בקידושין דף מד, ב: "איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון . . וטעמא מאי, אמר רב אחא בריה דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין".

וברש"י שם ד"ה והוא ששדכו כתב: "הא דאמר צריכה גט וכו' דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוו להו קידושין למפרע".

וכתב הר"ן, דהא דמהני רצוי לאחר קידושין הוא "לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עליה נמי היא, וזכין לאדם שלא בפניו. ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע, הא לא נתרצה לא הוו קידושין לפי שאינו זכות גמור, שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים".

והיוצא מדבריו דהא דמהני קבלת הקטנה בכסף הקידושין הוא מדין זכיה, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, שהיא זכתה בכסף קידושיה בשביל אביה, וכן נראה לומר בדעת אביה.

ועד"ז הקשה הפנ"י, דאיך היא יכולה לזכות בכסף קידושין דיד דידה לאו כלום היא, דאין אומרים דיד דידה הוי כיד אביה אלא א"כ אמר לה בפירוש צאי וקבלי קידושיך, משום דהוי לדעת אביה, אבל כאן, כיון שלא אמר לה ולא מידי איך יכולה לזכות בכסף הקידושין.

ויש להוסיף שרש"י והר"ן שס"ל שזכיה הוא מטעם שליחות, הולכים לשיטתם שהקטן יש לו זכיה רק מדרבנן.

דהנה איתא בב"מ דף עב, א: "רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוי אקטן, קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה מדרבנן, הכא נמי לא שנא ולא היא וכו'". ויש מחלוקת הראשונים אם גרסינן "אית ליה זכיה מדרבנן" או "מדאורייתא", ובין רש"י שם ובין הר"ן (ראה דבריו כאן לעיל דף מב, א) גורסים "מדרבנן", וא"כ איך היא מתקדשת מה"ת.

וע"ד קושיא הנ"ל כבר הקשו התוס' (בכתובות דף יא, א ד"ה מטבילין), דלמ"ד דזכיה מטעם שליחות האיך זוכין לקטן דאין שליחות לקטן, וגם דאית ליה דין זכיה רק מדרבנן. ותירצו דאה"נ, שזכין לקטן הוא רק מדרבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע להתירו בבת ישראל, ע"ש, וא"כ קשה בנדו"ד כנ"ל.

ואפילו את"ל שיש כאן דעת אחרת מקנה אותו, וזה מהני לפי הר"ן שסובר בגיטין (סד, ב) שכשיש דעת אחרת מקנה הקטן זוכה מה"ת, אמנם נוסף לכך שעדיין קושיתנו הנ"ל דזכיה מטעם שליחות במקומה עומדת, אבל מה יענה רש"י שסבר שם (ראה ד"ה "דא", וכן בסוכה דף מו, ב ד"ה מקנא קני) שהקטן זוכה רק מדרבנן.

לכאורה יש מקום לתרץ ע"פ דברי הר"ן עצמו לקמן בדף מו, א, שמפרש דעת הרי"ף שפסק כרבינא דאינה מתקדשת בין נתרצה האב ובין לא נתרצה.

והסביר הר"ן שם שכוונתו היא שאפילו אם ידוע לנו שנתרצה האב לפני קבלת הקידושין, והו"ל כאומר "צאי וקבלי קידושיך", אפ"ה אינה מקודשת משום דאזלינן בתר רבינא שהוא הבתרא.

ועפ"ז מבואר שס"ל להר"ן שהפירוש בדברי רב ושמואל הוא שחיישינן שהרצוי היה קודם שקידשה, והו"ל כאילו אמר לבתו צאי וקבלי קידושיך, וא"כ שפיר יש לקונה יד לקבלה משום יד דידה כיד אביה דמיא, ומתקדשת מה"ת [וכן הביא הרשב"א בשם י"מ, וכ"כ הרמב"ן בדעת הרי"ף].

אמנם נראה שדוחק גדול לומר כן בנדו"ד; לפי שכאן כתב הר"ן להיפך - "ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרינן כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושיך, אלא שמא נתרצה אחר כך כששמע". וגם הביא הר"ן ראיה לזה מהגמ' לקמן ע"ש. והרי כתב הר"ן להדיא דאיירי שהחשש דהרצוי היה לאחר קבלת הקידושין ולא חשיב כאילו שאמר לבתו צאי וקבלי קידושיך קודם לכן [וגם זה משמע מדברי הריטב"א, דלאחר שהביא ראיה דומה למה שכתב הר"ן כתב בפירוש שלא חוששין לשליחות שאמר לה אביה צאי וקבלי וכו' מעיקרא, וכ"כ בפנ"י הנ"ל בדעת רש"י שאין חוששין שאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך אלא א"כ אמר לה בפירוש ע"ש. [וראה בעצמות יוסף ובשער המלך להל' אישות פי"ג ח"ג שהקשו שדברי הר"ן סתרי אהדדי, ותירצו כדרכם שדבריו איירי רק בדעת הרי"ף ולא בדעת רש"י ואכמ"ל].

וגם אין לומר שכוונת הר"ן היא שלאחר שנתרצה האב ומגלה שזכות הוא לו הוי כאילו שאמר לה צאי וקבלי קידושיך מעיקרא, וכדעת הרא"ש, שהרי כבר כתב הבית שמואל (באבה"ע ס' לז סי' א סקי"ח) שזהו רק לדעת הרא"ש, משא"כ לפי הר"ן שהטעם הוא שזכין לאדם שלא בפניו. [וע"ש שהביא הב"ש נפק"מ בין הרא"ש והר"ן אם אמרה הקטנה בעת הקידושין שאין כוונתה לעשות שליחות: לפי הרא"ש שתלויה בשליחות אינה מקודשת, משא"כ לפי הר"ן שלמפרע נתברר שזכות הוא לו. וי"ל שאפילו לפי מש"כ הקרבנן נתנאל בדעת הרא"ש, שלאחר שנתרצה האב מגלה שזכות הוא לו והוי כאילו א"ל צאי וקבלי וכו' מעיקרא, אינה מקודשת - דעדיין תלויה בשליחות. משא"כ לפי הר"ן).

ונ"ל שטעמו של הר"ן מיוסד על דין דדעת אחרת מקנה אותו. אבל ראשית כל צריך לבאר הגדר דדין זה, ובהקדם פסק הרמב"ם בפכ"ט הי"א דהל' מכירה, וז"ל: "יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק, תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום, שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו וכו'". וכן נפסק בשו"ע חו"מ ס' רלה ס"ז.

וכתב המ"מ שכן משמע מסוגיא דלעיל (דף מב, א) "מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד וכו'", ופירש"י שם "וקטנים הרבה היו בנחלת הארץ וכשלא בפניהם דמי". ואע"ג דנדחתה הך אוקמיתא (אבל לכאורה צ"ע שלפי רש"י לא הודחה. וראיתי שכבר הקשה כן על דבריו בשו"ת מהרי"ט אבה"ע ס' מא ע"ש. וי"ל שדברי המ"מ מיוסדים על דברי הר"ן ע"ש ועצ"ע). מ"מ מפורש בס"פ יש נוחלין ע"ש".

והנה הקשה הקצה"ח ס' רלה ס"ד על ראית המ"מ מחלוקת הארץ - ששם מדובר כשאחרים זוכים לו, אבל אין ראיה שהקטן זוכה כשעושה הקנין בעצמו.

והנה בשו"ת מהרי"ט חו"מ סכ"א כבר הקשה על דברי המ"מ הנ"ל, ומכח קושיא זו חלק עליו והסביר שהקטן קנה משום דדעת אחרת מקנה אותו, אבל זה אינו משום דין זכיה. ונראה מדבריו שס"ל דהטעם דדעת אחרת מקנה אותו הוא שהקטן קונה בעצמו כשדעת אחרת מקנה אותו, וזהו דין נפרד מזכין לאדם שלא בפניו. והביא שם שזהו גם שיטת התוס' בגיטין דף סד, ב ע"ש.

אמנם הקצה"ח שם דחה דבריו משום דמלשון הרמב"ם מפורש שזהו מדין זכיה. ומחדש הקצה"ח דדין דדעת אחרת מקנה אותו הוא מדין זכיה שהנותן זוכה בשביל הקטן; דאע"פ שבעלמא צריך המקבל בעצמו לזכות, מ"מ כאן - כיון שאין לו דעת לקטן - דעת הנותן זוכה לו.

ועפ"ז מבאר הקצה"ח דברי המ"מ הנ"ל, שהמוכר מזכה להקטן כמו שהנשיאים זיכו להקטנים.

והיוצא מדברי הקצה"ח דהטעם דדעת אחרת מקנה אותו הוא דינא דזכיה לפי שזכין לאדם שלא בפניו, והמקנה זוכה בשבילו מפני שהוא שלוחו [וע' ביד רמ"ה לב"ב דף מא, א שכתב בפירוש דדין דדעת אחרת מקנה אותו הוא דין דזכיה, ע"ש].

והנה הקשו האחרונים (שיעורי רבי שמואל לב"מ דף כב סי"ז, חת"ס לע"ז דף עא, א) על דברי הקצה"ח, דזכיה מטעם שליחות אינו אלא כשמזכה לו ע"י אחר, דהיינו שעושה המעשה קנין בשבילו, אבל כאן שקטן עושה מעשה הקנין, לא שייך שליחות בדעת בלבד.

והנה הגר"ח (בסטענסיל, הוספות ס"ו ועד"ז בשיעורי רבי שמואל הנ"ל, ע"ש) מתרץ דעת הרמב"ם שהקטן קונה משום דדעת אחרת מקנה אותו ומדין זכיה, אבל אינו מטעם שליחות.

ובהקדם - מסביר הגר"ח - דבכל קנין בעינן ב' דברים - מעשה הקנין ודעת קונה, וכדמשמע מגיטין (דף נט, א) דמציאת חשו"ק יש בהן משום גזל מדרבנן ולא מדאורייתא - דאע"פ שיש מעשה קנין אבל אין להם דעת. ועפ"ז מסביר הגר"ח, דהיכא שיש דעת אחרת מקנה אמרינן דעת הקטן דניחא ליה בדעת אחרת, ואז מהלכות זכיה הוי כאילו היה כאן דעת הקטן הקונה בעצמו, וחשבינן ליה כקנין בדעת. ולכן שפיר פסק הרמב"ם שהקטן קנה הקרקע מטעם זכין לאדם, משום דדעת אחרת מקנה אותו הוי מדין זכיה.

והוסיף הגר"ח שלזה הדין אין צריך שליחות כלל (ודלא כהקצה"ח הנ"ל), דכיון שהקטן עושה מעשה הקנין רק שחסר לו דעת, מהני הדעת האחרת שיחשב שיש כאן דעת הקטן בעצמו (משא"כ המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו מדין דזכין לאדם שלא בפניו, דבזה בעינן שליחות כיון שאין הזוכה עושה שום מעשה קנין).

והנה עד כאן הסביר הגר"ח את שיטת הרמב"ם כשעושה הקטן מעשה קנין. אמנם המשיך הגר"ח דה"ה דדעת אחרת מועיל אפילו כשאין הקטן עושה כלום, דהיינו כשאינו צריך לעשות קנין.

דהנה הרשב"א הוכיח לעיל (דף מב) שזכיה אינה מטעם שליחות, וזכין לקטן הוא מדאורייתא, מהא דלא פריך הגמ' על הא דאמר רב גידל אמר רב "ותסברא הא משום זכיה הוא א"כ מצינו שליחות לקטן". אמנם הסביר הגר"ח דע"פ הנ"ל, דהתם הוי מטעם דעת אחרת מקנה אותו, מהני הדין דזכיה לכו"ע בלי דין שליחות.

ועד"ז מתרץ הגר"ח גם קושית התוס' בכתובות הנ"ל: דגם להראשונים דגרסי דאית ליה זכיה מדרבנן (ומהם הוי רש"י והר"ן כנ"ל), מ"מ מהני הזכיה דאורייתא משום דבזכיה זו אין צריך לעשות מעשה בשביל הקטן, ורק בעינן דעתו שיתרצה בגירות, ואנן אמדינן דעתו דקטן דניחא ליה.

וי"ל דע"פ הנ"ל יש לתרץ לפי הר"ן הא דהקטנה יש לה זכיה מדאורייתא; אמנם עדיין צ"ע איך יכולה הקטנה להיות שליח בשביל אביה.

ויש לבאר זה ע"פ דברי הר"ן עצמו בנדרים דף ל, א שכתב, וז"ל: "אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל וכו'", ע"ש.

וע"פ דבריו הסביר האבנ"מ (ס' לא ס"ק יח, ובכ"מ) "דמצד האשה ליכא תורת קידושין אלא רצון בלבד", דהיינו שאין האשה עושה שום קנין בקידושין וכל מעשה הקנין הוא מצד הבעל.

וע"פ הנ"ל יש להסביר דברי הר"ן לגבי קטנה: דכיון שכל הקנין בקידושין הוא רק מצד הבעל אבל מצד האשה אין היא עושה שום קנין כלל, דרק תלויה ברצונה שתכנס לרשותו, ואנן אמדינן דעתה שניחא לה בזה, הרי זה ממש כמו הגר קטן והקטנים בנחלת הארץ, שהדעת אחרת מקנה אותה ומתקדשת מה"ת.

ועפ"ז י"ל דדברי הר"ן ד"זכין לאדם שלא בפניו" לא קאי על הקטנה בתורת שליחות, אלא על הבעל שהוא המזכה לאביה [ולאחר כל זה ראיתי דומה לדברינו בשו"ת עונג יו"ט יו"ד סי' קיא ע"ש].

אבל עדיין עוד צ"ע לפי שיטת רש"י שסובר דדעת אחרת מקנה אותו הוא רק מדרבנן.

וי"ל בהקדם מה שקשה לי בשיטתו - שלכאורה דברי רש"י סתרי אהדדי; דבסוכה מו, ב ובגיטין דף סד, ב משמע שסבר רש"י דקונה מדרבנן, אבל לעיל לגבי נחלת הארץ משמע שקונה מדאורייתא. [וראיתי שכבר הקשו כן בשו"ת מהרי"ט אבה"ע ס' מא, וביד דוד לגיטין וב"מ שם, ועד"ז בפנ"י לגיטין שם].

ואולי יש מקום לחדש דע"פ הנ"ל הא דס"ל לרש"י דדעת אחרת מקנה אותו הוי מדרבנן, הוא רק אם הקטן צריך לעשות מעשה כל דהו כדי לקנות החפץ, וכמו הלולב או האגוז, דזה הוי גירעותא בקנינו וא"כ לא מהני מה"ת. אמנם בנחלת הארץ, שהיו גם כמה עוללים ויונקים שלא עשו קום קנין, ובנדו"ד הקטנה שלא עשתה שום מעשה קנין כנ"ל, שפיר סבר רש"י דקונה מדאורייתא.

וי"ל שזהו ע"ד דברי המהרי"ט שם שכתב וז"ל: "ומיהו י"ל דע"י עצמו הוא דלית ליה זכיה מן התורה לפי שאין לו יד, אבל ע"י אחרים יש לו זכיה דזכין לאדם שלא בפניו כדמייתי מחלוקת הארץ", ומשמע דומה לדברינו הנ"ל. ועפ"ז שפיר סבר רש"י שקנתה הקטנה בכסף והקידושין מה"ת.