א. איתא בקידושין (ג, ב) "בכסף: מנלן . . דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוו אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ויצאה חינם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב . . ואימה לדידה . . אמר קרא בנעורי' בית אבי' כל שבח נעורים לאבי'".

ובתוד"ה ד"ה ואימא לדידה הקשו "וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון" ועיי"ש מה שתירצו. ובאבנ"מ (סי' כז סק"ג) יצא לתרץ קושיית התוס' לפי הראשונים הסוברים ד ידעינן מסברא, והא דצריך קרא בעבד עברי ד הוא משום דיכול לפדות א"ע בע"כ של האדון, והו"א דרק בכסף יכול לפדות בע"כ של האדון אבל בשוה כסף לא, אבל בקידושין דהאשה נתרצית להדבר, מסברא אמרינן ד.

אבל לפי הס"ד "אימא לדידה" שהכסף שלה ומ"מ אבי' מקדשה[1], כיון שהאב יכול לקדש בתו בע"כ שוב לא אמרינן מסברא ד ולכן צריך קרא דויצאה חינם לאשמעינן ד[2]ומתורץ קושיית התוס' עכת"ד האבנ"מ. ויש להוסיף ולהמתיק דהתוס' דלא כתבו כן הוא לפי דאזלי לשיטתם ד ילפינן מע"ע ונזיקין ולא צריכים הפסוק דויצאה חינם.

אבל לכאורה דברי האבנ"מ מוקשים, דאפי' להנך ראשונים שכתבו ד הוה מסברא, כוונתם דלא זקוקים להילפותא מע"ע אבל פשוט דשייך למילף מע"ע ונזיקין, וא"כ בקושיית הגמ' "ואימא לדידה" צ"ל דהא ד ילפינן מע"ע ונזיקין וכמ"ש התוס' ונופל תירוצו של האבנ"מ.

(וראה בברכת שמעון (סי' ה) מש"כ לתרץ קושיית חי' הרי"מ על הנך ראשונים מהגמרא לעיל (ב, ב) "דאי תנא האיש קונה הו"א אפי' בע"כ" דהלא במשנה קתני נותן לה פרוטה ושוה פרוטה וע"כ דהיא מדעתה דאל"כ איך ידעינן ד, ותי' בברכ"ש דהנך ראשונים יודו לשיטת התוס' דשייך למילף מע"ע ונזיקין).

ונראה לומר בדעת האבנ"מ דלא סב"ל כן, ע"פ מש"כ לפנ"ז, שהביא דברי הרשב"א שכתב דהא דבעי קרא בע"ע ד הוא משום דיכול לפדות בע"כ של האדון, והא דבעי קרא בנזיקין הוא מכיון דצריך לשלם ממיטב הו"א כסף דוקא ולא שוה כסף.

והקשה האבנ"מ דלמה הוצרך הרשב"א לטעם אחר בנזיקין ולא כתב משום דיכול לשלם להניזק בע"כ הו"א דוקא כסף, וכמ"ש בע"ע (והניח בצ"ע[3]). ומוכח דסב"ל דלפי הרשב"א ליכא למילף נזיקין מע"ע, והיינו דהגם דע"ע יכול לפדות עצמו בע"כ ואעפ"כ אמר רחמנא דיכול לפדות בשוה כסף (אף כשהוא בע"כ), כמו"כ בנזיקין יכול לשלם בשו"כ ואף בע"כ דהניזק (דאי נימא דשייך למילף מיני' מובן למה הוצרך הרשב"א לטעם אחר למה בעינן קרא בנזיקין[4]).

וההסברה בזה אפ"ל דמדין זה גופא דעבד יכול לפדות עצמו אפי' בע"כ של האדון מוכח דהפרשה דפדיון בע"ע הוא חידוש וליכא למילף מיני' לקידושין עכ"פ בנוגע לאופן התשלומין (והיינו דאין החידוש רק בהפרט דבע"כ אלא בעצם הפדיון, ודו"ק[5].

[1]) ועיין בשו"ת אבנ"ז אהע"ז סי' שצא שחולק על האבנ"מ ומפרש הגמ' באו"א. אבל מהמשך הגמ' ("ואימא ה"מ קטנה אבל נערה") משמע שקושיית הגמ' "ואימא לדידה" הי' לגבי קטנה ג"כ, וא"כ קושיית הגמ' אינו שתקדש עצמה (ותשקל כספה) דהא פשוט דקטנה אינה יכולה לקדש את עצמה.

[2]) פי' 'דאין כסף ושוה כסף לאדון זו אבל יש כסף ושו"כ לאדון אחר', וכמ"ש הריטב"א בשם י"א, הו"ד באבנ"מ שם.

([3]ועיין בשערי יהודה (עמ"ס קידושין סי' א) מש"כ לתרץ וראה שם בהערה 1.

[4]) וכמו שכתב השער המלך (הל' אישות פ"ג) לתרץ הקושיא הנ"ל.

[5]) עיין בשערי יהודה (שם סי' ב' הערה 2) שדוחה תירוץ של האבנ"מ, דלפי הקס"ד ד"ואימא לדידה" הקידושין צ"ל מדעתה (הבת) כשנפעלים ע"י כסף מכיון שצריך שתזכה בהכסף וקיי"ל דאין זכיה בע"כ, וא"כ אי"צ קרא לאשמועינן דשוכ"כ, דמסברא אמרינן כן (כיון שהיא נתרצית).

אמנם לענ"ד לא נראה כן, דכיון דהאב הוא הפועל הקידושין (לפי דרכו של האבנ"מ, וראה בהערה 1 שיש חולקים), ורק הוא צריך לזכות בהכסף (שעי"ז הוא פועל הקידושין) ואי"צ דעתה, רק שאח"כ צריך ליתן הכסף לה.

אבל לפי"ז צ"ע בקושיית הגמרא "ואימא לדידה", דכיון שהאב כבר זכה בהכסף (מכיון שהוא פועל הקידושין) א"כ מהיכי תיתי שצריך ליתן הכסף לבתה. ונ"ל עפ"י חקירת הרוגוצ'ובי (הובא ונתבאר בלקו"ש חי"ט כי תצא (ב)) באופן פעולת הקידושין כשנפעלים ע"י כסף, אם ע"י קניית הכסף היא מקושדת (הקנין הוא הסיבה והקידושין הם המסובב) או שע"י קבלת הכסף נעשית מקודשת ועי"ז הית תקנה בהכסף (הקידושין הם הסיבה והקנין הוא המסובב), ולפי הך צד י"ל קושיית הגמרא, שבעצם הכסף שלה הן, אלא שהקנין נפעל ע"י שהאב מקבל הכסף ומקדשה עי"ז, וא"כ הקידושין יכול להיות בעל כרחה, ודו"ק.