במשנה בריש מסכתין: "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ". ופרש"י: "צריך השליח המביאו..ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה". וכ' הר"ן (ב, ב): "ונ"ל שכ"כ משום דאי הוי שליח לקבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אינו צ"ל בפ"נ ובפ"נ והיינו נמי דפרכינן בפ' המביא תניין (כד, א) עלה דמתני' דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ, אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה לה דאלמא דכל שנתגרשה כבר אינה צריכה קיום הגט וטעמא דמלתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבוא הבעל ויערער אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתח"י אינו גומר ומגרש עדיין ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח לקבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתח"י גומר ומגרש...". ע"כ.

ומפשטות דברי הר"ן משמע דהטעם דאין שייך אמירת בפ"נ ובפ"נ באשה המביאה גיטה וה"ה בשליח לקבלה הוא משום דעכשיו ממש היא מתגרשת ובודאי גומר ומגרש ולא יבוא ויערער, משא"כ בשליח להולכה מכיון דעדיין לא נתגרשה חיישינן שמא יבוא ויערער.

אולם מהסוגיא בדף כד לא משמע כן דהא על קושיית הגמ' אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה לה מתרץ הגמ' "באומר לא תתגרשי בו אלא בפני ב"ד פלוני", ומקשה "סוף סוף כי מטיא התם איגרשה בה". ולסברת הר"ן לכאורה אי"מ קושיית הגמ' דהרי עדיין לא נתגרשה עד דכי מטיא התם וא"כ בשעה שהגט יצא מתח"י לא גמר וגירש ויש לחוש שמא ימלך הבעל ויערער ותצטרך האשה לומר בפ"נ ובפ"נ. אבל עיין ברש"י שכ' בד"ה סוף סוף כי מטיא להתם איגרשה לה: "ע"י קבלה ראשונה דתנאה בעלמא הוה דלא תתגרש עד אותו מקום והרי נתקיים התנאי ולאו שליח היא". ולפי"ז האשה נתגרשה למפרע (ע"י קיום התנאי) משעת קבלה ראשונה ולכן גמר הבעל וגירש ולא יבוא ויערער.

אבל עדיין קשה המשך הגמ' שתירץ דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך ומקשה הגמ' "והא לא חזרה שליחות אצל הבעל" ופירש"י: "דשליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראוייה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור".

ומפשטות ל' הגמ' דהוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה משמע שהשליחות להולכה פסקה בשעה שמטית התם ונעשית שליח לקבלה ורק אז האשה נתגרשה ולא קודם לכן וכן משמע ברש"י - על תירוץ הגמ' דכי מטית התם שוי שליח לקבלה - שכ' "דהשתא לא פסק שליחותה מינה" היינו שבתירוץ הקודם פסק שליחותה מינה ורק אז נתגרשה. והשתא לפי דברי הר"ן שהבעל גומר ומגרש משום דהאשה עומדת עכשיו להתגרש אי"מ קושיית הגמ' "והא לא חזרה שליחות אצל הבעל" דלמאי נפק"מ אם היא נשארה שליח להולכה או לא, אכתי שפיר צריכה האשה לומר בפ"נ ובפ"נ דשמא ימלך הבעל ויערער כיון דלא נתגרשה מיד כשנתן הגט בידה.

ולכן נראה לפרש דברי הר"ן דהנה במעשה הגירושין יש פעולת הבעל המגרש והנפעל דגירושין ע"י קבלת האשה ולכאורה עיקר החשש שמא ימלך הבעל אינו תלוי בזה שהאשה מתגרשת עכשיו או לא דהרי הנפעל דקבלת האשה אינו בידו, אלא העיקר הוא פעולת הבעל המגרש, היינו אם הגט הוא עדיין ברשותו או לא (ובפרט דהדין הוא שהאשה מתגרשת בע"כ וא"כ עיקר הגירושין תלוי בו). דבשליח להולכה מכיון דהגט עדיין ברשותו דשלוחו של אדם כמותו אנו חוששין לערעור הבעל אבל אם יצאה הגט מרשותו ע"י נתינתה להאשה או לשליח לקבלה אז בודאי גומר בלבו ומגרש ואין שום חשש שיערער אפי' אם לא נתגרשה בפועל דגמירת דעת של הבעל תלוי בפעולתו כמגרש ולא בהנפעל דגירושין. וזוהי כוונת הר"ן בראייתו מקושיית הגמ' אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה לה היינו דמכיון כשיגיע הגט לידה תהיה מגורשת א"כ בשעה שיוצא מרשותו או בלשון הר"ן "שיוצא מתח"י" גמר פעולת הגירוש מצדו, וגומר בלבו ומגרש.

ועפ"ז יתבאר קושיית הגמ' "והא לא חזרה שליחות אצל הבעל" דאע"פ שלא תתגרש עד דמטית התם מ"מ לא יערער הבעל דכיון שאין חזרה לשליחות ונתגלה למפרע דהאשה לא היתה שליח להולכה והבעל ידע זה דהרי הוא זה שאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך, א"כ כשנתן הגט בידה ידע שעי"ז יוצא הגט מרשותו וגמר וגירש.

והנפק"מ בין ב' אופנים אלו בדברי הר"ן הוא, דהנה איתא בשו"ע אה"ע סי' קמ ס"ה יכולה (האשה) לעשות שליח להובאה שתאמר לו הבא לי גיטי ודינו כדין שליח להולכה של בעל שאינו גט עד שיגיע לידה. ומקורו בפ' התקבל (סה, א) במתני'. ועיי"ש בר"ן שהקשה דממ"נ לא תהיה מגורשת דאם הסכים הבעל שיהיה שליח הוי שליח להולכה ואם לא הסכים שיהיה שליח היכי מיגרשה דהאשה לא קיבלה הגט מידו או מיד שלוחו? ותי' דאפשר דכיון ששלוחו של אדם כמותו ה"ה כאילו קבלתו אלא שהיא מתנה שאינה רוצה שתתגרש עד כשיגיע הגט לידה. ונראה פי' דבריו דמצד הגדר של השליח שהוא כמותה הוי כמי שנתן הגט לידה אבל לענין תוכן השליחות גופא הוי כשליח להולכה של האשה ומתגרשת רק כשמגיע הגט לידה וברור מהמשך דבריו דס"ל דטעם דין זה הוא משום דאשה יכולה למנות שליח להולכה ודלא כהראשונים שסוברים שאין האשה יכולה למנות שליח להולכה ודין זה הוא רק אם נתרצה הבעל משום דאז השליח נעשה שליח להולכה של הבעל.

ועפ"ז אם הסיבה לאי אמירת בפ"נ ובפ"נ הוא משום שמתגרשת עכשיו, בשליח להולכה של האשה לכאורה יצטרך לומר בפ"נ ובפ"נ, משא"כ אם זה תלוי אם הגט הוא ברשות הבעל א"כ בשליח להולכה של האשה שיוצא הגט מרשותו א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דגומר ומגרש.

ואם כנים הדברים יומתק דיוק לשון רש"י שכ' "ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה". ולא כ' סתם ששליח זה הוא שליח הולכה משום דבאמת בשליח להולכה דהאשה א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ.

ובזה יש לתרץ קושיית הפנ"י (ט, א) על פירש"י דידן דתנן התם "שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים למוליך ולמביא" ובעי שליח המביא גט ממדה"י לומר בפ"נ ובפ"נ, ומקשה דלפי מאי דקיי"ל כרבנן דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו א"כ השליח שזוכה בשביל העבד הוי כמו שליח לקבלה לשיטת רש"י (יג, א) ד"ה הגומר "שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר" ואמאי צ"ל בפ"נ ובפ"נ?

ולפי הנ"ל א"ש דהנה זה שזכין לאדם שלא בפניו פי' דלאחר שנעשה זכות להאדם ובנדו"ד שנעשה השליח שליח להולכה וקיבל השטר שחרור מהאדון הוי כמו שליח לקבלה דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי. וא"כ בשעה שנתן האדון הגט ביד השליח להולכה עדיין היה הגט ברשות האדון והשליח הוי שליח להולכה ורק רגע לאחמ"כ כשיש כבר הזכות נעשה שליח לקבלה ונשתחרר העבד. ומכיון שתקנו חכמים שכל שליח להולכה כיון שעדיין ברשותו הוא צ"ל בפ"נ ובפ"נ ה"ה בעבד. משא"כ אם התקנה הוא לא מצד השליח אלא מצד הגירושין, הרי העבד נשתחרר רגע לאחמ"כ ובודאי גמר לשחרר ומדוע צ"ל בפ"נ ובפ"נ.