מצינו בסוגיין (ב"מ ה, ב- ו, א) ג' הסברים איך אפשר להשביע מי שהוא "חשיד אממונא": א) ד"לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא". ב) "דאישתמוטי קא מישתמיט ליה", וא"כ אינו חשיד אממונא באמת (אלא דזה אינו מספיק לבאר כל המקרים שמשביעין את החשוד, כמבואר בהמשך הגמ'). ג) ד"חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו" (ושוב אינו חשיד אממונא באמת). וע"פ פשטות הגמ' הוו אלו ג' הסברות שונות ומחולקות זמ"ז.

אמנם מצינו בדברי התוס' לעיל (ג, ב), דלכאו' לא חילקו בין הסברות הללו, וכדלקמן.

א) רש"י הסביר שם דהא דהוצרך רבה להסביר בטעמא דשבועת מב"מ "והאי בכוליה בעי דלודי ליה וכו'", הי' בכדי לתרץ דאיך אפשר להשביעו הא "מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וכו'", ומקשים ע"ז התוס' "דהא מסיק לקמן (ו, א) דחשיד אממונא ל"ח אשבועתא"! ולתרץ דברי רש"י כבר כתבו ראשונים ואחרונים (ראה רמב"ן ומהרמ"ש שם ועוד), דלפי ההסברה בסוגיין שמשביעין את החשוד מחמת חשש סמ"י, נמצא, דבאמת כן הוה חשיד אממונא חשיד אשבועתא, והרי סברא זו נאמרה ע"י אביי שהי' תלמידו של רבה, וא"כ אפ"ל שרבה סב"ל כאביי תלמידו.

אלא דלכאו' קשה לאידך גיסא דמה הקשו תוס' ארש"י, הרי לדעת כמה מהראשונים (רי"ף ועוד) הרי ההלכה הוא כאביי, ואפי' להשיטות דאין הלכה כמותו, מדוע א"א לפרש בפשיטות דרבה כן סב"ל כאביי תלמידו!?

ב) התוס' הסבירו שם דהא דר"ח הוצרך לק"ו - ללמדנו הדין שגם בהעדאת עדים על מקצת הטענה מחייבים שבועת מב"מ - הוא משום דקס"ד דבמקרה כזה לא שייך להשביעו דהרי כפר בכל וא"כ לא שייך כ"כ אישתמוטי והוה חשיד אממונא וכו'. וע"ז קמ"ל ק"ו "דלא הוה גזלן בהכי דאשתמוטי קא מישתמיט וכו'". וממשיכים "ואע"ג דאמרינן לקמן (ו, א) דלא אמרינן מיגו דחשיד כו', מ"מ גם התנא משמיענו דלא אמרינן מק"ו וכו'".

וכבר העירו ע"ז (ראה במהרש"א, מהר"ם ובהמובא באוצר מפרשי התלמוד שם), דלכאו' הרי בדברי התוס' הללו לאו רישא סיפא; דתחלה כתבו דקמ"ל ק"ו דאמרינן אישתמוטי כו', ואח"כ כתבו שהתנא משמיענו בק"ו זה דלא אמרינן דמיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, והרי מהמשך הסוגיא משמע (כנ"ל) שהן שתי סברות שונות זמ"ז!?

ב. ואוי"ל, דלדעת התוס' אין כאן באמת ג' סברות שונות ומחולקות זמ"ז, אלא דביסודן חד הן, ורק שבאין בציורים שונים. ויתבאר בהקדם מה שלכאו' צ"ע בכ"א מהן:

א) בהסברא ד"לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו'": הקשו התוס' "וא"ת א"כ אמאי גזלן פסול לשבועה כו'", ותירצו "דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מדאו' משום אל תשת רשע עד. וי"מ בשם ה"ר יהודה החסיד הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה וכו'".

וצ"ע לכאו' בב' התירוצים; בתי' הראשון לא הסבירו התוס' כלל מדוע אין החשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא מדרבנן כמו שהגזלן פסול מדרבנן (דהרי חושדים אותו בגזלנות)!? [ובגיטין (נא, ב) כתבו - התוס' - בזה הסבר: "ולא גזרו רבנן אלא היכא דנודע פסולו דגנאי הוא להשביעו". אמנם לכאו' כאן באו הדברים סתומים לגמרי].

ובתירוץ השני לא הסבירו התוס' כלל מדוע גם בגזלן ודאי לא יפרוש מגזל זה מחמת חיוב שבועה (וברמב"ן ביאר הדבר ע"פ הסברות דבעבר ושנה נעשה לו כהיתר, ושאין אדם עושה תשובה לחצאין וכו', אמנם גם בזה הרי דברי התוס' עצמם סתומים לכאו']!?

ב) בהסברא "דאישתמוטי קא מישתמיט": הנה הגמ' הוכיחה סברא זו מהדין ד"הכופר במלוה כשר לעדות", אמנם לכאו' צ"ע בזה, דהנה בגמ' לקמן (יז, א) מבואר, דהכופר במלוה כן הוחזק כפרן לאותו ממון, וכך גם נפסק בטושו"ע (סי' עט). ונמצא דהסברא דאישתמוטי מועלת רק לענין ממון אחר (שלא נפסל לממון אחר מחמת האי סברא דאישתמוטי כו'), ואכן כן מפורש - חילוק זה בין אותו ממון לממון אחר - בטושו"ע שם. וא"כ איך אפשר להשתמש בסברא זו לענין להשביע מי שחשיד אממונא, הרי החשד הוא על ממון זה עצמו שמשביעים אותו עליו, ושוב לא מהני לעינן זה האי סברא דאישתמוטי!?

ג) בהסברא דספק מלוה ישנה וכו': כבר הרגישו התוס' בהקושיא דלפי סברא זו מדוע הרי הכופר בפיקדון פסול לעדות, הלא י"ל דכפר רק מחמת סמ"י? וכתבו ע"ז: "אבל בגזלן ודאי וכופר בפקדון אין להכשיר מטעם שמא סמ"י יש לו עליו". ואע"פ שלא ביארו במפורש מדוע אין להכשירם, הרי משמעות הדברים לכאו' הוא ע"ד מה שביאר בזה הרמב"ן (ועוד) באריכות יותר, שזהו בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי; דהרי בודאי עשה מעשה של גניבה וספק שמא הי' מחמת סמ"י ואין בכח הספק להוציא מידי הודאי.

אמנם כבר הקשה ע"ז הר"ש די וידאש ז"ל בשטמ"ק דבאם יש סברא כזה של סמ"י, אז אין בכפירת הפיקדון מעשה של ודאי פסול, דהרי לפי סברא זו אכן לא עשה מעשה הפוסלתו, ושוב איך שייך כאן האי סברא דאין ספק מוציא מידי ודאי?

ג. ואולי יש לבאר כ"ז ע"פ (עוד) הקדמה אחת: דהנה בהאי דינא ד'חשיד אשבועתא' יש לחקור, האם הפירוש הוא שפשוט חושדים אותו שישקר בשבועתו ושלכן אין משביעים אותו (או משום שזה לא יברר לנו המציאות, או משום שזה לא יעזור להפרישו משקרו - יעויין בדברי מו"ר הרב וואלבערג שי' בגליון העבר שהאריך בסברות אלו), או שזהו דין 'פסול', שאדם שעשה כך וכך יש לו גדר של חשוד ושלכן הוה פסול לענין שבועה (ואינו מיוסד על חשש שישקר בפועל).

[וכבר חקרו האחרונים חקירה זו לענין פסול רשע לעדות, אם הוה מחמת חשש משקר או דין פסול. ובקצה"ח (סמ"ו סקי"ז) נקט שהוא (רק) דין פסול ולא משום חשש משקר. ולכאו' כן הוא משמעות התוס' בסוגיין (בד"ה דחשיד) במש"כ "ולעדות הוא דפסול מדאו' משום אל תשת רשע עד וכו'". ובתוד"ה "בלא דמי" מבואר ד"הפסול לעדות פסול לשבועה", והמשמעות מזה הוא לכאו' דהוה אותו גדר פסול].

ונראה דשיטת התוס' הוא כאופן השני - שחשוד הוא דין פסול לשבועה ולא חשש משקר גרידא. ויש להביא לזה כמה ראיות מהמשך הסוגיא, ומהם:

בגמ' מבואר דהא דמשביעין את הנפקד (שרוצה לשלם עבור פיקדון שטוען שאבד) שבועה שאינו ברשותו - אינו משום דחשיד אממונא ל"ח אשבועתא, אלא - הוא משום דמורה היתר לעצמו משום שמשלם עבור הפיקדון. ומק' ע"ז הגמ' "והא קא עבר על לאו דלא תחמוד? [ומתרץ] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו". ומדייק המהרש"א מתוך דברי התוס' כאן דפירוש הגמ' הוא שאכן כן הוא האמת - דלא עוברים על לא תחמוד כשנותנים הכסף. ולכאו' צלה"ב מדוע פירשו התוס' כן את הגמ' אף שלכאו' אין זה פשטות המשמעות כלל!?

ובאותו תוס' מקשים "וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוה"? וצלה"ב מדוע א"א לתרץ קושיא זו עם אותו תירוץ של הגמ' - שלאנשים לא נחשב לאיסור כ"כ בשעה שנותנים הכסף - (וכמו שאכן תירצו אחרים)?

ולכאו' הרי התירוץ לב' השאלות פשוט: דלדעת התוס' אינו נוגע ה'חשבונות' שהאדם עושה בשעה שעושה מעשה של איסור, דבאם באמת עבר על לא תחמוד או על איסורא ד'חמס' ה"ה נעשה בזה פסול לשבועה, ואע"פ דמצד החשבונות שלו אפשר שאין לנו לחושדו שישבע לשקר לפועל, מ"מ היות שנעשה פסול במעשיו ה"ה בכלל 'חשוד' וכבר א"א להשביעו. ומובן א"כ מדוע הוצרכו התוס' לפרש שאכן לא עבר על לאו דלא תחמוד או על איסוור ד'חמס'.

ולהעיר נמי ממה שיש שינוי בלשון התוס' מלשונו של רש"י בביאור הסברא דחשיד אממונא ל"ח אשבועתא; דרש"י כתב "דחמיר הוא לאינשי איסור שבועה מאיסור גזילה", משא"כ התוס' כתבו "משום דשבועה חמורה . . שהעולם נזדעזע על לא תשא...". והיינו שהתוס' לא הזכירו הסברות של 'אינשי', אלא שהיות ושבועה חמורה בעצמותה לכן הרי הפסול לדבר שהוא קל ממנה לא נהי' בד"מ פסול גם עבורה.

(ויש לבאר עפ"ז עוד כו"כ דברים, כמו פלוג' התוס' עם רש"י בענין שבועה שלא שלחתי בה יד, ופלוגתתם עם הר"י מיגאש באם אפ"ל פסול לעדות וכשר לשבועה או לא ואכהמ"ל).

ד. ודאתינן להכא י"ל ד- לדעת התוס' - יסוד הדבר דחשיד אממונא לא הוה חשיד אשבועתא הוא, דכ"ז שלא נעשה בגדר 'פסול' כבר אממונא, לא חל עליו שם פסול מחמת חשדא גרידא. אלא דיש ד' ביאורים למה:

א) דגם כשנעשה כבר פסול אממונא, הר"ז רק פסול מדרבנן (לענין שבועה), והחכמים לא פסלו אלא מי שיודעים שגזל ולא מי שרק חושדים אותו ע"ז (תירוץ הראשון הנ"ל של התוס' בביאור הסברא דל"ח אשבועתא).

ב) דהיות ששבועה זו נועדה להפריש אדם מהגזילה, א"כ עדיין לא נגמר 'פסולו' על הממון הואיל שאפשר שעי"ז אכן יפרוש [משא"כ באם כבר נעשה גזלן מקודם הרי כבר חל עליו שם פסול כמובן]. (תי' השני בתוס' הנ"ל).

ג) דהיות וישנה אפשרות דאישתמוטי קא מישתמיט - אע"פ דאפשרות זו לא מספיקה להכשירו מהשם פסול שחל עליו על מה שעשה כבר - הר"ז מספיק עבור זה שלא יחול עליו שם פסול על דבר שעוד לא חל עליו שם פסול ודאי (כמו להעיד על דבר אחר, או לישבע על דבר זה שרק חושדים אותו עליו).

ד) דהיות וישנה אפשרות של סמ"י כו', לכן לא חל עליו שם פסול לענין לפוסלו מחמת חשדא בעלמא.

ונקודת הענין: שכ"ז שכבר חל עליו שם פסול לענין מסויים (כמו בכופר במלוה לענין אותו ממון) או לכל דבר (כמו בכופר בפיקדון) - לא מהני כל סברות אלו לבטל ממנו שם פסול שחל עליו. משא"כ כ"ז שעוד לא חל עליו שם פסול - אלא שחושדים אותו - כבר מהני סברות אלו לומר שלא נהי' פסול מחמת חשדא בלבד, ושוב אין סיבה שלא להשביעו (לדעת התוס' כמובן).

ה. והנה כתב הרא"ש בסוגיין (סי' ט) דלפועל אין נפקותא בין הסברא בגמ' דחשיד אממונא ל"ח אשבועתא לסברת אביי דחיישינן לסמ"י, משום דגם לאביי לא אשכחן מי שהוא חשיד אממונא בלי עדים (דהא תמיד חיישינן לסמ"י), ולאידך הרי מי שפסול ע"פ עדים ה"ה פסול אליבא דכו"ע מדין גזלן.

והקשו ע"ז (בדרישה ותומים סי' צב), דלכאו' כן יש נפקותא בין השיטות במקרה דלא שייך הסברא דסמ"י, כמו אם החשוד מחל לו כל המלוות שיש לו עליו (וכמ"ש נפקותא זה כמה מהראשונים בסוגיין)!?

אמנם גם בטושו"ע (שם) לא חילקו בזה כלל, וכתבו בפשיטות שמחמת האי סברא דמלוה ישנה א"א להיות 'חשוד' בלי עדים. וצלה"ב למה?

גם תמוה ביותר מה שבטושו"ע מובאים דברי אביי ד"שמא מלוה ישנה יש לו עליו", ולא כבמסקנת סוגיין דהחשש הוא משום ספק מלוה ישנה שיש לו עליו. והרי בסוגיין הקשו על הסברא דמלוה ישנה כו' ד"אי הכי נשקול בלא שבועה"? ושלכן נשתנה הסברא כנ"ל, ומדוע הביאו הטושו"ע ההו"א ולא המסקנא?

ואוי"ל הביאור בזה (ע"פ הנ"ל): דבהא דאמר אביי דחיישינן למלוה ישנה כבר תירץ לנו מדוע לא חל כאן הפסול דחשוד ושלכן אפשר להשביעו [וכמשנת"ל, דהיות שיש כאן רק חשד עליו, הרי מספיקה האי אפשרות שלא להחל עליו שם פסול מחמת חשד זו].

אמנם המשך השקו"ט דהגמ' הוא לברר בדיוק על מה כן חושדים אותו, משום דאע"פ שכבר נתברר לנו שאינו בגדר פסול לשבועה הרי יש כאן בעי' אחרת: דאם חושדין אותו על מעשה של גניבה ממש הרי בודאי ישקר גם על השבועה, ולאידך באם החשד הוא רק על שיש כאן מלוה ישנה "אי הכי נשקול בלא שבועה"?

וע"ז תירצה הגמ' דאכן יש אפשרות להשביעו ושהשבועה אכן תפעל משהו - בחשש דסמ"י כמבואר בהסוגיא.

אמנם בטושו"ע אין כ"ז נוגע משום דשם מדובר רק על יסוד הדבר, דהאדם אינו נעשה פסול לשבועה בלי עדים שהעידו עליו כנ"ל. ולזה מספיק עצם דברי אביי דשמא מלוה ישנה כו'.

וי"ל עוד, דלפי דברי אביי אלו הרי בכל מקרה א"א לפסלו מחמת חשדא בעלמא, דתמיד צריכים לקחת בחשבון כל סברא שהי' אפשר להיות לאותו אדם בכדי להצדיק את מעשיו - דמחמת אותה סברא עכ"פ א"א לפוסלו מחמת חשדא בעלמא. ונמצא דבאמת אין נפקותא בין השיטות כמ"ש הרא"ש וכמבואר בטושו"ע (וכדברי התוס' שהבאנו בראש דברינו).