בגליון א'כו כתב הרב פ.ק. שיחי' להשיג על דברי הרש"ש בביאור דברי רש"י ביבמות (קיב, ב), גבי סוגיא דשני אחים אחד חרש ואחד פקח, דאם מת פקח כונס היבם יבמתו, ואינו יכול להוציאה הימנו בגט. וביאר רש"י טעם דין זה "דלא אתי גט דידי' ומפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון".

וכתב התויו"ט לפרש טעמא דמילתא, דהוא משום ש"לא מפקיע (גט החרש) נישואיו, שהיו מכח זיקת כו' (אחיו הפקח)". היינו, דאין בכח גט חרש (שהוא מדרבנן) להפקיע קידושי היבמה שהם מדאורייתא.

וברש"ש ביאר דברי רש"י, וז"ל: "דחרש שייבם אינה כאשת איש גמורה אע"ג דמה"ת זקוקה לו והבא על יבמתו בין בשוגג כו' קנאה, מ"מ הא בעינן כוונה לשום ביאה כדאיתא שם בגמ' והוא לאו בר כוונה הוא כלל . . ולפי"ז הי' גט שלו מועיל לנשואיו דכשם שכנס ברמיזה כו' רק דעדיין נשאר עלי' זיקת יבמין כיון דלא קנאה לגמרי בביאתו". היינו דאף שאין קנייתו קניה גמורה, שהרי בעינן דעת ביאה בביאתו, וליכא, מ"מ אסורה לשוק מחמת זיקת האח שלא פקעה הימנה, ובגיטו אינו מפקיע זיקתה.

וכתב הרב פ.ק. להשיג על דברי הרש"ש, דכד דייקת בלשון רש"י, אין מקום להסברת הרש"ש. שהרי טעם רש"י הוא "דלא אתי גט דידיה ומפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון", דרק מחמת שהוא גט דידיה, שמדאורייתא אינו יכול לגרשה הימנו, אך ודאי שקידושיו קידושין.

והנה, במחכ"ת לא דק, דאפשר דכוונת רש"י לומר כך, דמחמת גט דידיה לא מפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון, דעדיין לא פקעה זיקתה אליו.

ועוד, דאף אם נאמר שכן מדוייק בל' רש"י, עדיין קשה על ביאור התויו"ט הנ"ל, קושית הרש"ש הנ"ל דאינה קנויה לו בביאתו שהרי בעינן כוונה לשום ביאה, וליכא, וא"כ ודאי שבחרש אינה נקנית לו בביאתו, ועדיין בזקיקותה היא קיימת, ודוק.