E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
י"ד-י"ט כסלו - ש"פ וישלח - תשס"ב
נגלה
שיטת רש"י בכחו כגופו
הת' שניאור זלמן סאמאמא
תלמיד בישיבה

בגמ' ב"ק (ג, ב), קס"ד דמה שאמר רב פפא (שם ב, ב) ש"יש מהן (מתולדות האבות נזיקין) לאו כיוצא בהן" קאי על תולדה דמבעה, אליבא דרב שזה אדם. וע"ז אמרו בגמ' "מאי אבות ומאי תולדות אית ביה . . אכיחו וניעו, ה"ד, אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוה וכו'". ופירש"י (ד"ה "כחו"): והיינו אדם גופו וחייב. וכתב המהרש"א במהדו"ב (ועוד מפרשים), שכוונת רש"י היא שמכיון שכיחו וניעו הם בעצם כחו, וכחו כגופו, א"כ כיחו וניעו כלולים במבעה דמתניתין, והרי הם אב. וראייתו א) מלשון רש"י "היינו אדם גופו", ב) ממה שכותב לקמן דף ו' ע"א בענין פתחו ביבותיהם דחייב - אי בהדי דקאזלי מזקי כחו הוא, ורש"י (בד"ה כחו הוא) אומר "והיינו אדם ותנא ליה במתניתין" והרי במשנה כתוב "אבות" משמע שכחו הוי אב.

אמנם, הפנ"י הסביר דעת רש"י, באופן אחר, שכוונתו היא שכיחו וניעו הוה תולדה, ומה שרש"י אומר היינו אדם, מתכוין לומר, היינו תולדה דאדם. וכלשון הגמ' בכל הסוגיא היינו שור, היינו בור (שכוונתו, היינו תולדה דשור, היינו תולדה דבור), וראייתו א) אם כיחו וניעו הוי אב, אז מהי תולדת האדם, דהרי ישן הוא ג"כ אב, כמו שכותב תוס' ד"ה "תולדה ישן", א"כ אין לאדם תולדה, והגמ' אומרת (ב, א) אבות מכלל דאיכא תולדות. ב) בשלמא אם נגיד שכיחו וניעו הוי תולדה, לכן רש"י מוסיף (והיינו אדם גופו) "וחייב", כלומר בא לשלול מה שאפשר להגיד, שתולדותיהם לאו כיוצא בהם ויהיה פטור, ולכן רש"י מוסיף "וחייב"1. אבל אם תאמר שכיחו וניעו הוי אב, אז מאי קמ"ל רש"י במילה "וחייב", הרי פשוט הוא שחייב. ג) בכל הנזקין, כחו לאו כגופו, וכמו צרורות. והנה מובן בפשטות, שכל ראיה לפירוש אחד, ה"ז שאלה לפירוש השני, ולפי"ז יוקשה לסוברים כהמהרש"א במהדו"ב שכיחו וניעו הוי אב, א"כ מהי התולדה וכו'.

והנה, יש לברר בדעת רש"י בנוגע לישן, האם הוא אב או תולדה, שהרי אפילו אם שוגג הוי אב, אין הכרח לומר שגם ישן יהיה אב, דמצד אחד אפ"ל שישן הרי הוא כשוגג, דכמו ששוגג אינו מתכוין, ואעפ"כ ה"ה אב, ולא מתייחסים לשגגתו, וגם כשישן לא שנא, והוי אב. אמנם מצד שני אפ"ל שאינם דומים, שהרי גדר חיוב השוגג הוא, מה שעכשיו הזיק. אז מחייבים אותו ולא מתייחסים לשגגתו, כי הוא אחראי על גופו. משא"כ ישן הרי חיובו הוא לא על עצם השבירה, דהרי אם הוא הלך לישון, ואח"כ מישהו הניח כלים לידו ושברם, יהיה פטור (תוד"ה כיון ד, א), אלא חיובו הוא על מה שהלך לישון ליד כלים, דהוה ליה לאסוקי אדעתי' שיתכן שישברו, ואולי מצד טעם זה (שאינם דומים), ישן יהיה רק תולדה.

ותוס' (בדף ג, ב) אומר שישן ה"ה אב, ומביא ע"ז שתי ראיות: א) בד"ה "תולדה ישן" - לקמן (ד, א) הגמ' שואלת, אדם דרכו להזיק? ומתרצת בישן, משמע שישן הוא אב. ב) בד"ה "והתנן" - שבהמשך למשנה (דף כ"ו, ע"א) אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, הגמ' (בע"ב) מביאה ראיה ע"ז, מהפסוק "פצע תחת פצע" (עי"ש), ומשמע מהתוס' שזה לא רק ראיה שהוא חייב, אלא גם שהוא אב, ולא רק שגג אלא גם ישן.

אלא שדעת רש"י לא מוכרחת, דלכאורה, מצד זה ששוגג נלמד מיתורא דקרא ("פצע תחת פצע"), היה צ"ל תולדה. שהרי רש"י (בד"ה הראשון של המסכת) כותב "ארבע אבות נזיקין - אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא". משמע, ששוגג שלא כתוב בהדיא, הוי תולדה. אלא שיש לומר בדעת רש"י, שהפסוק לא בא לחדש שגם שוגג חייב. אלא שהוא מגלה, שהאדם שכתוב בפסוק איירי גם בשוגג (וכלשון הגמרא: "גילוי מילתא בעלמא הוא), וכן מסתבר גם עפ"י שכל, שאדם הוי אב בין מזיד בין שוגג.

יוצא מזה, שלפי רש"י שוגג הוא בטוח אב. משא"כ ישן, אפשר לומר שהוא ג"כ אב, מאחר שנלמד ג"כ מאותו פסוק, ואפשר לומר שהוא תולדה, כנ"ל דאינו באותו גדר של שוגג2. ועפי"ז נתרץ את הקושיא, להדיעה ברש"י שכיחו וניעו הוא אב (שלכאורה אם הוא אב, אז מהי התולדה, והגמ' אומרת אבות מכלל דאיכא תולדות), שי"ל שהתולדה של אדם הוא ישן. אבל להדיעה שכיחו וניעו הוי תולדה, אין צורך לומר שרש"י חולק על תוס' (דלאפושי פלוגתא מאי בעי).

יוצא מזה, שבסברא אפשר להסביר את רש"י לפי שתי הדיעות. וגם במילים של רש"י "היינו אדם", אפשר לומר, היינו שהוא עצמו האב, או שפירושו היינו תולדה דאדם כנ"ל (וכן יש להגיד ברש"י דף י ע"א - כחו הוה ו"הני אדם ותנא ליה במתניתין" - כשתי האופנים האלו),3 וכיון שברש"י לא מוכרח כך או כך, צריך להבין, מה הכריח את כל אחת מהדיעות להסביר באופן הזה, ולא כהשני.

ויש להסביר, ששורש מחלוקתם הוא בשיטת רש"י, האם סבירא ליה לרש"י שכחו כגופו או לא, שמזה נובעת המחלוקת בכוונת רש"י4.

דהנה, בהמשך הגמ' (כאן – ג, ב) הגמ' אומרת: "וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל . . בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה", ע"כ. וברש"י ד"ה בחצי נזק צרורות: ..."דקי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס"... ע"כ. משמע מרש"י, שההלמ"מ הוא גם על ענין זה שהוא ממונא, ז"א שבלי ההלמ"מ הו"א שהוא פטור לגמרי, ומחדש ההלמ"מ שהוא משלם חצי נזק ומדין ממונא. וכן הבין המהר"ם. אלא שהמהרש"ל שאל על זה (שלפי"ז שיטת רש"י היא רק לפי מ"ד ח"נ קנסא, ועי"ש). ותירץ שההלמ"מ זה רק על חצי הנזק, וזה היה גם כוונת רש"י, אלא שרש"י הוסיף מעצמו "דממונא הוא ולא קנס". ולפי"ז משמע, שבלי ההלמ"מ היינו מחייבים נזק שלם, אלא שההלמ"מ הוא שיהיה פטור על חצי, אבל חצי השני נשאר חייב כמקודם בתור ממונא, ולא צריכים לזה הללמ"מ.

יוצא מזה מחלוקת בשיטת רש"י, בין המהר"ם והמהרש"ל, באם לא היה הלמ"מ בנוגע לצרורות, האם היה חייב או פטור.

ובפרטיות יותר: לפי המהר"ם שלומד את רש"י כפשוטו, ויוצא שצרורות מצד עצמם, הוא פטור. משמע שכחו לאו כגופו. שהרי צרורות, הוא צרור שנזרק מהבהמה ע"י הילוכה, דהיינו כוחה, והוא פטור. וא"כ, כשהגמרא אומרת לענין "כיחו וניעו" כחו הוה, הכוונה, לא שהוא אב, שהרי כחו לאו כגופו, אלא הכוונה שהוא תולדה וחייב כאב.5 משא"כ המהרש"ל, מכח השאלה שהיתה לו על רש"י, הסביר ברש"י, שההלמ"מ היא לא על זה שהוא ממונא, אלא על זה שבמקום לשלם נזק שלם הוא משלם רק חצי נזק.

משמע שאפילו בלי ההלמ"מ היה משלם בתור ממונא, ואע"פ שזה רק כוחה של הבהמה ולא גופה, משמע שכחו כגופו, ובגלל זה מוכרח לשיטתו להסביר את רש"י "דהיינו אדם", פירוש שהיינו האב עצמו ולא תולדה דאדם, שהרי כחו כגופו6.

וא"כ אפשר לומר שהמחלוקת (בהרש"י כחו הוה) בין המהרש"א מהדו"ב והפנ"י תלויה באופן הלימוד בהרש"י חצי נזק צרורות, כנ"ל. שהמהרש"א מהדו"ב למד כשיטת המהרש"ל, משא"כ הפנ"י למד כשיטת המהר"ם. ויש להאריך בזה ואכ"מ.


1) ומאין לרש"י שחייב? י"ל, דמכיון שכדי לפטור את התולדה (ויהיה לאו כיוצא בהן), צריך שיהיה טעם, וכמו צרורות - ה"ז הלכתא גמירי ליה. אבל הכא שכחו הוה, אין שום סברא לפטור, והא גופא הוא כוונת הגמ' כחו הוה.

2) ומה שהגמרא (ד, א) מוקי מתניתין בישן, שמשמע שהוא אב, י"ל שהכוונה לא שאדם של המשנה הוא ישן, שהרי מהי הסברא להגיד שהתנא דיבר דווקא בישן, אלא שמכיון שיש כזה מציאות, שאם הוא ישן דרכו להזיק, אז שייך תמיד לקרוא לאדם דרכו להזיק.

3) אלא שיהיה קשה לפי המהרש"א מהדו"ב מה שרש"י אומר "וחייב" כנ"ל ולפי הפנ"י מ"ש רש"י אדם "גופו".

4) וכן משמע מלשונם, מהפנ"י: "ועוד שהרי בכל הניזקין כחו לאו כגופיה, אלא בבהמה הוה צרורות" (אשר לכן יש להסביר רש"י בסוגייתנו שכחו לא כגופו). ובמהרש"א מהדו"ב: "וכיחו וניעו הוא אדם עצמו ממילא הוא ג"כ אב".

5) ומה שבאדם חייב, ובבהמה (צרורות) היה פטור (בלי ההלמ"מ) הרי הוא כדלעיל, מכיון שאין טעם לפטור באדם שהרי הוא עשה בכוונה והוא צריך לשלוט על עצמו. משא"כ בבהמה שהוא אונס גמור, וא"א בלאו הכי.

6) לכאורה לפי"ז תמוה, שא"כ (שכחו כגופו וה"ה האב עצמו) למה צרורות הוי רק תולדה דרגל, לכאורה זה צריך להיות האב עצמו מכיון שכחו כגופו. י"ל שמכיון שהתורה הוציאה את זה מדין רגל, שצריך ישלם רק חצי התשלום, אז גם יצא מגדר האב שבו ואינו אלא תולדה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות