בקידושין דף מ"א ע"א-ב בהסוגיא דשליחות מנסה הגמ' להביא המקור דדין שליחות בקידושין מן התורה. ומבואר שם שאנו למידין זאת מגירושין. וממשיכה הגמ' לבאר שאר מצוות מהיכן איתרבי לשלחות: דלגבי תרומה אומרת הגמ' דילפינן מ"גם אתם" לרבות שלוחכם. וא"א ללמוד מתרומה לכל התורה כולה מפני דתרומה איתי' במחשבה (נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. רש"י). וקדשים איתרבי מ"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל - וכי כלם שוחטין וכו'". ומקדשים א"א ללמוד לכל התורה, משום דרוב מעשיהן ע"י שליח. וממשיכה הגמ' להקשות "וניתי חד מתרתי", ומתרצת, קדשים מתרומה וגירושין א"א ללמוד שכן הן חול אצל קדשים, וגירושין מתרומה וקדשים א"א ללמוד שכן ישנן במחשבה, אבל תרומה מגירושין וקדשים אכן אפשר ללמוד מביניהם. וא"כ "גם אתם" למאי אתא? ומתרצת הגמ' "לכדר' ינאי למעט עובד כוכבים". ע"כ.

משמעות הגמ' היא: א. מעשה שישנו במחשבה הוה טעם לרבות שליחות כיון שמורה שהמעשה הוא מעשה קל. וזהו הטעם שא"א ללמוד גירושין מתרומה וקדשים. ב. שלענין מחשבה תרומה וקדשים שווין הם ולכן מהני שליחות. היינו שלתרומה יש למנות שליח להפריש תרומתו בכל אופן שיכול להפריש דהיינו אפי' במחשבה כנ"ל, וכן בקדשים יש למנות שליח להקדיש דבר מנכסיו בכל אופן שיכול להקדיש, היינו גם במחשבה (דהאומר בלבו הרי זו עולה הרי זה עולה דכתיב כל נדיב לב. רש"י).. שדין שליחות בתרומה לומדים מגירושין וקדשים, ו"גם אתם" בא למעט עו"כ.

והנה, איתא בשו"ת מהרי"ט סי' קכז ד"ה ותו, וז"ל: "ותו, דדוקא לתרומה הוא דאתרבי שליחות "מאתם גם אתם" כדאמרינן בריש האיש מקדש, אבל להקדש אין בו דין שליחות. שנראה לי הדברים, שאם אמר אדם לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו, וקיי"ל דמילי לא מימסרן לשליח". ע"כ.

נראה מדבריו ברור דלהקדיש לא מהני שליחות דמילי נינהו, ולכאורה זהו להיפך ממש"כ בשמעתין - דאמרינן ששליחות מהני להקדיש?

ועוד, דאמרינן בגמ' דזה שא"א ללמוד שליחות מתרומה וקדשים הוא משום דאיתיה במחשבה, ולכאורה אדרבה, הא דאיתי' במחשבה הוה טעם למעט משליחות, דמילי נינהו?

והנה, זה שלתרומה מהני שליחות כתב המהרי"ט בהמשך דבריו: "ומיהו תרומה חשיבא מעשה, אע"ג דפרכינן בפרק האיש מקדש מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, פירוש שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, מ"מ מחשבת תרומה הוה מעשה". ע"כ.

ולכאורה ג"ז אינו מובן, דממשמעות הגמ' נראה שמחשבה דתרומה ומחשבה דקדשים שווים הם, וא"כ ממ"נ, אם מחשבה דתרומה הוה מעשה א"כ מחשבה דקדשים ג"כ הוה מעשה ושליחות יהני, ואם מחשבה דהקדש לא הוה מעשה א"כ מחשבה דתרומה ג"כ לא הוה מעשה ולא יהני שליחות, ומה הסברא לחלק בין מחשבה זו לזו?

עוצ"ע מש"כ המהרי"ט שאנו למידין שליחות לתרומה מ"גם אתם", הלא הלימוד הוה מגירושין וקדשים?

ויש לומר בזה ובהקדים: דהנה הא דישנה לשליחות בקדשים אנו למידין מ"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", ולגבי מה שרצינו ללמוד גירושין מתרומה וקדשים דחתה הגמ' שכן ישנן במחשבה. ולכאורה אינו מובן, דעדיין יש ללמוד גירושין מביניהם, די"ל דזה שקדשים איתי' במחשבה זהו דוקא לענין להקדיש קרבן - דלזה מועיל מחשבה, אבל לשחיטת קדשים (שלזה יש לימוד דושחטו), א"א במחשבה כמובן, ואעפ"כ מהני שליחות, וא"כ נגמור גירושין מיני' - שאע"פ שאינו במחשבה מ"מ מהני שליחות?

אלא ע"כ צ"ל שיש קשר בין שחיטת קדשים והקדשת קדשים, ומכיון שאפשר להקדיש במחשבה לכן שחיטה הוה נמי מעשה קל. והביאור: מבואר באחד השיעורים מאת אבי מורי ראש הישיבה דמיאמי רבתי, שי"ל שכל ענין הקדשת בהמה הוא להקריבה ע"ג המזבח, היינו שכל ההשתלשלות של הקדש הבהמה ושחיטה והולכה וכו' הוה הכל ענין אחד - הקרבת קרבן. דהיינו שההקדשה הוה חלק אחד של ההקרבה, ואח"כ נעשה השחיטה שזהו חלק שני של ההקרבה. ז.א. ששניהם הם ב' חלקים דמעשה אחד של הקרבת קרבן.

ולפי"ז י"ל, שמכיון שחלק אחד של הקרבת קרבן נעשה ע"י מחשבה, דהיינו ההקדשה, א"כ זה מורה שכל המעשה של הקרבת הקרבן הוה מעשה קל ולכן מסתבר יותר דמהני שליחות. וא"כ גם השחיטה שהיא ג"כ חלק מהקרבת הקרבן יועיל שליחות מכיון שהיא חלק מהמעשה הקל של הקרבת קרבן.

ולפי"ז ביאור דברי הגמ' כך: "שכן ישנה במחשבה", היינו מכיון שלהקדיש ישנה במחשבה א"כ מובן שלהקריב קרבן אין צריך אלא מעשה קל, וא"כ גם שחיטה הוה מעשה קל לפי שהיא חלק ממעשה זה, ולכן מסתבר יותר ששליחות מהני.

ועפי"ז יש לבאר שיטת המהרי"ט בשמעתין: שהוא סובר שכשמתרצת הגמ' "שכן ישנן במחשבה", היינו שאפשר להקדיש במחשבה ולכן שחיטה הוה מעשה קל וא"א ללמוד גירושין מיניה, אבל לא היתה כוונת הגמ' ששליחות מהני להקדיש אלא רק הוי ראי' ששחיטה הוא מעשה קל. אבל להקדיש גופא הוה מילי.

והביאור בזה: שחיטה היא מעשה בפני עצמו, רק שמצד זה שהיא חלק מהקרבת קרבן לכן הוה מעשה קל. אבל להקדיש שאינו מעשה בפני עצמו הר"ז נחשב למילי ולא מימסרן לשליח. ז.א. שכשיש מעשה אבל קשור עם מחשבה נק' מעשה קל ומסתבר ששליחות מהני, ולכן שחיטה הוה מעשה קל ומהני שליחות. משא"כ כשכל עיקרה היא מחשבה שאין שם מעשה כלל כמו להקדיש, הרי זה מילי ולא מימסרן לשליח.

ולפי"ז לא קשה מידי להמהרי"ט משמעתין, דבסוגיא כאן מדובר רק לענין שחיטה ששליחות מהני מכיון שקשורה עם מחשבה, אבל להקדיש לא אמרינן שמהני שליחות.

וכ"ז הוא בהקדש, אבל בתרומה המחשבה הוה מעשה, וכמ"ש המהרי"ט.

ובסוף הדיבור מביא המהרי"ט מש"כ תוס' שמחשבת תרומה חשיבה מעשה מ"ונחשב לכם תרומתכם". ולפי הנ"ל צ"ל שבתרומה אם הפריש במחשבה הר"ז כל ההפרשה, ומעשה ההפרשה בפועל הוה רק כדי ליתנה לכהן ואינו חלק מהחלות דתרומה. וזה משמע ממש"כ רש"י "שחושב מצד זה ואוכל מצד אחר", דהיינו שע"י מחשבתו נעשה צד זה תרומה וצד השני נפקע מטבלו ונעשה חולין. היינו שפועל מעשה ממש.

אבל לפי מש"כ הרה"ג הרה"ח הרב לוי"צ אביו של כ"ק אדמו"ר באגרת לכ"ק אדמו"ר (לקוטי לוי"צ - אגרות קודש - ע' דש) שכשאדם תורם במחשבה, הצד שבו חשב לא נעשה תרומה עד שמפריש בפועל, ורק פעל שהצד השני יצא מגדר טבל ונעשה חולין ע"ש, יש לבאר החילוק בין תרומה והקדש באו"א קצת; שבהפרשת תרומה יש ג"כ ב' חלקים - הפרשה במחשבה והפרשה בפועל, כמו שיש בהקדש. אלא שהחילוק הוא, שכשמקדיש הבהמה לא נעשה שום פעולה בפועל אלא שיש התחייבות עליו להביא קרבן כמו שמבאר ר' לוי"צ באגרת הנ"ל, משא"כ כשתורם במחשבה - הגם שהצד שבו חשב לא נעשה תרומה - מ"מ מחשבתו פועלת שהצד האחר יצא מגדר טבל ונעשה חולין, ומותרת באכילה, והר"ז מעשה.

והנה, עכ"ז עדיין אינו מבואר: דמכיון שיש לימוד ד"ונחשב לכם תרומתכם" שמפרישין במחשבה, ויש לימוד ד"כל נדיב לב" שיש להקדיש במחשבה, א"כ מהו הסברא לחלק ולומר שמחשבה דהקדש לא הוה מעשה ומחשבה דתרומה הוה מעשה מאחר שלשניהם יש לימוד מה"ת?

ויש להקדים: דהנה הגמ' מקשה, דמאחר שלמידין שליחות דתרומה מגירושין וקדשים "גם אתם" ל"ל? ומתרצת הגמ' - כדר' ינאי, דאמר ר' ינאי "גם אתם" מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. וצריך ביאור מדוע נקט רחמנא דוקא אצל תרומה ללמדנו שאין שליחות לעכו"ם, ולא כתבה אצל גירושין וקדשים ששם הוה עיקר הלימוד דשליחות? (ועיין מה שמתרץ כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חל"ג פרשת קרח).

וי"ל בדרך אפשר: דמכיון שמילי לא מימסרן לשליח, א"כ סד"א שזה שאנו למידין שליחות מגירושין וקדשים הוא רק למנות שליח להפריש תרומה בפועל, היינו שהשליח יש לו כח לעשות מעשה ההפרשה, אבל להפריש במחשבה אין יכול כ"א האדם עצמו, דמילי לא מימסרן לשליח. ולכן יש ריבוי דשליחות אצל תרומה להשמיענו שמחשבה דתרומה הוה מעשה גמור ויש לשליח לפרוש במחשבה. ז.א. שזה מגלה לנו שה"ונחשב לכם תרומתכם" הוה מעשה גמור, וכמ"ש בתוס'. משא"כ מהפסוק "כל נדיב לב" דהקדש אין לנו לימוד שמחשבה הוה מעשה, ולכן הוה מילי ולא מימסרן לשליח.

וי"ל, שמכיון שעיקר הריבוי ד"גם" למעט עכו"ם הוא בא, לכן מסתבר יותר שאינו בנין אב לכל התורה שמילי מימסרן לשליח, אלא הוא לימוד רק לתרומה שמחשבה דתרומה הוה מעשה.

בסגנון אחר: מהו הקשר בין שחיטת קדשים להקדשת קדשים שמפאת קשר זה אמרינן כיון שלהקדיש איתי' במחשבה לכן גם השחיטה הוה מעשה קל ולכן מהני שליחות, ולכאורה מהו הקשר, והלא שחיטה והקדשה הם שני ענינים נפרדים?

אלא ודאי נראה, שזה שכתב המיעוט דשליחות דעכו"ם גבי תרומה, הוא לפי שיש חידוש בשליחות גבי תרומה שלא היינו למידין מגירושין וקדשים.

ואדרבה, מתאים יותר לכתבה אצל גירושין וקדשים, כי כשכתבה אצל תרומה צריך תחילה לכתוב "גם" לרבות שליח "ואתם" למעט עכו"ם. כמבואר ברש"י בד"ה ר' ינאי, וז"ל: "להכי כתב "גם" לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבעו"כ פסול". ומשמע מדבריו שהלימוד ד"גם אתם" אינו רק מיעוט כ"א ריבוי, אלא שהריבוי הוא כדי לאקושי שליח למשלחו ולמעט עכו"ם, לא לכתוב "גם" ולא הוה צריך לכתוב "אתם", אבל אצל גירושין או קדשים לא הוה צריך אלא למעט מכיון שכבר יש ריבוי לשליחות בכלל.