א. בסוגיין ריש קידושין מובא המשנה דביכורים "אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד". ובהמשך הגמרא: "דדרכיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו, אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו". ובהמשך הגמרא הובא גם סיום המשנה שם: "ר"א אומר אתרוג שוה לאילן לכל דבר".

ביאור נקודת הדברים בקצרה: הדין הוא דבאילנות אזלינן תמיד בתר חנטה, היינו לענין שביעית מעשרות וכו', ואילו בירקות אזלינן תמיד בתר לקיטה. ודבר זה למדו חכמים מזה דגבי מעשר יש לימוד בגורן ויקב דאזלינן בהו בתר הבאת שליש (דזהו אותה שיעור כמו חנטה), ופירשו חכמים דהדין הוא כן גם בכל אילנות משום דגדלים על רוב מים כמו גורן ויקב, ואילו ירקות שגדלין על כל מים, אזלינן בהו בתר לקיטה.

והנה אתרוג הוא יוצא מן הכלל; דמחד גיסא הרי הוא אילן (בגשמיות, וגם לענין דיני התורה בכללות), וא"כ הי' צ"ל דינו כמו כל אילנות דאזלינן בהו בתר חנטה, ומאידך ה"ה גדל על כל מים כמו ירקות, ואשר מחמת זה הי' צ"ל דינו כמו ירקות דאזלינן בהו בתר לקיטה!

ובזה נחלקו התנאים כאן; דת"ק סב"ל דלגבי שביעית – דהוה חיוב מדאורייתא גם באילנות – הרי דין האתרוג כאילנות, ואילו גבי מעשרות – דבאילנות לא הוו אלא מדרבנן (עכ"פ לפי רש"י ותוספות כאן) – הדי דינו כירק. ואילו ר"א סב"ל דדינו כאילן לכל דבר, והיינו גם לענין מעשרות.

ומצינו בזה שיטה שלישית בהסוגיא בר"ה (טו, א), והוא דעת רבותינו באושא, דדין האתרוג כירקות גם לענין מעשר וגם לענין שביעית! וכן פסק הרמב"ם.

ועכ"פ נמצא כאן ג' שיטות: א) דדין האתרוג כאילן לכל דבר – דעת ר"א. ב) דדינו כירק לכל דבר – דעת רבותינו באושא. ג) דדינו כאילן לשביעית (דהוה דאורייתא), וכירק למעשרות (דרבנן) – דעת הת"ק.

ב. אלא דבדעת הת"ק גופא – המחלק בין שביעית למעשרות – יש כמה אופנים ללמוד; דהנה התוספות (כאן) מקשים עליו, דמדוע באמת אין האתרוג דינו כירק מחמת זה שגדל על כל מים? ומתרצים בשני אופנים: א. "ושמא י"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית". ב. "א"נ י"ל אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין ערלה ורבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות, ודרשה דגורן ויקב לירקות אתא ולא לאתרוג. ומ"מ לענין מעשר שהוא דרבנן תקנו חכמים אחר לקיטתו עישורו הואיל וגדל על כל מים כירק".

ובתירוץ הראשון של תוספות נחלקו האחרונים; יש מפרשים דה'חומרא' ליתן לאתרוג דין האילן אינו אלא מדרבנן, ואילו מדאורייתא דין ירק עליו לכל דבר, וי"מ דזהו 'חומרא' מדאורייתא, והיינו דמדאורייתא יש לאתרוג גם דיני ו'חומרי' אילן וגם דיני ו'חומרי' ירק.

ולפי תירוץ השני של תוספות נמצא דלענין דאורייתא דין אילן עליו לכל דבר, ואילו לענין דין דרבנן – דין ירק עליו לכל דבר.

ואשר יוצא מכ"ז חמשה אופנים (דרכים) בדינו של האתרוג: א) כאילן לכל דבר גם מדאורייתא וגם מדרבנן – דעת ר"א. ב) כאילן לכל דבר מדאורייתא, וכירק לדין מעשרות דרבנן – דעת הת"ק לפי תירוץ השני של תוספות. ג) גם כאילן וגם כירק (אפילו) לענין דין דאורייתא – דעת הת"ק לפי פירוש אחד בתירוץ הראשון של תוספות. ד) כירק לכל דבר, רק שבדין דאורייתא (שביעית) נתנו עליו חכמים גם החומרא של אילן – דעת הת"ק לפי פירוש שני בתירוץ הראשון של תוספות. ה) כירק לכל דבר – דעת רבותינו באושא.

ויש להסביר מהו יסוד ועומק חמשה דרכים אלו.

ג. והנה נקודת הענין בכ"ז הוא – כנ"ל – דמצד התכונה של גידול על כל מים הרי האתרוג כמו ירק, ואילו מצד ה'מין' הרי האתרוג הוא אילן, וא"כ הרי יסוד השאלה היא לכאורה (וכמבואר בספרים) מהו גדר תנאי זה של 'גדל על כל מים'; האם הוה 'סיבה' המחייב ללכת בתר לקיטה, או דאינו אלא 'סימן' המורה לנו באיזה מין צריכים ללכת בתר לקיטה (ובאיזה מין בתר חנטה). דבאם הוה 'סיבה' אז גם אתרוג צ"ל בתר לקיטה מחמת סיבה זו, ואילו אם אינו אלא סימן על המין, הרי מאחר שאתרוג הוא ממין זה אז אין נפק"מ בזה שחסר לו הסימן.

וע"ד דברי הרבי (לקו"ש ח"א פרשת שמיני, וח"ב פרשת ראה) לענין סימני כשרות בבהמות, דבאם הוו בגדר 'סיבה' לכשרות אז הי' צ"ל מסברא דגם בהמה שיצא מטהורה, הרי באם אין לה סימנים צ"ל טמאה דחסר לה הסיבה לכשרות, ואילו באם הוו בגדר סימן בלבד אז מסברא לא הי' נפק"מ באם הי' לבהמה זו סימנים או לא, מאחר שגם בל"ז יודעים אנו דהיא ממין כשרה.

ואשר לפ"ז יתבאר לנו היטב יסוד שיטות ר"א ולעומתו רבותינו שבאושא; דר"א סב"ל דהתנאי דגדל על כל מים לא הוה אלא סימן בעלמא להראות באיזה מינים אזלינן בתר לקיטה ובאיזה בתר חנטה, ומובן לפ"ז דאתרוג דינו כאילן לכל דבר אף שחסר לו הסימן. ואילו רבותינו באושא סב"ל דהתנאי הוה סיבת הדין, ושוב מובן דאתרוג צ"ל דינו כירק לגמרי מחמת הסיבה המחייב הדין כמשנ"ת.

ובדרך זה מבואר גם יסוד דרך הרביעי הנ"ל, דבעצם הר"ז כמו רבותינו באושא דדין ירק עליו לכל דבר, רק דלשיטה זו הוסיפו חכמים חומרא של אילן גבי דין דאורייתא (ובפשטות הוא מצד הדמיון שלו לאלינות דעלמא), וא"כ הרי ביסודו אזיל שיטה זו עם היסוד של רבותינו באושא, דהתנאי דגדל על כל מים הוה סיבת הדין כמשנ"ת.

אמנם עצ"ע וביאור בדרך השני והשלישי; לדרך השני דמדאורייתא דינו כאילן, צריכים לומר לכאורה, דהתנאי דגדל על כל מים לא הוה אלא סימן בעלמא (דאל"כ הי' צ"ל דינו כירק גם מדאורייתא כמו שהוא לדרך שלישי, רביעי וחמישי), וא"כ צלה"ב איך 'עשו' מזה חכמים 'סיבה' לענין דינא דרבנן, ואשר משום זה נהי' דין האתרוג כירק!?

וביותר תמוה דרך השלישי דמהו באמת גדר התנאי, סיבה או סימן? ואיך יתכן שמדאורייתא יצאו שתי מסקנות הפכיות לכאורה – דהתנאי הוה הסיבה והגורם, ועד שמחמתו יש לאתרוג דין ירק, ומאידך אינו אל סימן על המין, ושלכן דין אילן עליו!? (ויעויין בתוספות בר"ה ובסוכה, דנראה מדבריהם שהי' בענין זה עוד ילפותא ממק"א, אבל עכ"פ בתוספות דידן לא הוזכר דבר זה בכלל).

ד. ואולי י"ל כעין הסבר לדרך השני, והוא ע"ד דברי הרבי בשיחות הנ"ל לענין סימני כשרות בבהמות, דאה"נ דהתנאי דגדל על כל מים לא הוה אלא סימן, מ"מ אין הפירוש שאין לסימן זה שום שייכות לדין היוצא ממנו, דבודאי ישנה גם הסברה וטעם לדבר זה שדבר הגדל על כל מים יש ללכת בה בתר לקיטה, אלא דאין בהסברה זו סיבה מספקת להוציא אתרוג מכלל האילנות אחרי שלכל דיני דאורייתא דין אילן עליו.

וכמו שמודגש דבר זה בלשון התוספות דלעיל "אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין ערלה ורבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות", ואשר מובן מזה דבעצם מצד הסברא גרידא בודאי היו צריכים לפרש שהתנאי דגדל על כל מים הוה 'סיבת' הדין ללכת בתר לקיטה, אלא דבדינים דאורייתא שרואים שהתורה כללה אתרוג עם שאר אילנות, לכן פירשו חכמים שהתנאי אינו אלא סימן (ולא סיבה).

אמנם בדינים חדשים דרבנן שלא 'מוגבלים' בזה כ"כ (דלכאורה ליתנהו כ"כ דינים מחודשים דרבנן בגדרי אילנות וירקות כו'), אז הדרינן לסברא הפשוטה דתנאי זה אינו סימן בעלמא, אלא דין 'סיבה' עליו. ושוב נמצא דיש לאתרוג דיני ירק לענין דינים דרבנן.

ה. ואולי י"ל גם כעין הסבר לדרך השלישי, על יסוד דברי הרבי בלקו"ש (חי"ז שיחה ב' לפרשת תזריע אות ה') שמוצאים כמה דוגמאות איפה שמסובב 'מקבלת' יותר תוקף מהסיבה שלה; כמו בהדין דנסרים שרחבן ארבעה דפסולים לסכך גם במקרה שהפכן על צידיהן, אע"פ שהסיבה של "גזירת תקרה" כבר לא קיימת, אלא שכבר נעשו פסולים בעצם. ועד"ז דברי החת"ס דיו"ט שני של שבועות חמור יותר משאר יו"ט שני של גליות (דתורת ודאי עליו) אע"פ דעיקרו לא בא אלא משום שלא לחלוק במועדות.

ואוי"ל עד"ז בענינינו, דאה"נ דהתנאי דגדל על כל (או על רוב) מים הוה בגדר 'סיבה' להחיוב ללכת בתר לקיטה (או חנטה), ואשר לכן יש לאתרוג דין ירק מחמת סיבה זו, אלא דמצד אחר יש לאתרוג גם דין אילן; דמאחר דהתנאי דדבר הגדל על רוב מים הוה (ג"כ) סיבה לזה שאילנות בד"כ אזלינן בהו בתר חנטה, א"כ נהי' הדין של אילנות בכלל ללכת בהו בתר חנטה גם במקרה של אילן כזה דחסר הסיבה – מחמת הכלל הנ"ל דמסובב נהי' דין לעצמו גם במקרה שכבר חסר הסיבה, ושוב יש לאתרוג גם דין זה מחמת היותו אילן.

ונמצא דאותה סיבה (דאזלינן בתר חנטה בדבר הגדל על רוב מים, ובתר לקיטה בדבר הגדל על כל מים) מחייב האתרוג גם כדין ירק (מחמת זה שיש לה אותה סיבה המחייבת כמו ירק), וגם כדין אילן (מחמת שייכותו לה'מסובב' של הגדל על רוב מים – היינו אילנות) וכמשנ"ת.

*) לזכות דודי היקר הר"ר שלום מרדכי הלוי בן רבקה לישועה וגאולה.