תלמיד בישיבה
הנה מבואר (בגמ' דף ג, א) דחליפין אינו קונה בקדושי אישה, דחליפין קונה בפחות משו"פ "ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה". ועי' ברש"י על אתר דמבאר הטעם "משום דגנאי הוא לה הלכך בטל תורת חליפין" עיי"ש.
והנה לכאו' צ"ב, הרי הגנאי הוא רק בפחות משו"פ, וא"כ מדוע שלא יוכל לקדש בחליפין שהוי בה שו"פ. ועי' בתוס' שמקשה על רש"י כן. והנה תוס' מסביר שלא גרסינן "נפשה" אלא דמכיון דכסף למדים קיחה קיחה משדה עפרון, א"כ נלמוד ג"כ חליפין שהרי חליפין הוי כעין כסף דקרא ואינו כשטר, שהרי בשטר אין בו שוה פרוטה אבל חליפין יש בו שוה פרוטה, וע"ז תי' התרצן שחליפין ג"כ הוי פחות משו"פ וא"כ אינו כעין של כסף אלא הוי קנין אחר.
והנה לכאו' תוס' צ"ע, שהרי נמצא דתוס' סברי בהו"א שיש ב' סוגי חליפין א) מתורת כסף שזהו כשיש שוה פרוטה ב) כשאין שוה פרוטה ואז הוי קנין אחר, וא"כ מסברת המקשן הרי הוא ג"כ ידע שיש חליפין בפחות משו"פ, וא"כ ג"כ מהו סברת התרצן, וצ"ע.
והנה בר"ן מפרש ג"כ דלא גרסינן נפשה, ומסביר שסברת המקשן היה שחליפין מתורת כסף ואפי' בפחות משו"פ ג"כ יועיל מתורת כסף, משום דכסף דבר חשוב הוי, וכלי כמחט - אפי' שהוי פחות משו"פ - ה"ה ג"כ הוי דבר חשוב כדאי' בהזהר, וא"כ סברא הגמ' שיקנה מתורת כסף, וע"ז מסביר שהתרצן שאנן סהדי שבפחות משו"פ לא מקניא נפשה ואפי' שהוי כלי שלם ודבר חשוב, אלא האשה מקנה עצמה בדמים, וא"כ בטלה תורת חליפין בקידושין - שאינו נכלל בלימוד של קיחה קיחה.
והנה על הר"ן צ"ע ע"ד שהקשינו על רש"י, דמדוע נבטל חליפין כשהוי שוה פרוטה.
והנה משמע מהר"ן ותוס' שחליפין הוי מתורת כסף אלא שאפי' הכי אנו צריכים ללמוד חליפין במיוחד מהג"ש קיחה קיחה, וכן הוא נמי במסקנא - שחליפין הוי מתורת כסף אבל אין למידים מקיחה קיחה ולכן אין מועיל חליפין, וא"כ נמצא שחליפין לא הוי ממש כסף שא"כ לא היו צריכים כל השקלא וטריא אי לומדים ג"כ חליפין או לא, שהרי הוי כסף ממש, אלא צ"ל שחליפין הוי קצת ככסף וקצת אינו ככסף, וצריך להבין במה חליפין הוי ככסף ובמה חליפין לא הוי ככסף.
ונראה לבאר בזה ובהקדם הביאור מהו הדמיון בין קנין חליפין לקנין כסף. דהנה בפשטות הפי' של חליפין הוא, תמורה, היינו ששניהם מקנים חפצים ושניהם קונים חפצים, והכוונה היא שהקנין בחפץ אחד יהיה תמורת החפץ השני, אומנם לגבי קנין כסף הנה האחד הוי קונה והשני הוי מקנה והקנין הוא לפי שויות הכלי של השני, משא"כ בחליפין אינו משלם השויות של החפץ, שהרי חליפין הוי בפחות משו"פ נמי, אלא שבחליפין הוי חפץ תמורת חפץ אחר.והנה בחליפין עצמו יש לבארו בב' אופנים א) שפי' של תמורה כאן הוא החלפת השתמשות בחפץ זו בהשתמשות בחפץ אחר, ואין נפק"מ לשויות החפץ, אלא הנקודה בזה היא ההשתמשות. והיינו דלפ"ז הוי אכן ככסף רק ששונה מכסף בפרט אחד - דבכסף הנקודה היא השויות ובחליפין הנקודה היא ההשתמשות אבל אופן הקנין הוא ככסף ב) צריך להכניס חפץ לרשותו של השני, ואין כל נפק"מ מהו החפץ, ועי"ז שהוא מתכוון להחליף החפץ בשם חליפין, הנה החפץ שנכנס לרשותו של השני פועל שמקנה החפץ של השני שיעבור לרשותו של האחר. ולפי"ז לא יהיה חליפין ככסף, שהרי בכסף אין הפי' שהכסף שנכנס לרשות השני מעביר את החפץ לרשות האחר.
ומעתה יש לחקור בזה: האם הפי' הוא כאופן הא' או כאופן הב', או די"ל שבאמת הם ענין אחד - די"ל שההתחלה של הקנין הוא כאופן הא', וסוף הקנין הוא כאופן הב'. היינו שדרך הקנין - שהוא כל הפעולות שעושה בכדי להקנות (תמורת ההשתמשות חפץ בחפץ), והוא הדרך שע"י אפשר להגיע לסיום הקנין, אבל בפועל מה שפועל הקנין הוא הקנין באופן הב' היינו שהחפץ שנכנס לרשותו מעביר ומקנה את החפץ השני לרשות האחר ואינו כקנין כסף שהקנין נעשה ע"י התמורות שויות.
ולפי"ז נראה לבאר דברי הר"ן שהמקשן למד שהקנין של חליפין ג"כ נעשה ע"י תמורת חפץ בחפץ כמו בכסף כסף תמורת חפץ כאופן א' בפי' של חליפין ולכן הוי ככסף וזה מועיל מתורת כסף וא"כ בדרך ממילא למידים מקיחה קיחה, אבל התרצן מתרץ שלמדים כאופן הב' בפי' של חליפין וכאופן הב' של החקירה שנכון שהוי מתורת כסף אבל אין למידים מקיחה קיחה שהרי לפועל אין הקנין נעשה ככסף אלא ע"י חליפין שאחד דוחף השני לרשותו האחר.
ומעתה יש להבין, שהרי אין כך מבואר בר"ן. דבר"ן מבואר שהטעם שאין לומדים מקיחה קיחה הוא משום דאנן סהדי שאין אשה מתקדשת בכלי אפי' שלם, ואין הר"ן מסביר שהבעי' היא שאין חליפין נקנה בפועל ככסף.
אלא י"ל ההסבר בזה פשוט: הפי' דאנן סהדי הוא שזהו גנאי לאשה. והטעם הוא, שהרי חליפין פי' שהחפץ הנכנס לרשותו "דוחף" את החפץ השני לרשותו של הקונה, וא"כ נמצא שבקידושין החפץ שנכנס לרשותה של האשה "ידחוף" ויגרום לאשה להתקדש לבעל וזה יפעל קנין הקידושין, ולפיכך זה גנאי לה - שנמצא שהאשה והחפץ ממש שוים, דהחפץ בכוחו להקנות האשה לבעל, ולכן רוצה היא להקנות ע"י דמים, שאז הקנין אינו נפעל כחליפין אלא ע"י שהיא מקבלת כסף כנ"ל, ואזי היא מוכנה מעצמה להתקדש לבעל (אבל אין הכסף פועל זאת כדלעיל).
וזהו הפי' בתרוצו של התרצן בכך שאינה רוצה להתקדש בתורת חליפין1.
וי"ל שזהו ג"כ הפי' במ"ש רש"י שמכיון שגנאי לה הלכך בטלה תורת חליפין שזהו כהר"ן שהיא אינה רוצה להתקדש בחליפין, וזהו שרש"י כותב שם שאינה רוצה להתקדש בלשון חליפין, וכנ"ל.
והנה עתה נראה לבאר בדברי התוס', דהמקשן סבר שהקנין בחליפין נעשה כמו כסף שהוא בתמורה, אלא שבכסף הוא תמורת שויות ובחליפין הוא תמורת השתמשות, וע"ז שאל המקשן שהחליפין יועילו כשיש בו שו"פ - שאז התמורה יהיה ג"כ בשויות ככסף, והתרצן מבאר שמזה שחליפין מועיל ג"כ בפחות משו"פ הנה מזה מוכח שבכלל הוי מסוג קנין אחר.
שהוא כאופן הב' שבפי' חליפין שהחלפת החפץ הנכנס היא המקנה את החפץ לרשות האחר, וא"כ בטלה לגמרי תורת חליפין בקידושין, ומובן שהמקשן רצה לחלק בחליפין עצמם. דמכיון שחליפין מועיל ככסף, א"כ בפחות משו"פ לא הוי ככסף ולפיכך אינו מועיל, אבל לשיטת התרצן שאומר דהוא קנין אחר מצד שהחפץ הנכנס לרשותו הוא הגורם להקנות החפץ השני לרשות הקונה וזהו לא ככסף ולכן אינו מועיל.
והנה עי' ברשב"א שמסביר בשי' המקשן שכסף הוא ג"כ כחליפין שנותן כסף זה ולוקח חפץ במקום כסף, וכן הוא גם בחליפין שקונה קרקע ונותן משהו אחר בתמורה. ולכאו' ההסבר בזה הוא כאופן הא' שנותן תמורה בהשתמשות, וכאן נותן תמורה בשויות אבל הנקודה המשותפת בזה היא – תמורה, וע"ז תי' התרצן דמכיון שאשכחן פחות משו"פ בחליפין א"כ הוי מסוג קנין אחר. וי"ל שהתרצן בא לומר כאופן הב', וזהו מ"ש הרשב"א שאין נפק"מ בין פחות משו"פ לשו"פ, שהרי הנקודה היא שחפץ הנכנס הוא פועל שהחפץ האחר יצא לרשות האחר.
ונמצא שהחילוק בין תוס' להרשב"א הוא בהו"א, שתוס' רצה לומר שחליפין יועילו ממש ככסף ולכן דווקא בשו"פ יועיל חליפין, משא"כ לרשב"א הנקודה היא תמורה ולא משנה אי מצד השויות או מצד השתמשות.
1) ומה שכ' הר"ן שאנן סהדי דפחות משוה פרוטה אפי' כלי שלם אין האשה רוצה בזה, הוא מפני שהר"ן רוצה לומר שחליפין בודאי הדרך להגיע לסוף הקנין הוא כמו כסף אבל שונה מכסף, שבכסף זה ע"י תמורת שוויות ובחליפין הוא ע"י תמורת השתמשות. וזה מוכיח שחליפין מועיל ג"כ בפחו"מ. ויש לעיין.
Download PDF