א) בגמ' קידושין (ו, ב) איתא: "אמר אביי המקדש במלוה (דאמר התקדשי לי במלוה שהלויתיך, היינו שהוא מוחל לה המלוה – רש"י) אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, האי הנאת מלוה היכי דמי כו' דארווח לה זימנא". ע"כ.

והנה רש"י ותוס' (ועוד ראשונים) פירשו דברי הגמ' "הנאת מלוה כו' דארווח לה זמנא", שהלוה ממון לאשה ובאמצע ההלואה אמר לה שיאריך לה הזמן של ההלואה ובהנאה זו שמאריך לה מקדשה (שהנאה זו הוה כמו שנותן לה שוה פרוטה), ואסור לעשות כן משום שזה דומה לריבית משום שהיא מתקדשת לו והוא פטור מפרוטה (דהוה כמו שהיא נותנת לו ממון עבור להאריך ההלואה).

אבל ברמב"ם הל' אישות פ"ה הט"ו כ' וז"ל: "המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת, כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה (בתחילת ההלואה) הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך בהלואה זו שתהיה בידך כך וכך יום, ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת, שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע, ואסור לעשות כן מפני שהיא כריבית כו'" עכ"ל.

הרי לפי הרמב"ם הקידושין צ"ל דוקא בהתחלה בשעת נתינת המעות של ההלואה (ואז הוא מאריך לה הזמן), ולא סגי אם הוא מקדש באמצע ההלואה כשיטת רש"י ותוס'.

ב) ובס' המקנה (בקו"א חידושים לאה"ע סכ"ח ס"ט אות כג) ועד"ז בעוד מפרשים הקשו כמה קושיות בדברי הרמב"ם:

שאלה א': לשיטת הרמב"ם שדברי אביי "דארווח לה זימנא" הוא שמקדשה בתחילת ההלואה, א"כ למה אמר אביי בהנאת זמן שארויח לך בהלואה זו שתהיה בידך כך וכך יום, הלא הו"ל למימר פשוט יותר שאמר לה שתתקדש לו בהנאת הלואה עצמה (בהנאה שמלוה לה הכסף, ולא רק בהנאת הרווחת זמן ההלואה). דבשלמא לשיטת רש"י ותוס' שמקדשה באמצע ההלואה בלי נתינת מעות, א"כ אין לומר שתתקדש בהנאת ההלואה, כי הלא הוא מקדשה באמצע ההלואה. אבל לשיטת הרמב"ם שמקדשה בתחילת ההלואה פשיטא הוה לי' למימר שמקדשה בהנאת ההלואה עצמה.

שאלה ב': הקשה בס' המקנה: "לפי הרמב"ם דברי אביי תחילתם וסופם אינם מכוונים דהא דאמר המקדש במלוה היינו על כרחך לאחר הלואה ובהנאת מלוה מיירי בשעת הלואה".

שאלה ג': עוד הקשה במקנה (ובמפרשי הרמב"ם), דלשיטת הרמב"ם שמקדשה בשעת נתינת המעות, א"כ הרי זה רבית קצוצה. דאי הוה מקדשה באמצע ההלואה כשיטת רש"י ושא"ר אז אין כאן רבית קצוצה, דרבית קצוצה הוא דוקא אם קוצץ הרבית בשעת ההלואה ונתינת המעות. אבל להרמב"ם דאכן הוא מקדשה בעת ההלואה (והרי עי"ז הוא נפטר מכסף הקידושין) א"כ מדוע אין כאן דין רבית קצוצה.

ג) ומתרץ בס' המקנה את שיטת הרמב"ם: "ולולי דברי המפרשים נראה לפרש, שהלוה לה סתם הלואה שהיא שלשים יום, ואמר לה בשעת נתינת המעות, תתקדשי לי בהנאה זו שארויח לך (הזמן) שלא אתבע אותה עד זמן פלוני (שאחר זמן הפירעון שהוא ל' יום), וכן הוא במשמעות לשון הרמב"ם ושו"ע, וס"ל להרמב"ם דבהא לא הוי ריבית קצוצה, כיון שהיא מתקדשת מיד והרווחת הזמן אינה אלא לאחר זמן פרעון, דהיינו בסתם הלואה לאחר למ"ד יום ה"ל ריבית מוקדמת כו'". ע"ש

ובזה מתורצים הקושיות: א' הרמב"ם נקט דוקא בדארווח לה זימנא שמדובר לאחר ל' יום שאז אין שם ריבית, אבל אם הי' מקדשה בעצם הנאת ההלואה אז הוי רבית קצוצה. ב' כל דברי אביי מדובר שההנאה היא באמצע ובסוף ההלואה. ג' כיון דארווח לה זמנא לאחר ל' יום א"כ אין כאן דין רבית. עיי"ש בארוכה.

ד) אך הנה בלח"מ (על הרמב"ם הל' אישות שם) שמקשה ג"כ (כשאלה הג') דלפי דעת הרמב"ם דמדובר שמקדשה בתחילת ההלואה, א"כ קשה קושיית התוס' דכיון דהיה צריך לתת פרוטה לאשה רבית קצוצה הוי. ומתרץ שי"ל לשיטת הרמב"ם דכאן לא הוי רבית דאין זו כל כך הנאה לקדש אשה כמו דירת חצר, דדירת חצר כשלקח ריבית גמור הוי (שהלוה נותן למלוה לדור בחצירו בהנאת זמן הלואה, וזהו כמו שהלוה משלם כסף למלוה בתחילת הלואה וה"ז ריבית קצוצה), אבל כשנושא אשה הנה נתחייב לה בעשרה דברים כדכתב רבינו בהל' אישות (ועל כן אין זה כמו שמקבל ריבית). ע"כ בלח"מ.

ועיג"כ בלשון הרשב"א בגמ' דידן שכ' עד"ז: "כיון דגופה ממש לא קני ליה לא הוה ריבית". ועי' בל' הריטב"א "הרי הוא קונה אדון לעצמו".

א"כ לפי' הלח"מ בשיטת הרמב"ם דאין כאן רבית משום דנתחייב לה בעשרה דברים כו' (ולא משום טעם המקנה דמדובר שמאריך לה אחר זמן פירעון), א"כ הדרא קושיית המקנה (הא') לדוכתה מדוע אין מפרש אביי שמקדשה בהנאת מלוה גופה, כי לכאו' להלח"מ הלא גם בהנאת המלוה עצמה אין כאן בכלל דין רבית גמורה משום שנתחייב לה בעשרה דברים כו'. (ועד"ז נשארה קושי' הב' הנ"ל בדברי אביי)1.

ה) וע"כ אולי יש לתרץ את קושיית המקנה (לשיטת הלח"מ) בדרך אחרת, והוא ע"ד שפי' כמה מהראשונים בדברי רש"י וסיעתו.

כי הנה רש"י מפרש "דארווח לה זימנא" שמדובר באמצע ההלואה, ואמר לה הבעל שיאריך זמן הלואתו "ואמר לה התקדשי בהנאה זו, שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך (להאריך לך ההלואה) כו', וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו (היינו שהיית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני למחול ההלואה)", שבהנאת מחילת המלוה הרי זו ג"כ מקודשת. ועד"ז פי' בעוד ראשונים.

והקשו ברמב"ן ורשב"א ועוד, דלרש"י שכ' "וכ"ש היכא דקדשה בהנאת מחילת מלוה", א"כ מדוע מוקי לה אביי בדארווח לה זמנא, ולא נקט שמקדשה בהנאת מחילת מלוה.

ובחידושי תלמיד הרשב"א מביא לתרץ (בשם רבי מאיר הלוי ז"ל) וז"ל: "רבותא קמ"ל דכל היכא דמקדש בהנאת מלוה אפילו בהנאת דארווח לה זימנא מקודשת וכ"ש מחילת מלוה". ע"כ (ועיין עד"ז בל' הטור סי' כ"ח).

ור"ל דבאמת הוי מצי אביי למינקט שמקדש בהנאת מחילת המלוה, אלא דמכיון שהנאת מחילת המלוה היא הנאה ממשית ומרובה יותר מהנאת הרווחת הזמן ופשיטא יותר שמקודשת, וע"כ נקט ללמדנו חידוש יותר שאפי' מקדש רק בהנאת הרווחת הזמן מ"מ גם אז היא מקודשת. ובמילא מובן מכ"ש במחילת מלוה עצמה שמקודשת.

א"כ אולי י"ל כמו"כ לשיטת הרמב"ם, שהטעם שמביא אביי "דארווח לה זמנא" ולא מביא שקידשה בהנאת המלוה גופא אף שגם אז מקודשת (כקושיית המקנה הא' כאשר הבאנו לעיל), שזהו ללמדנו חידוש גדול יותר, כי הלא הנאת ההלוואה שמלוה לה הלואה חדשה (סתם הלואה ל' יום כו'), ה"ז הנאה ממשית ומרובה יותר מההנאה שרק מאריך לה הזמן של הלואה שכבר היתה דהרי בכלל מאתיים מנה, ולכן "רבותא קמ"ל" שאפי' אם מקדשה רק בהנאת הרווחת הזמן ה"ז מקודשת וכ"ש הנאת המלוה גופה2 (וכנ"ל בתלמיד הרשב"א)3.

וא"ו) ועל השאלה השני' של המקנה: "לפי' הרמב"ם דברי אביי תחילתם וסופם אינם מכוונים דהא דאמר המקדש במלוה היינו על כרחך בסוף הלואה, ובהנאת מלוה מיירי בתחילת הלואה", ע"כ.

[ועיג"כ בתוס' כאן ד"ה דארווח לה זימנא ובמהרש"א ועד"ז בעצמות יוסף, שכתבו ג"כ על שיטת הראשונים שמקדשה באמצע ההלואה (כרש"י וסיעתי'), דמה שנקט אביי שמקדשה באמצע ההלואה ולא בתחילת ההלואה (בהנאת המלוה), שהוא משום דומיא דתחילת דברי אביי דמקדש במלוה (במחילת המלוה) דלא שייך בתחילת ההלואה. הלא דגם הם נקטו דדברי אביי צ"ל מכוונים, וכקושיית המקנה על שיטת הרמב"ם]4.

ויש להביא בזה ג"כ את שיטת הר"ח בדברי אביי המקדש בהנאת מלוה (הובא ברמב"ן ורשב"א ועוד ראשונים): "ושקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה, וא"ל בההיא הנאה דקא שבקינא לך עד כך וכך זימנא מקודשת לי". ע"כ.

ועד"ז בתוס' הרא"ש בשם הר"ח: "והר"ח פי' דארווח לה זימנא שמסרה לו הממון שהיתה חייבת לו, והחזירה לה להנות בו עד זמן שהרויח לה, ואמר לה בההיא הנאה דשבקינא לך עד כען זימנא מיקדשת לי". ע"כ.

ומבאר בספר בירורי השיטות וז"ל: "דבזה חולקים הרמב"ם והר"ח, דלפי הרמב"ם פירושו בהתחלת מסירת המלוה ארווח זמנא כלומר קבע לה זמן הפירעון, ולפי ר"ח פירושו דבזמן הפירעון לקח ממנה הכסף והחזירם לה והאריך את זמן הפירעון כו'. ומסיים שם: לפי הרמב"ם היינו התחלת המלוה, ולפי ר"ח אחרי זמן פירעון (שאחרי ששילמה החוב הוא חזר ונתן לה המעות וקידשה בהנאת הנתינה). ע"כ.

וצריך ביאור בשיטת הר"ח, למה נקט אביי שהחזירה לו ההלואה והוא חוזר ומלוה לה, לכאו' היה יכול לומר בפשטות שעתה הוא מלוה לה בפעם ראשונה (כמו בפי' הרמב"ם), ולמה צריך הלואה פעם שני' כו'.

ועיין בלשון הטור אהע"ז סכ"ח: "וכן כתב הר"ח כו' שמלוה לה עתה עד זמן פלוני". [ואינו מביא שם "ושקלינהו מינה" והיינו דלהר"ח נתינה שני' היא הלואה חדשה].

וגם צריך להבין בלשון תלמיד הרשב"א וז"ל: "ור"ח ז"ל פי' כפירוש הרמב"ם ז"ל שמסר לה המעות כו'" ע"כ. ולכאו' ישנו חילוק בין הפירושים דלפי הר"ח מדובר בהלואה שני' [והדמיון שבין הרמב"ם והר"ח הוא רק שהקידושין הם בעת נתינת מעות].

ז) ואולי יש לתרץ בכ"ז, כי גם להר"ח דין המקדש בהנאת מלוה מקודשת הוא גם בהלואה חדשה (שלא קדמה אלי' הלואה אחרת לפנ"ז), וכמפורש בטור בשם הר"ח. ורק שבדברי אביי בגמרא צריך שיהיו דבריו מכוונים תחילתם וסופם (כמ"ש במהרש"א בעצמ"י ובהמקנה), ומכיון שתחילת דבריו "המקדש במלוה" מדובר באמצע ההלואה, לכן מפרש הר"ח גם סוף דברי אביי בהמשך לזה "המקדש בהנאת מלוה" שהוא באמצע הלואה. ומכיון שלשטתי' מדובר בהלואה חדשה (כנ"ל בשם הטור), ע"כ מפרש "ושקלינהו מינה" שהחזירה לו ההלואה הישנה, ועכשיו חוזר ומלוה לה פעם שני' מחדש.

ומיהו כ"ז "ושקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה" זהו רק לפי הגמ' (שהרישא וסיפא יהיו מכוונין), אבל להלכה א"צ שיקדימו הלואה אחרת.

א"כ הר"ח קאי ממש בשיטת הרמב"ם שהקידושין יכולים להיות הן בתחילת ההלואה והן בהלואה שני'.

וכן מכוונים דברי הטור שהביא דברי הר"ח שמקדשה בעת נתינת המעות (כשיטת הרמב"ם), ולא כתב בכלל דהוי בהלוואה שני' (כפי' הבירורי שיטות הנ"ל).

ח) ועפי"ז יש לתרץ קושיית המקנה בשיטת הרמב"ם, שאולי בפי' הגמרא עצמה גם הרמב"ם ס"ל כפי' הר"ח, שדברי אביי מכוונים הן ברישא והן בסיפא שהקידושין היו באמצע ההלואה. אמנם בס' הרמב"ם שאינו מביא את לשון הגמ' נקט את גוף ההלכה שהקידושין הם בתחילת ההלואה. וכמ"ש הטור להלכה בשם הר"ח.

1) עוד יש להעיר בדברי המקנה, ממ"ש בחידושי תלמיד הרשב"א שמביא שיטת הר"ח בפי' המקדש בהנאת מלוה, וכתב שהוא כשיטת הרמב"ם. עיי"ש [והובאו דברי הר"ח לקמן בהמשך דברינו בעז"ה]. ולפי פי' המקנה בשיטת הרמב"ם, הלא לכאו' ישנו חילוק בהדין בין דברי הר"ח לשיטת הרמב"ם בהפי' "דארווח לה זמנא" . ואכמ"ל.

2) ועי' עוד בחידושי הר"ן (ועוד ראשונים) שמק' על שיטת הרמב"ם, דס"ל שצ"ל הקידושין דוקא בעת נתינת המעות ואז מקדשה בהנאת הרווחת הזמן. דמה הרווחנו שמקדשה בעת נתינת המעות, הלא הקידושין אינם בנתינת מעות אלו אלא בהנאת המלוה דהיינו הרווחת הזמן, וא"כ אפי' באמצע הלואה מהנה אותה עכשיו בהרווחת הזמן (כרש"י ותוס'), ומה מוסיף נתינת המעות כאן, ומדוע חולק הרמב"ם אשיטת רש"י. ומצד קושיא זו חלקו בראשונים על שיטת הרמב"ם.

א"כ בנדו"ד, אילו הרמב"ם הי' מביא הדין דמקדשה בהנאת המלוה גופא, אפשר שהיינו סוברים דרק אז נתינת מעות המלוה קשורים עם הקידושין, שהרי כל נתינת ההלואה הוא בשביל הנאת הקידושין, משא"כ אם מקדשה בעת נתינת המעות בהנאת "הרווחת זמן ההלוואה", הרי נתינת המעות לא קשורים עם הקידושין ומכיון שכנ"ל להר"ן הרי אין חילוק בין זה לשיטת רש"י, והרמב"ם הלא מפרש שהקידושין צריכים להיות בשעת נתינת המעות באופן אחר מדברי רש"י - א"כ אפשר דהוה החידוש של הרמב"ם ש(גם) ב"הרווחת הזמן" דאינה מקודשת. וע"ד קושיית הר"ן.

ועל כן כאשר כותב הרמב"ם שמקדש בהנאת הרווחת הזמן הוא חידוש גדול יותר מאשר אילו הי' כותב רק שמקדשה בהנאת המלוה גופה. ויל"ע בכ"ז.

3) ועי' ברשב"א ועוד ראשנים שהקשו לפי הר"ח (וכמו"כ הרמב"ם) דמדובר שנותן לה הממון, א"כ הול"ל בהגמ' בדברי אביי "דאוזיף (שמלוה) לה זוזי לזימנא", שהרי מדובר שהנתינה היא עכשיו בעת הקידושין, ולפי הנ"ל אפשר י"ל כי אי הוה כתוב "דאוזיף לה זוזי לזימנא" אפשר הי' לפרש שמקדשה בהנאת ההלואה שמלוה לה לל' יום וכיו"ב ובהנאה זו מקדשה, מיהו לא היה לנו החידוש שאפי' אם מקדשה רק בהנאת הרווחת הזמן (בלי הנאת ההלואה) שאפי' הכי מקודשת, ולכן מפ' הגמ' "דארווח לה זימנא" ללמדנו חידוש יותר. ועי' להלן בהמשך דברינו בעז"ה אשר הר"ח והרמב"ם שיטה אחת להם (ולהעיר שמדברי הרשב"א ושאר ראשונים שמת' השאלה המובאת לעיל באופן אחר משמע דלא ס"ל מתי' זו של תלמיד הרשב"א) , ועצ"ב.

4) ועי' במהרש"א לעיל ד"ה דארווח לה כו', ואפשר דס"ל כפי' המקנה בשיטת הרמב"ם, ויתורץ שאלת מהרש"א הארוך שם. ואכ"מ.