שבת דף סט, א: "אלא מונבז, שגגה במאי כגון ששגג בקרבן. ורבנן שגגת קרבן לא שמה שגגה".

ובתוספות שם ד"ה 'אלא למונבז' "לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלא שב מידיעתו הוא וליכא נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' מזיד בכל דבר ושוגג רק בדבר אחד דהיינו בקרבן יש לנו לחייבו ומיהו היכא דאיכא סקילה בעינן שיהא שוגג גם בסקילה דאי הוה מזיד בסקילה אין לחייבו בקרבן דכיון דאינו שב מסקילה פשיטא שאפילו היה יודע שחייב גם קרבן שלא היה שב ולא שב מידיעתו הוא ואע"ג דבהזיד בכרת חשיב ליה שב מידיעתו לקרבן היינו משום דכרת אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר בתשובה ועוד דגבי כרת שייך שפיר למימר אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן היה שב".

והחתם סופר הסביר הא דכתבו התוס' "דאי הוה מזיד בסקילה אין לחייבו בקרבן דכיון דאינו שב מסקילה", ד"לכאורה מיירי בחבר שאינו צריך התראה והרי איננו בטוח אולי ראוהו עדים מרחוק ויביאוהו לב"ד ויסקלוהו ואפ"ה מוסר נפשו למיתה ש"מ שלא הי' שב נמי מקרבן". ע"כ היינו דקשה לי' דהרי איזה סקילה יש כאן מאחר שלא הי' לו התראה. ואח"כ ממשיך החת"ס, "ויותר נראה אפי' באינש דעלמא אלא כיון דיש כאן חיוב סקילה ואדם אחר כיוצא שמקבל התראה נסקל ואין לו תקנה בתשובה עד שיסקלנו א"כ אע"ג דלא התרו בו ולא יסקלוהו מ"מ כיון שהאיסור חמור כ"כ דאדם אחר כיוצא בו אין לו תשובה בלי סקילה ואפ"ה עובר עליו מכ"ש שלא הי' שב מקרבן. אמנם למ"ש תוס' בסוף דבריהם "אם הי' יודע שחייב כרת עם הקרבן הי' שב". צ"ע דבסקילה נמי נימא כך. אע"כ מיירי מחבר והוא עצמו אפשר שיסקל ואפ"ה מוסר נפשו למות זה בודאי לא הי' שב מחמת קרבן כיון שהולך למות מה לו אם חייב גם קרבן או לא", ע"כ.

מדבריו רואים שלומד בדברי התוס' דהא דקאמר "אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן היה שב", אין פירושו דבפועל הי' חייב שניהם, כ"א דחומר הענין שיש כאן את שניהם פועל אצלו תשובה.

השפת אמת כתב: "דגם חילוק השני שכתבו התוס' ש"אם הי' יודע שחייב כרת עם הקרבן הי' שב" אינו מובן אם מצד דתרוייהו איתנייהו חמור הוא יותר א"כ גם בסקילה י"ל כן לכן אפשר דאה"נ למונבז חייב בכה"ג תרוייהו כרת וקרבן, כרת כיון דהזיד בכרת וקרבן על שגגת קרבן [כמ"ש בירושלמי (תרומות פ"ו ה"א) דלר"י בהזיד בלאו ושגג בכרת לוקה ומביא קרבן כן י"ל למונבז בהזיד בכרת ושגג בקרבן דחייב כרת וקרבן וכעין זה בשבועות (דף לז) גבי שבועת הפקדון ע"ש], וכן י"ל בהמשך הברייתא דמונבז בסמוך "שגג בזה ובזה זהו שוגג בלבד וחייב חטאת הזיד בזה ובזה מזיד בלבד וחייב כרת ויודע אני שמלאכה זו כו' חייב" פי' שניהם כרת וקרבן, הגם דכולל נמי שם עוד בבא דשגג בשבת כו' שגג במלאכות כו' יש ליישב ולכן א"ש דמיקרי שב מידיעתו משא"כ בסקילה פטור מקרבן בכה"ג דבתרי קטלא לא קטלינן לי' [אפי' בדלא אתרו בי' כיון דאילו אתרו בי' פטור כדאי' בכתובות (דף לה) וגם בקרבן דבא לכפר נמי איכא למימר הכי כמ"ש התוס' בב"ק (דף ד) בשם הריב"א גבי כופר, אכן לדעת ר"י שם בתוס' לא שייך כאן קלב"מ ועי' מ"ש התוס' בפסחים (דף כט ד"ה 'ר"נ') דבקרבן לא אמרי' קלב"מ]".

היוצא מדבריו שלמד בדברי התוס' דיש לחייבו שתים בין כרת ובין קרבן, רק דא"א לחייבו סקילה וקרבן. וזהו מ"ש התוס' "אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן היה שב".

ובשאר הראשונים לא מצינו כסברת התוס'. ומשמע שהם סוברים דאו שהפעולה היא שוגג או מזיד וא"א להיות שניהם ביחד.

וביאור הסוגיא לפי התוס', דמה שאמר מונבז דשגגת קרבן שמה שגגה, הפירוש הוא דבנוגע הבאת קרבן נקרא שגגה היינו דמאחר שאינו יודע שחייב קרבן הרי בנוגע קרבן ה"ה שוגג. ומביא קרבן. ואין זה סתירה כלל למה שבנוגע ידיעתו של לאו וכרת ה"ה מזיד. דעל מה שיודע הוא מזיד ועל מה שאינו יודע הוא שוגג.

ולפ"ז שיטת רבנן דשגגת קרבן לא שמה שגגה היא דמאחר שהוא מזיד על כרת ולאו אין דנין על הקרבן כשלעצמו.

והא דאמרינן במסכת שבועות דף כו, ב: "עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז - אלא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא, אבל הכא דחידוש הוא, דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי קרבן, דילפינן מע"ז, והכא מייתי, אפילו רבנן מודו", לפי שיטת התוס' פירושו כפשוטו, דמאחר דחידוש הוא אולי יש דין של מזיד ושוגג ביחד. ולדידי' סברא זו היא דהחידוש פועל שינוי בדין שוגג. דבד"כ בעינן שוגג בגוף הענין שנוגע לעצם העבירה. ובמקום שיש חידוש בהקרבן לא בעינן שגגה בעצם הקרבן.

ולפ"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם דכתב בהלכות שגגות פרק ב הל' ב: "עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת הרי זו שגגה ומביא חטאת, אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת". ובלחם משנה שם: "כתב כן לאפוקי שבועת בטוי לשעבר שהיא בלאו ושגגת קרבן שם הוי שגגה", ע"כ.

ולכאורה דברי הרמב"ם צ"ב, דהא דאמרינן ד"בשבועת ביטוי הואיל וחידוש הוא", וכו'. פירושו דבעצם שגגת קרבן אינה שגגה רק במקום שהקרבן חידוש הוא וא"כ ל"ל לומר "ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת", אדרבה שגגת קרבן אינה שגגה בכלל, רק במקום חידוש אמרינן ששמה שגגה.

ואפ"ל בזה בהקדים דביאור הסוגיא לשאר הראשונים הוא, דאין כאן שוגג ומזיד משתמשים כאחד, כ"א דמונבז סבר דגם שגגת קרבן נקרא שחסר לו ידיעה בעצם העבירה, דהיינו דמי שאין מכיר שבלאו זה יש חיוב קרבן נקרא שוגג דאין לו ידיעה בחומר העבירה.

ולפ"ז י"ל דרבנן דסברי דל"א שגגת קרבן שמה שגגה, הוא מפני שהם סוברים דאין ידיעת הקרבן גורמת העדר ידיעה בעצם העבירה. דחומר העבירה תלוי' בשאר העונשים ולא בהקרבן.

ולפ"ז במקום שאין כרת אזי יכולים לפרש דהקרבן נוטל חלק הרבה יותר חשוב בכללות העבירה ונקרא שגגה בזה שחסר לו ידיעה בהקרבן.

ובזה א"ש דברי הרמב"ם, דרק במקום שיש כרת אז לא נחשב הקרבן די לפעול שגגה, אבל במקום שאין כרת אז נחשב שגגת קרבן לשגגה. ומשו"ה כתב הרמב"ם כאן להגדיש למה אין שגגת קרבן שגגה.

ואפ"ל דכל עיקר הנחת התוס' דכשיש ידיעה של סקילה אז לא יקרא "שב מידיעתו" היא רק לשיטתי', היינו משום דסובר דשגגת קרבן אינו גורע בידיעת האיסור, ממילא כאשר יודע שאר העונשים ואעפ"כ עושה הרי זה "אינו שב מידיעתו" משא"כ לשיטת הרמב"ם ודעימי' מאחר ששגת קרבן גורע בידיעתו בחומר החטא א"כ שייך לומר דחוסר ידיעתו של הקרבן נקרא "שב מידיעתו" דאילו ידע מחיוב קרבן הי' לו ידיעה בחומר החטא, ודוק.

התוספות לעיל דף סח, ב ד"ה 'כל שכן שהוספת', על הא דאמר שם, "וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא הואיל ומזיד קרוי חוטא, ושוגג קרוי חוטא, מה מזיד שהיתה לו ידיעה, אף שוגג שהיתה לו ידיעה. אמר לו רבי עקיבא הריני מוסיף על דבריך, אי מה מזיד שהיתה הידיעה בשעת מעשה, אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה. אמר לו הן, וכל שכן שהוספת". הביא פירוש רש"י, דאף בזו מחייב, וכתבו: "ומחייב נמי כי ליכא ידיעה בשעת מעשה דהא רבי יוחנן וריש לקיש סברי כמונבז ומחייבי הכיר ולבסוף שכח ותניא נמי לקמן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה ומוקמינן לה כמונבז והיינו טעמא משום דסברא הוא דלא איתקש שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה בשעת מעשה ולא אתא היקשא אלא לחייב נמי כי אית ליה ידיעה בשעת מעשה, ומיהו קשה לר"י דהא פטרי מהיקשא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח". ע"ש.

ובתוס' הרא"ש תירץ: "וגם נמי סברא הוא דלא איתקש שוגג למזיד לאפוקי שגגה ממשמעותה, דאדרבה שוגג משמע דלית לי' ידיעה בשעת מעשה, ולא אתיא היקש אלא לחייב נמי כי אית לי' ידיעה בשעת מעשה", ע"כ.

והנראה דכל עיקר קושיתם אינה אלא לשיטתם הנ"ל, דשגגת קרבן היא שגגה רק לענין קרבן, והיינו דהתוס' למדו בדברי מונבז "כ"ש שהוספת" דבעצם הוא מזיד גמור, רק דיש לו איזה שגגה צדדית (ואע"פ שעדיין לא דנה הגמרא בזה). וא"כ מקשה שפיר דמאחר דילפינן מזיד מנלן דשוגג מביא קרבן. אבל לשיטת הראשונים הנ"ל כל עיקר שיטת מונבז הוא רק שחסרון ידיעה בפרט אחד נקרא שוגג בכולו א"כ מה לי שוגג בקרבן או שוגג בכל הלא הוא אותו שוגג. וא"ש למה לא קשה לי' לרש"י כלל קושית התוס'.

ולהעיר, שלשון הריטב"א משמע קצת כהתוס' דכתב ליישב קושית התוס': "י"ל דהא ודאי כיון דכתב רחמנא שוגג גבי חיוב חטאת אי אפשר להוציאו מפשוטו לגמרי משום הקישא דמזיד ולומר דשוגג גמור פטור, אלא אהני קרא דכתיב שגגה לחייבו כשהוא שוגג גמור ואהני הקישא לחייבו אף כשהוא מזיד גמור", ע"כ. הרי דקרא לזה "מזיד גמור" ודוק.