שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'
בסנהדרין נח, ב: "אמר ריש לקיש, המגבי' ידו על חבירו1, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר (פ' שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה2, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע". ע"כ.
ויש לעיין בגדר הגבהת ידו על חבירו, אם דוקא בכה"ג שבשעה שהוא מגבי' את ידו ובדעתו להכות את חבירו [אלא שמאיזה סיבה שתהי' לא נגמרה ההכאה] נקרא רשע3, או דילמא נקרא רשע בגלל עצם פעולת הרמת היד בתנועה המורה על כוונה להכות [ושו"ר בספר 'לרעך כמוך' (ירושלים תשס"ה) ח"ד, ב'איסור הכאה' פ"ב ס"ט (עמוד 56) הערה יז שכתב לחקור כעין זה, ובסוף הספר הביא בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א שהעיקר כצד הראשון].
ובספר 'יד דוד' עמ"ס סנהדרין שם העיר ע"ז שנקרא רשע בגלל הרמת ידו, דלכאורה הלכה רווחת היא דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה זולת באיסור ע"ז כמבואר בסוגיית הגמרא סופ"ק דקידושין, וכיון שבהרמת יד עדיין לא הוציא מחשבתו מן הכח אל הפועל, במה נגרע הוא מהחושב מחשבות שאינו נתפס ע"ז כ"ז שלא עשה מעשה. עכת"ד. ומבואר מדבריו דנקט דהא דנקרא רשע אינו אלא בגלל כוונתו להכות בפועל, וכצד הראשון הנ"ל, כי אם הי' סובר דמתקרי רשע בגלל עצם פעולת הגבהת היד בתנועה של הכאה, קושיא מעיקרא ליתא, דהא בפעולת הגבהת היד כבר נגמרה מעשה העבירה.
אמנם נראה להביא ראי' מדברי הרמב"ם כצד השני הנ"ל, כי בהל' חובל ומזיק פ"ה ה"ב פסק להלכה זו בזה הלשון: "אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור, וכל המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע"4, וכבר ביאר רבינו זי"ע (לקו"ש חל"א עמ' 1) שהרמב"ם שינה מלשון הש"ס, שבגמרא לא נאמר בפירוש כי אם שנקרא רשע5 אבל אינו מבואר להדיא שפעולת הגבהת היד אסורה6, אבל הרמב"ם כתב בפירוש ש"להגבי' ידו על חבירו אסור".
והנה, הא ד"נקרא רשע" שייך למימר גם על מי שמתכווין להכות בפו"מ, אבל הלשון "אסור" אינו מתאים לכאורה אא"כ יש איסור בהגבהת היד לבדה, דהלא ממנ"פ, אם בשעה שמרים ידו על חבירו עושה כן בכוונה להכות הרי כבר הוא מושבע ועומד שלא לעשות כן מל"ת דלא יוסיף להכותו (וכמ"ש הרמב"ם שם בה"א), ואיזה איסור נתוסף בזה שמגבי' ידו על חבירו, ואם אין בדעתו להכותו הלא (לפי צד הראשון) אין איסור בדבר כלל, אלא ע"כ דהאיסור בהרמת יד הוא גם כשאין בדעתו להכותו אלא שמרים ידו על חבירו בתנועה כזו שנראה כאילו רוצה להכותו.
וכ"נ מבואר מלשון ספר המצוות להרמב"ם מצות ל"ת ש': "ומזאת האזהרה היא האזהרה מהכות כל איש מישראל . . וכבר הזהירו מלרמוז להכות ואפילו לא יכה, אמרו כל המגבי' ידו על חבירו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך". ועד"ז כתב בספר החינוך מצוה תקצה, וז"ל: "ומזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל . . וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות, אמרו, כל המגבי' ידו על חבירו להכותו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך".
ונראה בדעת הרמב"ם והחינוך דס"ל דגדר האיסור דהרמת יד הוא מעשה האיום על חבירו, דבמה שמרים ידו עליו בתנועה כזאת דהעבירה בהרמת יד על חבירו הוא מה שמאיים על חבירו ומפחידו.
והנה בסוגיא דסנהדרין שם איתא: "(אמר) זעירי אמר רבי חנינא, נקרא חוטא, שנאמר (שמואל-א ב, טז) ואם לא לקחתי בחזקה, וכתיב (שם) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד". ופירש רש"י, "ואם לא לקחתי בחזקה, בבני עלי כתיב, שהיו תוקפים בבשר הזבחים, ואמר, אם לא תתן לי אקח בחזקה, דהיינו כמרים ידו שהיו מגזמין להכות". הרי שפירש דהא דמביאה הגמרא ממעשה דבני עלי לענין מרים ידו הוא משום שבני עלי היו מאיימין על אלו שהביאו קרבנותיהם, ומשמע מזה שגם הא דמרים ידו על חבירו הוא משום איום וכמשנ"ת7.
ויעויין בלקו"ש שם שכנראה ביאר את גדר האיסור דהרמת יד באופן אחר, ואכמ"ל.
1) גירסת הריטב"א בחידושיו עמ"ס נדה יג, ב היא: "כל המגבי' ידו על חבירו להכותו", [ועד"ז נמצא בבמדבר רבה פי"ח, יב; תנחומא פ' קרח סי' ח ויל"ש פ' קרח רמז תשנא: "הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע"], וכ"ה בטושו"ע חו"מ סי' תכ ס"א: "והמרים יד על חבירו להכותו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע".
2) בשו"ת מהר"י מברונא סי' נב מבאר הדרשה ע"ד הפשט: "התם . . לא הכהו שנאמר שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, ללמדנו שאפילו לא הכהו נקרא רשע מדלא כתיב למה הכית רעך אלא למה תכה כמו תהכה כלומר למה תרצה להכותו כדמפרש בקמח"י".
3) להעיר מלשון המדרש בשמות רבה (פ"א, כט): "מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע", דמשמע שהמדובר בפעולה נמשכת, מהרמת יד להכאה.
גם יש להעיר מלשון מהר"י ברונא שבהערה הקודמת: "למה תרצה להכותו".
בנימוקי ר' מנחם מירזבורק (הו"ד בשו"ת מהר"י ווייל סכ"ח) כתב, וז"ל: "דין שמעון תפס את ראובן בגרונו ושלף סכינו עליו ואמר ארוץ את גולגלתך, כל רבותינו שוין בזה כל המגבי' ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה הניכרת לרבותינו ואע"פ שלא הכהו, כ"ש שתפס בגרונו והרים אגרופו עליו לדוקרו בסכין".
4) ובהגהות מיימוניות הל' שם סק"א בשם הראב"ן "שפוסקים דינו כן לקרותו רשע ופסול לעדות וכשנגדו נשבע ונוטל עד שישוב מרשעו ויקבל דין ואפילו לא תבעו זה אלא אחר", וע"ש.
5) וכ"ה בטושו"ע הנ"ל הערה 1.
6) בלקו"ש שם ציין למ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מג, וז"ל: "וא"ת, ומנ"ל דמשום דהרים יד נקרא רשע דילמא משום דרשע הוא דקיי"ל (נדרים סד, ב. יל"ש שמות רמז קעג. פירוש רש"י עה"כ) כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם. ודרשו עוד (מדרש תנחומא פ' שמות ס"י. פירוש רש"י עה"כ), למה תכה רעך רשע שכמותך. ועוד קשה, אמאי אקרי רשע משום שבקש להכות, והכתיב (פ' משפטים כב, כז) בעמך בעושה מעשה עמך ובסוף פרק איזהו נשך (בבא מציעא עג, ב) אמר, ראיתו נוהג שלא כשורה מנין שאתה רשאי לשעבדו שנאמר (פ' בהר כה, מו) ובאחיכם בני ישראל וכו', ויש לומר, כיון דגם הוא רשע כמותו אינו רשאי להכותו, ואכתי מנ"ל דרשע מקרי, דילמא הא אתא לאשמועינן דאע"ג דרשע הי' המוכה הואיל וגם זה הוא רשע אינו רשאי להכותו. וי"ל, דמשמע לי' ויאמר לרשע מכלל שחברו צריך דומיא דוהי' אם בן הכות הרשע וליתא דתרווייהו רשיעי הוו אלא ה"ק האי רשע בדינו הוי. ואפשר דדברי הגדה הם ולאו עיקר דרשא, ויש לחוש בזה להחמיר".
7) ובהמשך הסוגיא שם איתא, "רבי אלעזר אומר, אין לו תקנה אלא קבורה, שנאמר (איוב כב, ח) ואיש זרוע לו הארץ", ופירש רש"י "איש זרוע, איש שמניף זרוע לו הארץ מתוקנת לקבורה, כלומר ראוי להמיתו ולקוברו". ונראה דהביטוי "איש שמניף זרוע" מורה ג"כ על מעשה איום והפחדה.