בגליון הקודם [תתלא], הביא הת' י"צ ברמן את דברי התוס' בד"ה "ועדים זוממין" (ב"ק ד, ב) "פי' ריב"א דאפי' שילם ע"פ העדים זוממין חייבין, דלא שייך בממון "כאשר זמם ולא כאשר עשה", דאפשר בחזרה. ור"י מפרש דל"צ להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו, דגבי ממון עונשין מן הדין".

ורצה לבאר למה הריב"א לא ס"ל כהר"י דחייב גם במקרה ששילם כבר, מצד הק"ו, ע"פ דברי המהר"ל דהדין ד"כאשר זמם ולא כאשר עשה", אינו גזה"כ, אלא יש לזה טעם, דכ"ז שרק זמם, יש פס"ד של בי"ד בעולם על דבר פלוני, לדוגמא מלקות, וכשהוזמו העדים, נתהפך פס"ד זה עליהם. אבל כשנתבצע כבר הדין, אין שום פס"ד קיים בעולם לעונש זה (שהרי כבר נעשה), ואין מה שיתהפך להעדיפ זוממין.

ועפ"ז ביאר, מה שהריב"א לא קיבל את דברי הר"י שיש כאן ק"ו דאם חייב רק כאשר זמם, כ"ש שחייב כאשר עשה. דהריב"א ס"ל כביאור המהר"ל הנ"ל, ולפ"ז ליכא ק"ו, דאדרבה יש סברא לחייבו כאשר זמם יותר מכאשר עשה, וכנ"ל עכת"ד.

אבל כד דייקת א"א לומר כן, דאם הריב"א מקבל סברת המהר"ל אינו מובן מה שאמר דבממון אף פעם לא נקרא כאשר עשה, דאפשר בחזרה. דאם הנקודה דכאשר עשה, הוא דעי"ז הפס"ד כבר לא קיים בעולם, כיון שהמעשה נגמר, הרי גם בממון כן הוא דאחרי ששילם מה שמחוייב, כבר אין פס"ד בעולם שישולם סכום זה, שהרי כבר שולם. וזה לא משנה דאפשר בחזרה, דסו"ס עכשיו שולם וכבר קויים הפס"ד. ואם הריב"א אומר דבממון גם כשכבר שולם, לא נקרא כאשר עשה, מובן שלא קיבל סברת המהר"ל, ודלא כדברי הנ"ל.