בב"ק (ד, א): "מידי דהוי אעבד ואמה כו'" וברש"י מציין למתני' דהחובל והקשה בתוס' הרא"ש הרי התם איירי בפטור העבד (מכיון שאין לו מה לשלם) ולא בפטור האדון כמתני' דידים, א"כ מאי מוכיח הגמ' לנדו"ד?

ואפ"ל בזה בהקדם ל' הגמ' "עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפ"ה פטורין", דלכ' הו"ל לקצר ולומר דעבד ואמה דכוונתן להזיק פטורין? עוד יש לדייק בדברי ר"א דקאמר לאו טעמא רבה כו' דלכ' הול"ל בקיצור דשאני התם כו'?

ונראה לומר, דעיקר כוונת הגמ' הוא להוכיח מעבד ואמה דלא אלימא הסברא דכוונתו להזיק ליצור חיוב במקום שבלא"ה ליכא מקור לחיוב.

והיינו דאחר דקאמר ולאו ק"ו הוא ללמוד קרן משן, דהגם דלא נאמר קרן בתורה מ"מ מצד זה דכוונתו להזיק הוי סברא דכ"ש חייב, הנה ע"ז קאמר הגמ' דאינו כן, כיון דמצינו בעבד ואמה שלא נאמר להדיא בקרא, ואין אנו מחייבין האדון רק מסברא דכוונתן להזיק. וא"כ ע"כ לא אלימא סברא זו כ"כ ליצור חיוב במקום דבלא"ה ליכא מקור לחיוב משום שלא נאמר בתורה.

וזהו דציין רש"י למשנה בהחובל, כיון דבמשנה דידים דשקו"ט אי חייב האדון הי' משמע דבעצם הו"ל להאדון להתחייב על היזק עבדו, ושקו"ט אי איכא טעם לפטור האדון, ואין זה השקו"ט בגמ' דידן, דלא מצינו בפירש"י שיפרש (ע"ד תוס') דהכא שקו"ט אי כוונתו להזיק הוא טעם לפטור או טעם לחיוב, ומשמע דודאי אינו טעם לפטור (וביאור תחילת הגמ' לא הרי השן שאין כוונתו להזיק כו', אכ"מ), אלא הכא שקו"ט אי כוונתו להזיק הוא סיבה מספקת ליצור חיוב.

וע"ז מביא ממשנה דהחובל דקאמר דעבד ואשה פגיעתן רעה, דאיירי לגבי העבד דפטור, אבל הרי מזה מובן ממילא דגם האדון פטור (שהרי אי חייב האדון אין פגיעתן רעה), וא"כ הרי במשנה זו לא שקו"ט בכלל אי חייב האדון, אלא קאמר בפשיטות דפגיעתן רעה, דמזה משמע דפשיטא לי' דאין שום מקור לחייב האדון, ולכן דוקא ממשנה זו מוכיח הגמ' דעבד דלא כתיבא בתורה וליכא מקור לחיוב, לא אלימא סברא דכוונתן להזיק ליצור חיוב, וא"כ ה"ה קרן אי לא כתיבא א"א לחייבו מצד סברא זו.

וע"ז קאמר ר"א דאיכא טעמא רבה לפטור, והיינו דאכן בעבד הו"ל להתחייב משום דכוונתו להזיק דאלימא ליצור חיוב, אבל איכא טעמא אחרינא לפטור.

וקאמר דטעמא זו הוי טעמא רבה, דרצה להדגיש בזה, דאין הטעם דשמא יקניטנו חשש בעלמא, דא"כ נמצא דסגי בטעם קלוש כ"כ לבטל החיוב דעבד, ולכ' א"א לדחות חיוב המפורש בקרא מחמת חשש בעלמא, ועכצ"ל דחיוב העבד שנוצרה מטעם כוונתו להזיק הוי חיוב קלוש שנדחה מחמת חשש דשמא יקניטנו, וא"כ שוב נמצא דלא אלימא טעם דכוונתו להזיק ליצור חיוב בנזיקין שיהא דומה לחיוב המפורש בקרא, וא"כ איצטריך קרא למיכתבי' בהדיא?

ולכן קאמר ר"א דשמא יקניטנו הוי טעמא רבה שיכול לדחות גם חיוב המפורש בקרא, וא"כ שפיר אפ"ל דבאמת בעבד סגי בסברא דכוונתו להזיק ליצור חיוב כחיוב המפורש בקרא, אבל משום טעמא רבה דשמא יקניטנו נדחה האי חיוב.

כ"ז לדעת רש"י. אמנם תוס' הרי פירשו בתחילת הסוגיא דאפ"ל דכוונתו להזיק הוא טעם לפטור כיון דהוי כעין אונס, וא"כ השקו"ט בגמ' הוא אי כוונתו להזיק הוא טעם לפטור או לחייב, וא"כ רוצה הגמ' להוכיח מעבד ואמה דכוונתן להזיק הוא טעם לפטור, ולכן למדו התוס' דבמביא הכא ממתני' דידים, דשם משמע ברור דבעצם הו"ל לאדון להתחייב ושקו"ט אי איכא טעמא לפטור, וס"ד דטעמא הוא משום כוונתו להזיק א"כ חזינן דהוי זה טעמא לפטור.

ועוד יש להאריך בביאור כל הסוגיא לרש"י ותוס' ואכמ"ל.