בגליון האחרון [תתלא] כתב הרב יי"צ קלמנסון שי', דהא דשן ורגל חייבים רק "בשדה אחר" (חצר הניזק), אפשר לבארו בב' אופנים: א) מצד המזיק - דהתורה חייבה על ההיזק דשו"ר, רק כשהבהמה הלכה במקום שלא הי' לה רשות. ב) מצד הניזק - דהתורה חייבה על ההיזק דשו"ר, רק כשהזיק נכסיו של הניזק שנמצאו במקום שהי' לו רשות להניחם.

וא' מהנפק"מ בין ב' אופנים אלו הוא, כשהזיק השור בחצר (רה"י) שאינה של שניהם; דלאופן הא' ה"ה חייב, דהרי הזיק במקום שלא הי' לה רשות ללכת. משא"כ לאופן הב' ה"ה פטור, משום שלניזק לא הי' רשות להניח שם נכסיו.

והוכיח לפ"ז, דבסברא זו פליגי הבבלי והירושלמי: דבבבלי מבואר (ב"ק כג, א) דבנידון דחצר שאינה של שניהם ה"ה פטור מחמת האי קרא ד"ובער בשדה אחר". משא"כ בירושלמי מבואר (פ"ק ה"ב), דמחמת האי קרא אין לפטרו (ויעויין בדבריו איך שביאר עפ"ז עוד פלוגתא בין הבבלי והירושלמי. ואכ"מ).

ב. והנה לכאו' יש עוד נפק"מ בין ב' אופנים אלו, והיא כשהבהמה כשהלכה ברה"ר דרסה על עץ ארוך והזיקה על ידו ברה"י; דלאופן הא' (הירושלמי) צ"ל פטור, משום שהלכה במקום שהי' לה רשות ללכת. משא"כ לאופן הב' צ"ל חייב, משום שהזיקה נכסיו של הניזק במקום שהי' להניזק רשות להניחם. ועד"ז הוא לכאו' בדין התיזה צרורות בהילוכה ברה"ר והזיקה ברה"י (אף שהיש"ש מחלק בין הדינים, אמנם מהטור מוכח לא כדבריו. ואכ"מ).

ואכן בדין זה פליגי הראשונים; דהרא"ש כתב (בריש מכילתין) דלדעת הרי"ף הרי ב'עץ ארוך' יהא פטור (וכן דייק הש"ג, מהא דהשמיט הרי"ף הדין דהתיזה צרורות, שפסק ר"ז דחייב - דהוא משום דסב"ל דלדינא ה"ה פטור). ברם, הרמב"ם (נזק"מ פ"ב) פסק, דבהתיזה לרה"י ה"ה חייב (וכן פסק הטור גם במקרה דהתיזה וגם במקרה דעץ ארוך).

ולכאו' - לפי דבריו של הרב הנ"ל - צ"ע בשיטת הרי"ף, דנמצא שפסק כפי סברת הירושלמי נגד סברת הבבלי (דהרי, כנ"ל, לפי סברת הבבלי צ"ל חייב בכה"ג)?!

ג. ואכן בספרו ('רשימת שיעורים' סי' יז) דן בזה הרב הנ"ל (ודא"ג, כאן המקום עבורי להודות לו ברבים על ספריו הנפלאים שמו"ל 'תמידים כסדרם' - על המס' הנלמדות בישיבה, 'ומוספים כהלכתם' - על עוד סוגיות וענינים, אשר יש בהם תועלת מרובה עבור התלמידים והלומדים. ויה"ר שימשיך כך להגדיל תורה ולהאדירה, ועי"ז גם לקדש שם ליובאוויטש ורבינו זי"ע), והעלה, דלדעת הרי"ף הרי באמת - גם להבבלי - הסברא הוא כאופן הא' הנ"ל, ושלכן פסק דבעץ ארוך ה"ה פטור.

והא דבבבלי פסקינן דבשדה שאינה של שניהם ה"ה פטור, מטעם 'ובער בשדה אחר' - שאינו מתאים לכאו' לפי אופן זה כמשנ"ת? כתב לבאר, דאכן יסוד הדין דחייב רק בחצר הניזק הוה מאותה סברא - שחייבים רק כשהלכה במקום שלא הי' לה רשות ללכת בה, אמנם אחר שכך הוקבע הדין, אז נשאר הדין כן - שמחוייבים רק על היזק בחצר הניזק גם במקרים שלא שייך סברא זו (כמקרה זו דחצר שאינו של שניהם). "דכך היא המדה בתורה דלאחר שנקבע הדין משום טעם דהוי בד"כ כן, הוי כן הדין בכל גווני אפי' באופן דלא יהא שייך הטעם וכו'".

אמנם לענ"ד עצ"ע בסברא זו; דזה ודאי שלפעמים יש דין שהוקבע מחמת טעם מסויים, ואז נשאר הדין גם במקרים דלא שייך הטעם, אבל זהו רק כשיודעים שזהו אכן הטעם להדין. אבל כאן הרי התורה לא גילתה לנו מדוע צ"ל דוקא "וביער בשדה אחר", וא"כ כשבאים לדון ולמצוא הטעם (או בהגדרה) לדין זה, ורואים שהדין קיים גם במקרים מסויימים שבהם לא שייך טעם מסויים, אז מדוע נקבע שזהו הטעם להדין?!

ובמילים פשוטות: באם אפשר לפרש שהטעם ל"וביער בשדה אחר" הוא כמו ההסברה של הרמב"ם (ודעימיה), ואז יתאים הטעם גם להדינים איך שנפסקו בגמ'; אז מדוע בחר הרי"ף לפרשו בענין אחר, ושאז צריך לומר שאכן לא כל הדינים מתאימים עם טעם זה, אבל כך היא המדה בתורה וכו'?

ד. ולכן אולי יש להציע אופן חדש בביאור האי דינא ד'ובער בשדה אחר', והוא: שהתורה גילתה שהמחייב בשו"ר אינו מעשה האכילה או ההליכה עצמם, אלא הכניסה לרשותו של הניזק שלא ברשות.

ביאור הדבר: היות ואכילה והליכה הן "אורחיה", לכן אינם נחשבות ל"מעשה מזיק" להתחייב עליהם (ובשבילן), אלא דזה שהמזיק הכניס בהמתו (או לא מנעה מלהיכנס) לרשות הניזק, הרי במעשה זה התחייב להניזק על כל מה שיקרה ע"י בהמתו שם.

דוגמא לדבר: "בור", ד'המעשה מזיק' המחייב אינו המעשה של עשיית היזק, דהרי זה בא ע"י הניזק בביאתו אל הבור, אלא המעשה המחייבו הוא כריית הבור; שעצם הדבר שהוא עשה תקלה, מחייבו, באם יפול איזה דבר לתוכו.

(וההבדל בין דרך זו להדרכים הקודמות, מובן: דבהקודמות הרי 'מעשה מזיק' המחייבו הוא האכילה וההליכה, אלא שיש תנאים בחיוב זה - שחייב רק במקום שאין לו רשות ללכת, או שחייב רק במקום שלא הי' רשות להניזק להניח שם חפציו. משא"כ לפי דרך זו הרי המעשה המחייבו הוא הכניסה לרשותו של הניזק).

ובאם כנים הדברים מבואר היטב שיטת הרי"ף; שאכן פטור בחצר שאינה של שניהם, משום דלא נכנס לרשותו של ניזק להתחייב לו בכניסתו שלא ברשות, וה"ה פטור גם בדרסה על עץ ארוך, היות שלא נכנס לחצר הניזק כדי להתחייב לו. ועצ"ע.