איתא בקידושין (ז, א) "אמר רבא . . חצייך מקודשת לי אינה מקודשת . . וניפשטו לה קידושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה . . מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת". (וע' ברש"י דכיון דהאשה לא נתרצה אלא לחצי' אין דיבורו תפיס בה), וממשיכה הגמ' "הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה".

ונתקשו המפרשים (רשב"א, תוס' רי"ד ועוד) בביאור תשובת הגמרא, דמה בכך דהאשה נתרצתה רק לחצי', הרי זהו כל הדין דפשטה דאף שהוא הקדיש רק חצי בדרך ממילא נתפשט על הכל. ואין זה דומה כלל להמקרה של ר' יוחנן בשני שותפין ששותף אחד לא הסכים כלל להקדיש ולכן אינו מתפשט על חלקו, אבל כאן שהאשה הסכימה לחצי נימא שתתפשט בכולה? וע' בדבריהם מה שתירצו כל אחד לפי דרכו.

ונראה לבאר, ובהקדים דברי התוס' (ד"ה וניפשטו) דהקשו דכל הדין דפשטה הוא דין שנלמד מפסוק מיוחד שנאמר דוקא לגבי הקדש ומה השייכות לקידושין? ומתרץ דמיירי שקידשה בל' מקודשת, היינו שתוכנה לשון הקדש, לפיכך יש להיות דינה כהקדש.

ונתקשו בזה האחרונים (אבנ"מ, רעק"א ועוד) דבמקור דין זה דפשטה (תמורה דף י"א) "בעי רבא בעוף מהו" (ופירש"י אם הקדיש רגל עוף האם פשטה קדושה בכולה) "בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא, או דילמא קרבן אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא, תיקו". הרי דגם בעוף דהוא הקדש ממש, מסתפקים האם שייך פשטה, וא"כ בקידושי אשה שרק אמר בל' הקדש, אך אינו דין הקדש ממש, ודאי דאינו פשוט לומר הדין דפשטה?

ותירצו דקושית הגמרא וניפשטו וכו' היא, דאיך אמר רבא דחצייך מקודשת לי ודאי אינה מקודשת, הרי להצד דבהמה לאו דוקא וגם בעוף נימא פשטה ה"ה באשה, וא"כ הי' צ"ל ספק מקודשת.

אבל עדיין יוקשה, דהרי גם להצד שאפילו בעוף נימא פשטה הוא רק כי "קרבן אמר רחמנא" וגם עוף נקרא קרבן. וא"כ בקידושי אשה דאין עלי' שם קרבן ודאי דלא שייך הדין דפשטה?

ובאבנ"מ (סל"א, ס"ק י"ח) ביאר דקרבן לאו דוקא והכוונה לכל דבר שיש בו קדושת הגוף ובאשה נמי איכא קדושת הגוף. ולכאורה הוא דוחק לפרש כן, דכל מהלך האיבעיא בתמורה הוא שהדין דפשטה הוא דוקא בהאופן שמוזכר בפסוק, והשאלה הוא רק על איזה תיבה מדגישים בהמה או קרבן, אבל אשה שאינה קרבן ממש פשוט שאינה בכלל הלימוד.

ובשער המלך (ערכין פ"ה הי"ד) נתקשה ג"כ בקושיא זו, וביאר דמה שרוצים לומר דין פשטה בקידושין אינו דשייך כאן בעצם דין פשטה. אלא דבאנו לפרש את דברי הבעל שר"ל שתיאסר על כל העולם בדוגמת ועל דרך הדין של הקדש, ואם בהקדש כשמקדישים חלק מתקדש כולו, הרי גם הוא נתכון לכך כשאמר חצייך מקודשת לי שתתקדש כולה, כמו בהקדש.

ולפ"ז תתיישב שפיר הקושיא הראשונה על תשובת הגמרא "הכא דעת אחרת" דמה בכך הרי הסכימה לחצי' ונימא פשטה. ולפי הנ"ל הרי באמת בקידושין אין בכלל הדין דפשטה, ורק דמצד דין פשטה פירשנו שכוונת הבעל הוא לקדשה כולה, וא"כ תשובת הגמ' ברורה דהאשה לא שמעה והבינה זאת מדבריו והסכימה רק לחצי, ולכן אינה מקודשת דלא שייך בכלל הדין דפשטה.

(אלא שעדיין צ"ב המשך הגמ' דמדמה לשני שותפין ושם לא שייכת סברא זו, וע' בהגהות חשק שלמה דפירש לפי דרכו שם דהדמיון באמת אינו דמיון גמור בטעם ורק בדין, ע"ש).