בגליון הקודם הקשה הת' מ.מ.ל. כמה קושיות על הגמ' בקידושין דף ב, א, ומהם: א. הגמ' הקשתה מדוע כאן אומרת המשנה הלשון נקנית, ולקמן בפ"ב הלשון מקדש, ותירצו בגמ' "משום דקבעי למיתני כסף וכסף איקרי קנין", והקשו התוס' (בד"ה משום דקבעי), ותנא תרתי אלו חדא? ותירצו התוס' בתירוץ השני משום דמצינו גם בשטר הלשון קנין דכתיב ואקח את ספר המקנה.

וקשה א"כ, מדוע הגמ' בתירוצם הביאו שמצינו לשון קנין בכסף ולא הביאו שמצינו לשון קנין בשטר? והביא הת' הנ"ל שלמהר"ם הוקשה זאת ומפלפל שם בארוכה בדבריו.

ב. תוס' בד"ה וכסף מנלן מקשה, מדוע הביאה הגמ' כל האריכות מנין יודעים קנין כסף וכו', הי' להם לומר בקיצור דכסף איקרי קנין, ותירצו התוס' "דבהכי לא סגי, דנהי דכסף השדה איקרי קנין כסף דאשה לא איקרי קנין לכך צריך להביא ראי' דאותו כסף גמרינן אשה מיני' איקרי קנין". ולכאו' לפ"ז קשה, איך תירצו התוס' לעיל מיני' (בד"ה משום דקבעי) שבשטר מצינו לשון קנין ולכן כאן בקידושין אומרת המשנה לשון קנין - כי בב' מהג' קנינים שמונה המשנה מצינו לשון קנין, והרי בשטר הלשון קנין אינו לגבי אשה?

ג. צריך לבאר במה נחלקו ב' תירוצי התוס' (בד"ה משום דקבעי). תירוץ הא' "דלשון קנין שייך נמי בשטר וביאה ולא הי' תמוה על לשון קנין אלא משום דלקמן תנא לשון קידושין והכא תנא לשון קנין" ותירוץ הב' הנ"ל דמצינו לשון קנין גם בשטר.

והת' הנ"ל האריך לבאר בזה ובעוד פרטים.

והנה לכאורה יש לתרץ קושיות הנ"ל באו"א ובפשטות ובאופן שחדא מיתרצה בחברתה.

דתירוץ הראשון בתוס' למדו שלשון קנין ולשון קידושין שוים הם ואין עדיפות באחד על השני, וכל קושיות הגמ' הם רק "מאי שנא", מדוע במקום אחד כתוב כך ובמקום אחר כתוב אחרת, ולכן אם יש סיבה להעדיף בלשון קנין - אפילו שזהו רק באחד מהג' קנינים - מובן היטב שנכתוב לשון קנין.

אבל התירוץ הב' בתוס' הבינו שיש חיסרון בלשון קנין, ובלשון תלמיד הרשב"א "ושביק לישנא דכוליה תלמודא גבי אשה דתני לשון קנין דידה בלשון קנין קידושין", ובפשטות הטעם לכך שבכולא תלמוד תני לשון קידושין הוא, משום שגבי קנין אשה מתאים יותר הלשון קנין קידושין מלשון קנין, וע"ד מה שכתבו התוס' (בד"ה וכסף מנלן) שאין להוכיח מהלשון קנין שמצינו בכסף דשדה לגבי כסף דאשה, ולכן הוצרכו לתרץ שגם בשטר מצינו לשון קנין, ומיושב עפ"ז קושי' ג' הנ"ל.

ובנוגע לקושי' א' וב', הנה י"ל דחדא מיתרצה בחברתה. דהגמ' לא יכלה לתרץ שהמשנה כאן נוקטת לשון קנין משום שמצינו בשטר לשון קנין, דהרי הלשון קנין לגבי שטר אינו גבי אשה, ולכן אי"ז טעם מספיק שלגבי אשה המשנה תשתמש בלשון קנין, ולפיכך מתרצת הגמ' שזהו מצד קנין כסף, "דאותו כסף דגמרינן אשה מינ' איקרי קנין", (ומתורץ קושיא א' הנ"ל). והשתא לאחרי שמצינו בנוגע לכסף שאשה ושדה שוים הם, ושניהם קונים בכסף ומשתמשים בלשון קנין, שוב בכל קנין אחר שאשה ושדה שוים הם אפשר ללמוד לשון קנין באשה מלשון קנין בשדה, ולכן היות שמצינו לשון קנין בשטר, הגם שאי"ז באשה, עכ"ז (לאחרי הלימוד של כסף) הנה מזה לומדים גם לא לגבי שטר אשה את הלשון קנין, ולכן מתרצים התוס', שכאן בשנים מהג' קנינים מצינו לשון קנין, אבל הגמ' לא הביאה זאת כי כל התירוץ מקנין שטר אפ"ל רק לאחרי דברי הגמ' מקנין כסף וכנ"ל (ומתורץ קושיא הב' הנ"ל).

וראה בפי' הראב"ד (מובא גם במשנת ראשונים) שכותב, וז"ל: "וא"ת ותני תרתי אטו חדא וקתני קנין משום חד דשייך בכסף, וי"ל דאיכא שטר נמי שייך בי' קנין כדכתיב ואקח את ספר המקנה. וא"ת אמאי לא קאמר משום דבעי למיתני שטר, י"ל משום דבשטר האשה לא אשכחן קנין דגמרינין קיחה קיחה משדה עפרון", ע"ש.

וכן הוא גם בתירוץ השני שברמב"ן - "א"נ הא דפריש כסף משום דקיחה באשה איקרי קנין אבל בשטר דאשה לשון קנין לא אשכחן ולא הוה משני בלישני' משון שטר דעלמא", שמתרץ להדיא שהטעם שהגמ' לא מביאה ששטר איקרי קנין הוא משום שדילמא שטר באשה שאני, ועכ"פ מתרץ הקושיא של "ותנא תרתי אטו חדא" משום ששטר איקרי קנין, ובפשטות ההסברה בדבריו הוא כמו שביארנו לעיל [אבל אי"ז מוכרח כי אפ"ל בדבריהם כמו שפירש הרא"ה בחידושיו (בסוף ד"ה משום דקא בעי למיתני כסף) "ויש לומר דמכל מקום לגלוייא דשייך בשטר לשון קנין מהני כו'" ע"ש].

והנה הת' הנ"ל הקשה עוד קושי', ד"נראה סתירה מפורשת בין תוס' הא' להשני", דבתי' ראשון שבתוס' ד"ה "משום דקבעי" משמע, דלשון קנין שייך שפיר בכסף, וכל הקושיא היא רק מצד שינוי הלשון מהמשנה בפ"ב, ומתוס' ד"ה "וכסף מנלן" משמע שלולי הפסוק היינו אומרים שקנין שייך רק בכסף דשדה ולא בכסף של אשה?

אבל לכאו' אפשר לתרץ זאת בפשטות. דהנה לתירוץ הראשון שבתוס' הלשון קנין והלשון קידושין שוים הם, והטעם בפשטות הוא שמצד אחד קנין אשה דומה לשאר הקנינים ולכן שייך בו לשון קנין, אבל מצד שני "הרי מכל מקום אינו דומה לשאר קניות" (לשון המאירי ע"ש), ולכן שייך בו לשון קידושין, ולכן הקשו בגמ' מדוע העדיף התנא לשון קנין על לשון קידושין, ודלא כמ"ש בפ"ב לשון קידוישן, וע"ז מתרצת הגמ' שקיחה איקרי קנין וכו', ומבארים התוס' בזה שלא מספיק לומר שכסף בשדה איקרי קנין, דהרי כאן בקידושין, היות שמצד אחד הוא שונה משאר הקנינים מתאים הלשון קידושין בדיוק כמו הלשון קנין, א"כ עצם העובדה שכסף בשדה נקרא קנין אין זה סיבה מספקת מדוע העדיף התנא לגבי אשה הלשון קנין על לשון קידושין, ולכן מתרצת הגמ' שהיות שהתנא כאן מונה קנין ובקרא שממנו לומדים קנין זה דאשה כתוב הלשון קנין לכן העדיך התנא לשון קנין, וק"ל.

[והגם שהתוס' אומרים הלשון "כסף דאשה לא איקרי קנין", אין הכוונה שיש חסרון בלשון קנין, אלא שאין בו מעלה, דוקא לומר קנין. כי הכסף באשה לא איקרי דקרא קנין, ודו"ק. (או י"ל שנקט לשון זה משום תי' השני שבתוס' הקודם)].