א. תנן במתניתין ר"פ כלל גדול "היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה [ע"י שגגת שבת, ששכח ששבת היום - רש"י] חייב על כל שבת ושבת".

ופרש"י דהא דחייב חטאת על כל שבת בנפרד הוה משום ד"ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו, ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה וכו'". אמנם התוס' חולקים על רש"י וסב"ל דידיעה המחלקת לענין חטאות הוה רק כשנודע לו החטא שעשה ולא מספיק מה שנודע לו ה'שגגה' שהי' לו.

ברם, אף דרש"י סב"ל דכן מספיק מה שנודע לו שגגתו - גם בלי ידיעה ממה שחטא לפועל - מ"מ יש לשיטתיה עוד תנאי בהידיעה, והוא, שבשעת הידיעה יהי' ידוע לו כל פרטי החטא באופן שלא הי' חוטא אז.

ודבר זה נלמד ממה שהקשו התוס' על רש"י מהא "דאמר בגמ' (לקמן עא, א) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה . . אלמא אע"פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא, דהא בזדון שבת קצר וטחן, אפ"ה לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא"?!

ולתרץ קושיא זו כתבו ראשונים ואחרונים (ראה רמב"ן, מהרש"א ועוד) דהא דידיעת שגגתו לא מהני לחלק שם הוה משום דבשעה שנודע לו שגגתו - דאותו יום שבת הוה - נעלם ממנו המלאכות האסורות, ושוב לא הוה ידיעה המחלקת דאין זה ידיעה שלימה בהאיסור (משא"כ בנידון דמשנתינו הרי בשעה שנודע לו שאותו יום הי' שבת הי' יודע גם על המלאכות האסורות - אף שלא זכר שהוא עשה המלאכות - ולכן הוה ידיעה המחלקת).

ועכ"פ נמצא דנחלקו רש"י ותוס' במה שנצרך עבור 'ידיעה המחלקת'; דלתוס' בעינן שיהי' ידוע לו החטא שחטא, ולרש"י בעינן שיהא ידוע לו השגגה ששגג, אבל באופן שאז יודע כל פרטי החטא כמשנ"ת.

ב. ולכאורה יש לבאר יסוד פלוגתתם ע"פ מה שחקרו אחרונים בהבנת מהו עיקר המחייב בקרבן חטאת; דמחד גיסא יש לפרש דהמחייב הוא גוף החטא שהאדם עשה בשגגה (דאע"פ שעשאו בשוגג מ"מ חייבו התורה להביא עליו קרבן), ומאידך גיסא יש לפרש שהמחייב הוא עצם השגגה שהביאו לחטוא, והיינו דהתורה ענשה האדם ע"ז ששגג ולא ידע מה שהי' צריך לדעת, ומחמת העדר ידיעתו הלזו אכן חטא לפועל (ומביאים הוכחות ומשמעויות מדברי הראשונים לשתי הצדדים ואכהמ"ל).

והרי להצד דעיקר המחייב הקרבן הוא החטא עצמו מסתבר לומר, דהידיעה המחלקת בין חיוב קרבן אחד לשני היא ידיעת החטא עצמו, וכשיטת התוס'. אמנם להצד שהמחייב את הקרבן הוה השגגה שהביאו לחטוא מתבאר היטב מדוע הידיעה המחלקת היא ידיעת השגגה ולא החטא, וכשיטת רש"י.

ולצד זה - השני - מבואר נמי מדוע הידיעה המחלקת צ"ל באופן כזה שבשעת הידיעה לא הי' האדם חוטא (היינו שיודע אז כל פרטי העבירה), משום דרק זה הוה 'הפסק' בין מצב הראשון שהאדם הי' מוכן לחטוא בו - מחמת השגגה הראשונה - למצב השני כזה (ובמילים פשוטות: לצד הזה שהמחייב את האדם בקרבן הוה השגגה, הרי הפירוש הוא שמחייבים אותו עבור זה שהגיע למצב כזה המכשירו ומביאו לחטוא, וא"כ הרי ה'הפסק' ממצב זה הוא מצב כזה שכבר אינו מוכן ומוכשר לחטוא, והיינו מצב שיש לו ידיעה בכל פרטי החטא).

ג. והנה בביאור דינא דמשנתינו דהשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא חטאת אחת עבור כל המלאכות שעשה בכל השבתות, משא"כ בהיודע עיקר שבת כו' דחייב על כל שבת בפנ"ע, הביא רש"י מה שבגמ' ילפינן לה מקראי דלפעמים חייבין אחת עבור כל השבתות ולפעמים חייבין על כל שבת בפנ"ע, ומוסיף "ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה, כי האי גוונא [דהשוכח עיקר שבת] כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי".

והנה לכאורה הרי מילים אלו האחרונים מיותרים הם, דהרי ההבדל בין ב' המקרים פשוט הוא - לדעת רש"י - דרק בהיודע עיקר שבת איכא למימר הך סברא "שא"א שלא שמע בינתיים שאותו היום הויא שבת" משא"כ בהשוכח עיקר שבת דליכא למימר הכי כמובן, וא"כ מדוע הזכיר סברא זו - ד"קרבן אשוגג קאתי" - (שלא הוזכר בגמרא לענין זה) לבאר מדוע בשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת?

אמנם באם זה נכון שלשיטת רש"י הרי המחייב חטאת הוא השגגה כנ"ל, אז מבואר דזה גופא הוה הסיבה מדוע ב'שגגת שבת' יש כאן 'ידיעה המחלקת' (היינו שידיעת השגגה יכולה להחשב ידיעה המחלקת), משא"כ בשוכח עיקר שבת כמשנ"ת, ומבואר היטב מדוע הזכיר כאן רש"י סברא זו.

ועל יסוד דברים אלו אולי יש לבאר כמה מדברי רש"י ותוס' בהמשך הסוגיות איך דלשיטתייהו קאזלי, כמשי"ת.

חיוב תולדה במקום אב

ד. הנה בהמשך המשנה מבואר ד"העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת", ומפרש רש"י "שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד וכו'". ויש לדייק מדוע נקט רש"י דוקא ציור של העושה שתי תולדות של אב אחד ולא (גם) ציור של העושה האב ותולדה דידיה בהעלם אחד?

ולכאורה י"ל דרש"י לשיטתיה קאי בזה, דהנה אדברי הגמ' בריש ב"ק דהעושה אב ותולדה דידיה "לא חייב אלא חדא", מפרש רש"י, "אאב מלאכה, אבל אתולדה דידיה לא מיחייב". וכבר העירו אחרונים דמדברי רש"י אלו מובן, דהא דחייבים אחת על אב ותולדה אינה מיסוד הדין דהעושה וחוזר ועושה איזה חטא בהעלם אחד (כמו אכל חלב וחלב וכה"ג), דאז הוה הפירוש שחייב אחת על שני החטאים שעשה. משא"כ כאן הרי מדוייק מדברי רש"י שהחיוב חטאת הוה רק על האב ולא על התולדה שנעשה עמה בהעלם אחת (ובתוצ"ח להגר"מ זעמבא הי"ד האריך בזה וביאר הנפק"מ להלכה היוצא מזה עיי"ש).

ועכ"פ יש לבאר לפ"ז מדוע לא נקט רש"י בפירוש משנתינו גם הך דוגמא של העושה אב ותולדה דידיה, משום דבמשנתינו הרי החידוש הוא דגם כשיש עליו כמה חיובים מעין מלאכה אחת מ"מ אינו חייב אלא אחת על כולן, משא"כ כשעשה אב ותולדה דידיה הרי אין עליו מלכתחילה יותר מחיוב אחד כמשנ"ת.

אלא דגוף שיטת רש"י בזה צלה"ב, דמדוע באמת לא חל עליו חיוב חטאת על התולדה כשעשאו יחד עם האב דיליה בהעלם אחד (ואכן במק"א כתבתי להוכיח דכמה משאר הראשונים פליגי על רש"י בסברא זו, ולכאורה הרי הסברא הפשוטה באמת אינה כשיטת רש"י בזה, וטעמא בעי בהסברת שיטת רש"י)?

ואולי י"ל דיתבאר על יסוד דברינו לעיל דלשיטת רש"י הרי המחייב בקרבן חטאת אינו החטא שעשה אלא השגגה שהביא האדם לזה; דלפ"ז י"ל דכשהאדם הוה שוגג בהאב מלאכה שוב אין מקום ואפשרות לחייבו על שגגתו בהתולדה, דהרי האב הוא הכלל שממנו יוצא התולדות, וא"כ בשעה שנעלם ממנו הכלל כולו שוב אין מקום לחייבו ולהענישו ע"ז שחסר לו הידיעה בהפרטים המסתעפים מהכלל שאינו יודע אודותו עכשיו.

(ויתבאר היטב גם סברת שיטות אלו שחולקים על רש"י וסב"ל שכן חייב (אחת) על האב והתולדה ביחד (כבכל מקרה של העושה עבירה פעמיים בהעלם אחת); דלשיטתייהו הרי המחייב קרבן הוה החטא עצמו - ולא השגגה שמביאו - וא"כ הרי גם התולדה וגם האב הן מלאכות (חטאים) שמחייבים קרבן, ואין סיבה שלא יחול חיוב גם על התולדה שעשה, כמובן).

תינוק שנשבה וגר שנתגייר בין הנכרים

ה. בהמשך הגמרא (סח, ב) מבואר, דלדעת ר"י ור"ל הרי הא דתנן במשנתינו דהשוכח עיקר שבת חייב חטאת, הר"ז רק כשפעם ידע מזה אלא שאח"כ שכחו, משא"כ תינוק שנשבה וכה"ג שמעולם לא ידע משבת אינו חייב כלל (ופליגי בזה ארב ושמואל וכו' עיי"ש). ובהסברת שיטתייהו כתב רש"י "דקסברי אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא". ואכן כן מתבאר גם מדברי רש"י בפירושו על המשנה בריש מס' כריתות ד'אומר מותר' נחשב לאנוס ופטור מלהביא חטאת.

אמנם התוס' (כאן) חולקים על רש"י וסב"ל ד'אומר מותר' אינו סיבה כלל לפטור מחטאת, וסברת ר"י ור"ל הוא מחמת שכן דרשו מקראי, וכמו שאכן מפורש בהמשך הגמרא דר"י ור"ל אזלי כמונבז, והרי מונבז יסד שיטתו בקראי כמבואר בגמרא.

(ולתרץ קושיית התוס' ארש"י מהמשך הגמרא יש לכאורה ב' דרכים בכללות: א. דרכו של המג"ש, דאכן ר"י ור"ל אזלי כשיטת מונבז להלכה, אבל לא מטעמיה (דשיטת מונבז מיוסד אקראי משא"כ דבריהם מיוסדים על הסברא דאומר מותר אנוס הוא כדברי רש"י). ב) דרכו של הפנ"י, דסברא זו של אומר מותר אנוס הוא הוה גם העומק של דברי מונבז והפירוש שהוא מפרש בהלימוד מהפסוקים עיי"ש).

וצלה"ב במה פליגי רש"י ותוס' באם 'אומר מותר' הוה סיבה לפטור מחטאת או לא?

גם צלה"ב:

התוס' מביאים דברי הגמרא במכות לגבי דין חיוב עיר מקלט עבור ההורג נפש בשגגה, ואיך שמפשטות לשון הגמרא שם משמע ש'אומר מותר' אכן הוה פטור משום שאינו נחשב שגגה?! והתוס' מתרצים ומפרשים דברי הגמ' שם באופן אחר - שלכאורה אינו פירוש הפשוט - באופן שלא יסתור לשיטתייהו כאן דאומר מותר באמת כן נחשב לשוגג ואינו סיבה לפוטרו.

אמנם ראה זה פלא; דגם רש"י במכות שם מפרש לשון הגמרא - לענין אומר מותר - כמו שפירשוהו התוס' כאן! והרי לכאו' אינו מובן כלל (וכבר מקשים כן אחרונים), דהא לשיטת רש"י דאומר מותר כן הוה פטור משום שאכן אינו נחשב לשוגג, מדוע אינו מפרש הגמרא שם כפשוטו - שאומר מותר הוה סברא לפטרו מחיוב ערי מקלט?

אלא דלדברינו דלעיל בביאור שיטות רש"י ותוס' בהבנת המחייב בקרבן חטאת לכאורה יתבאר הכל היטב; דלרש"י דעיקר המחייב הוא השגגה, והיינו שמענישים האדם עבור זה ששגג ולא ידע, מסתבר לומר דמי שמעולם לא הי' לו שום ידיעה כלל - והרי זה הי' שלא באשמתו - אכן אין שום מקום וסברא להענישו על שגגה כזו, וזהו תוכן הסברא דאומר מותר אנוס הוא. משא"כ להתוס' דהמחייב הוא עצם החטא שעשה אכן אין מקום כ"כ לסברא זו.

ולפ"ז מובן נמי דשיטת רש"י דאומר מותר נחשב לאנוס הוא רק לענין חיוב קרבן חטאת - דהיות וחיוב החטאת באה על השגגה וכו' כנ"ל - משא"כ לענין שאר דינים אין הכרח כלל שיסבור דאומר מותר נחשב לאנוס, ומאוד יתכן שיסכים לשיטת התוס' בזה. ומתורץ היטב מדוע רש"י במכות לגבי חיוב ערי מקלט לא פירש הגמרא לפי שיטתו כאן בענין חיוב קרבן חטאת.

ובדרך זה אולי יש מקום לבאר עוד כו"כ פלוגתות בינייהו - דרש"י ותוס' - בהמשך הסוגיות, ועוד חזון למועד.