פסחים ד, א בעו מיני' מרנב"י, המשכיר בית לחברו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק? אמר להו . . תניתוה הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים מאי טעמא מהימני לאו לאו משום דחזקתו בדוק?! ..וממאי, דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני? אטו אמירה דהני מידי מששא אית? ביה אלא מאי דחזקתו בדוק? האי הכל נאמנים כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר מיבעי ליה (ולא הוה למיתליה באמירה דהני. רש"י) אלא מאי משום אמירה דהני הא לא אמרי הני לא תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק לא לעולם אימא לך חזקתו בדוק והכא במאי עסקינן דמוחזק לן דלא בדק וקאמרי הני בדקיניה מהו דתימא לא להימנינהו רבנן קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן

והנה יש לכאורה כמה שאלות בפשט:

א) כשרנב"י הביא ראי' דחזקתו בדוק "מ"ט מהימני לאו משום דחזקתו בדוק" הרי הפשט דכיון דלאו בר אסהודי נינהו א"כ ע"כ אין הנאמנות בשביל אמירתם אלא משום דחזקתו בדוק וא"כ מאי השיב השואל "ודילמא משום אמירה דהני" וע"ז השיב רנב"י "אטו אמירה דהני מידי מששא אית בי'" הרי לכאורה הטענה ד"אטו אמירה דהני מידי מששא אית בי'" הוא גופא סברת רנב"י בתחילת דבריו "מ"ט מהימני לאו משום דחזקתו בדוק", וא"כ מה השיב לו ומה שוב ענה לו רנב"י.

ב) שאלת המהרש"א למה לא מתרץ מיד ד"ממשא אית ביה" משום "הימנוהו רבנן בדרבנן".

(והא דתי' המהרש"א דא"כ תפשוט מיני' דאין חזקתו בדוק, לכאורה צ"ב דהרי רנב"י יכול לשאול ג"כ אחרי שתי' השואל דנאמנים משום דהמנוהו רבנן בדרבנן ולתרץ התירוץ שתירץ דאינו ראי' דאין חזקתו בדוק דאפשר דחזקתו בדוק והא דצריך לאמירה דהני (דמהני משום דהוא מדרבנן כמו שאמר כבר) הוא משום דמוחזק לן דלא בדק.)

ג) בסוף הסוגיא כשהוא משיב "לעולם אימא לך חזקתו בדוק והב"ע דמוחזק לן דלא בדק וקאמרי הני בדקיני' מהו דתימא לא ליהמנוהו רבנן כו' דמהל' "מהו דתימא לא ליהמנוהו רבנן" נשמע כאילו שההו"א הזאת היא חידוש (דאין מאמינים נשים וכדומה בדרבנן) ולכאורה כל סוגית הגמ' מיוסד על הנחה הזאת שאין להם נאמנים ?

ואולי י"ל בזה:

דהנה רנב"י נקט בפשיטות דאם לא הי' בחזקת בדוק פשוט דאין אלו נאמנין דהא "לאו בני אסהודי נינהו" וא"כ ע"כ הא דנאמנים הוא משום דחזקתו בדוק.

וע"ז השיב השואל נהי דאין להו נאמנות גמורה, אבל אולי שאני הכא דקאמרי הני, והיינו דאמירתם הוי סעד דאף דאין חזקתו בדוק אבל מ"מ אין הכרח שזהו ספק שקול, ויכול להיות שיש צד גדול שזה בדוק – וע"י אמירה דהני נקטינן שהוא בדוק.

וע"ז ענה רנב"י "אטו אמירה מידי מששא אית בי'" והיינו שלא רק שאין להם נאמנים אין להם "מששא" והיינו דאינו יכולים להיות אפילו סעד.

והנה בנקודה זו נחלקו השואל ורנב"י, דהשואל ס"ל דאף דאין נאמנים מ"מ יכולים להיות סעד עכ"פ שיהי' בחזקת בדוק ורנב"י ס"ל דלית לי' מששא.

וע"ז ממשיך השואל ומקשה על רנב"י [והיינו משום דס"ל דאין ראיית רנב"י ראי', דהא ס"ל דאפשר דהך סעד כנ"ל] על שיטת רנב"י, דלדבריו האי הכל נאמנין, כל הבתים בחזקת בדוקים מיבעי ליה? וע"ז ענה רנב"י דלדידך [דלא רק דאין ראייתי ראי' משום "ודילמא שאני הכא דקאמרי הני" אלא עוד יותר דע"כ הנאמנות מיוסד על דבריהם] דאי לאו הכי"כל הבתים בחזקת בדוקים מבעי לי'", א"כ תפשוט מהא דאין חזקתו בדוק.

וע"ז ענה השואל חידוש גדול, דאפשר דלא רק דמהני אמירתו דהני כסעד שהוא בדוק, אלא אפ"ל דאפילו בכה"ג דמוחזק לן דלא בדק, מ"מ מהימן ורק עכשיו נתחדש (ואנחנו צריכים) להא דהימנוהו רבנן בדרבנן. משא"כ לעיל לשיטת השואל א"צ לדין מיוחד לנאמנים דהא אין נאמנים ורק סעד להנאמנות כנ"ל.

וזהו "לעולם אימא לך דחזקתו בדוק והב"ע במוחזק לן דלא בדק" ובכה"ג מהו דתימא לא להימנוהו רבנן [והיינו דאף דפשוט להשואל הזה דיש להם נאמנות כשאין חזקתו בדוק אבל זהו רק כסעד כנ"ל אבל בכה"ג דמוחזק לן דלא בדק א"כ צריכים להם לכל כח הנאמנות א"כ לא להימנוהו] קמ"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן.