הנה האריכו הראשונים והאחרונים בדברי הספרא ר"פ אמור (בענין טומאת כהן הדיוט לקרובים) עה"פ "כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו".

וז"ל הספרא: "יאמר לאמו - מה ת"ל לאביו, מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו. אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין - ת"ל ולאביו".

והפענוח בזה לכאורה הוא - ששואלים: למה להכתוב להתיר (או לחייב) כהן להטמא לאביו וגם לאמו. הרי אחרי שמתירים לו להטמא לאמו הרי ק"ו לאביו.

שהרי כהנותו של אביו הוא יותר "חזק" מכהונתו של אמו. שהרי אביו אינו מתחלל. כי אפי' נתחתן לגרושה עד"מ - הרי יכול לגרשה ויחזור לכשרותו. משא"כ אמו, אם נתחללה - כשזינתה עד"מ - אין לה היתר עולמית.

וע"ז מתרצים בספרא: זהותו של אדם ככהן אפשר להיות בשני דרכים:

א- אנו בטוחים בודאות שהוא כהן. בלי שום ספק ובלי להסתמך על חזקה. (ובאחרונים נזכר מציאות שאביו ואמו היו טמונים במערה וכו').

ב- רוב הכהנים שבינינו, שזהותם הוא מטעם "חזקה". (ובאחרונים נזכר שהכוונה שרוב בעילות אחר הבעל או מטעם שכרוך אחריו וכו'. ובפשטות י"ל שכוונת הספרא ב"חזקה" היינו חזקת האם, שצדקת היא, כמ"ש התוס' חולין (יא, ב) ד"ה 'כגון'. וק"ל).

ולכן אם הי' כתוב בתורה שכהן הדיוט מותר (או מחוייב) להטמא לאמו היינו למדים מק"ו רק לאביו שבסוג הא'. ובלשון הספרא: "אילו כן הייתי אומר, מה אמו בידוע, אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין? ת"ל ולאביו".

היינו, שאילו לא נכתב בפירוש "לאביו", הייתי אומר שכהן סתם - סוג הב' - שמחזיקין אותו ככהן מטעם שאביו הי' כהן - אסור להטמא לאביו. דדילמא לאו אביו. ומספק אסור לו להטמא.

והקשו ע"ז חכמי לוניל לרי"ץ

- (כן הוא הלשון באוה"ח הקדוש עה"פ, ובמנחת חינוך מצוה רסד: "והקושיא מר"י מצרפת מפורסמת והוא בתשובת הרשב"א") -

דעדיין קשה. דאפי' לא הי' נכתב בפירוש בתורה שמותר לו לכהן להטמא ל"אביו חזקה" היינו אומרים לכהן הזה שיטמא למת המוטל לפניו. שהרי ממ"נ מותר להטמא לו. אם אביו הוא הרי מותר להטמא לו (ק"ו מאמו). ואם הנפטר לאו אביו הוא, הרי האיש שלפנינו לאו כהן הוא, וא"כ אין עליו איסור ליטמא למתים.

והרבה תירוצים נאמרו בזה. ויש לעורר על נקודה א' בזה.

דלכאורה אין במציאות - שאדם הבא ללמוד על יחוסו, ושב"ד לא יאשרו את היותו בן כשר לאביו בלי שום ספק.

דהנה הניגוד לכשרותו של אדם, שהוא אינו כשר - היינו שהוא ממזר ר"ל. וזה שהגמ' בחולין (יא, ב) מתרצת את השאלה שאיך סוקלין אדם ע"ז שהכה אביו "ודלמא לאו אביו הוא?" - השאלה היא לכאורה "ודלמא ממזר הוא?", ואיך צוותה לנו התורה להרוג מספק. וע"כ שאזלינן בתר רוב. (אף שיש לומר שבן פנוי' הוא, ואכ"מ).

ובגמ' יבמות (עח, א) אמרינן, דממזר שאינו ידוע - היינו שאין הציבור יודע שהוא ממזר - לא חי. והטעם הוא כמ"ש רש"י שם, שלא יטמעו כשרים בדורותיו. היינו שאין במציאות של ממזר שאין הקהל מודע לפסולו. ובירושלמי מפרש שמת בתוך ל' יום; ובפשטות הכוונה שמת בתוך ל' יום ללידתו.

ועי' בערוך לנר שם שמביא מה שהקשה השער המלך, שאם ממזר לא חי - איך למידין מזה ש"מכה אביו מות יומת" שאזלינן בתר רובא, הרי מזה שהוא חי - הוא סימן הכי חזק שאינו ממזר ואביו הוא. ועיי"ש תירוצו.

והנה מהספרא נראה לכאורה דס"ל שממזר דלא ידעי אכן כן חי. שהרי את"ל שהכהן הזה הוא לא בן הנפטר המונח לפנינו הרי (בפשטות) ממזר הוא. ואיך הוא חי? אע"כ שהוא בן הכהן הנפטר, וא"כ כל כהן הוא "כהן בידוע" ואין מציאות של כהן בחזקה, וחזרה הקושיא - ל"ל "לאביו".

לאידך, לפי מ"ש בערוך לנר שם בשם מדרש ילקוט, דהא דממזר לא חי הוא רק מנביאים ואילך וכו' - אין הכרח לומר שהספרא פליגי אגמרא דידן.

ויש להאריך בכ"ז ובאתי רק להעיר.