איתא בסוטה לה, א: "ועל דבר זה נענש עוזא שנאמר (דה"א י"ג) וישלח עוזא ידיו לאחוז את הארון. אמר לו הקב"ה, עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כש"כ" ע"כ. דהיינו דאף שעפ"י טבע הי' הארון אמור ליפול, לא הי' לו לעוזא לאחוז את הארון, כי הארון מעשה נסים היו בו, שהרי הארון נשא את הכהנים כשעברו את הירדן, וא"כ כש"כ שהי' נושא את עצמו ולא הי' נופל על הארץ.

ולכאורה צ"ע בזה, דהרי קי"ל דאין סומכין על הנס, ועי' פסחים סד, ב. דבע"פ, בזמן שחיטת הפסח, היו נועלין את שערי העזרה אחרי שנתמלאה, הגם שהשערים היו ננעלים מאיליהן עפ"י נס, כיון דאין סומכין על הנס. ואפי' למ"ד שם דכן היו ננעלים עפ"י נס וסמכו על הנס בנוגע לנעילת שערי העזרה, כבר כתב בצל"ח שם שרק בנעילת השערים סמכו על הנס כיון דבדיעבד אפי' לא נעלו ושחטו בקהל א' יצאו. אבל בדרך כלל הכל מודים דאין סומכין על הנס1. ומעתה צריך להבין איך נענש עוזא והרי עפ"י דין, כשראה שהארון הי' אמור ליפול, הי' חייב להתנהג עפ"י טבע ולאחוז בארון ולא לסמוך על הנס שהארון ישא את עצמו. וצ"ע*.