו ישראל אומרין "הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה" - ת"ל "מחלליה מות יומת", אפילו כהרף עין".

ובצפע"נ עה"ת שם פירש, שאם לאו הפסוק "מחלליה מות יומת", הו"א, שכל מעל"ע של שבת היא נקודה א' שאינה מתחלקת. ולכן אם מחלל את מקצתו - מחלל כולו. ת"ל "מחללי' כו'", שכל כהרף עין של שבת היא נקודה בפ"ע, ועל כל רגע יש חיוב בפ"ע.

ולפי"ז אי"מ, למה - לפי שי' אדה"ז - לא אמרינן שכל רגע דשבת היא ענין בפ"ע - ויש מוקצה גם לחצי שבת, ואצ"ל יום שלם? (משא"כ לרש"י א"ש - דהוא לומד ש"אין מוקצה משום חצי שבת" (-היינו, שכשהי' הכנה והי' מותר בביה"ש, אין שעת הקלקול גובר על ההכנה. וא"כ נמצא, שלרש"י, אין כאן בכלל איסור מוקצה - לאסרה), ורק יש מוקצה משום ביה"ש באופן שאז אין הכנה על הדבר).

והנראה לומר בזה - בהקדים מ"ש בלקו"ש ח"ח פר' נשא; שמביא שם הלימוד ד'מחללי' כו', ומק' למה הביא מציאות בלתי רגיל של "הרי גויים שהקיפו את א"י", ולא "הרי שחילל מקצת שבת" - שאיירי ביחיד, ורגיל הוא. (ובזה גם מקשה על הביאור דצפע"נ הנ"ל, דהרי לפי הצפע"נ - שבלי הפסוק הייתי אומר שכל השבת היא נקודה אחת - שייך הספק הזה גם ביחיד כמו ברבים. ומזה מוכרח, שזה פשוט שכל רגע ורגע בשבת היא נקודה בפ"ע, ואעפ"כ ברבים יש הו"א מצד סיבה אחרת, וכלדקמן).

ומבאר, שהקביעות דשבת - יום השביעי - נעשה דוקא ע"י מנין בנ"י. והמציאות דמנין זה הוא דוקא כשהוא נוגע להמצות ודינים דשבת (ע"ד "מצותי' אחשבי'"). וא"כ בשעה ש"גויים הקיפו את א"י", שאז עפ"י תורה כל ישראל צריכים לצאת למלחמה, א"כ נתבטלה השביתה בשבת, ובמילא הרי ליכא כלל המציאות ד'יום השביעי' (ע"י מנין בני ישראל. שהרי לא הי' מנין זה נוגע לדיניו של שבת). ולכן במקרה זאת דוקא - הו"א שנתבטל כל המציאות דיום השביעי, ו"הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה".

ומקשה, דלמה באמת נאמר, דאם גוים הקיפו את א"י משך זמן לאחרי כניסת שבת - שכבר יש המציאות דשבת, (וכן אפילו אם הקיפו בעת כניסת השבת), דעדיין אין כאן מציאות דיום השביעי, וקס"ד דמותר לחללה גם אחרי שכבר אין הגוים מקיפים. והרי כל רגע ורגע דיום השבת הוא ענין בפ"ע. וא"כ נהי דלגבי רגעים אלו שהגוים היו מקיפים אין כאן ענין השביתה, - אמנם לענין הרגעים דלאחרי זה למה לא ייחשב כיום השביעי שיש בו ענין של שביתה? ומבאר, שיום השביעי היא ענין א' שאינה נחלק לחלקים.

וממשיך בהשיחה, שבד"א שיום השביעי היא ענין א', היינו רק כשבא לקבוע מציאות דשבת, שאז א"א לומר שברגע א' יש מציאות דשבת וברגע א' ליכא מציאות דשבת. אבל אם יש כבר המציאות דשבת - הקדושה דשבת עם כל הדינים שלה חלים על כל רגע בפ"ע. (ולכן קטן שהביא ב' שערות בשבת מחויב מדאורייתא בכל דיני שבת). עכת"ד.

ועפי"ז אוי"ל שיש חילוק בין החפצא דשבת להגברא בדיני שבת: לגבי חלות קדושת מציאות שבת על החפצא - א"א לחלק שברגע א' מוקצה וברגע א' אינה מוקצה. שהרי המציאות דשבת אינה נחלקת לחלקים. משא"כ בהגברא, הנה החיובים שלו בדיני שבת, ההיתר או האיסור לעשות דברים מסויימים, חל עליו על כל רגע בפ"ע. (ולהעיר ממ"ש באתוון דאורייתא כלל י שיש מחלות' בבלי וירושלמי אם איסור זמני, כמו שבת ויו"ט, חל על הגברא או גם על החפצא).

ולפ"ז י"ל שזהו סברת אדה"ז, שלגבי חלות שם מוקצה על החפץ - צ"ל ליום שלם דוקא, ואם הוקצה רק אחרי כניסת שבת, ליכא יום שלם ואינה מוקצה לשארית שבת, דליכא מוקצה לחצי שבת.

(משא"כ לרש"י י"ל - שגם חלות שם מוקצה על החפץ נחלק לכל רגע בפ"ע, וכמו על הגברא. וי"ל דס"ל כדעת הירוש' באתוון דאורייתא שם, ולכן מפרש שאלת הגמ' באו"א).