א. בפרשת שופטים (כ, ו) כתיב "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו".

ואיתא בירושלמי פ"ח דסוטה ה"ה [לז, ב] "יכול הנוטע כרם בחו"ל יהא חוזר ת"ל ולא חללו את שמצוה לחללו יצא זה שאין מצוה לחללו".

ולכאורה תקשי מזה על שיטת הני ראשונים ז"ל דס"ל דכרם רבעי נוהג בחו"ל (ראה בחי' הרשב"א לב"ק סט, א שהביא שיטת בעלי התוס' והרז"ה והשאילתות דכרם רבעי נוהג בחו"ל, ודברי התוס' הם בברכות לה, א ד"ה ולמאן דתני ודברי הרז"ה הם במאור שם שעל הרי"ף יעויי"ש), והרי מדברי הירושלמי מבואר להדיא שאין דין חילול בכרם בחו"ל.

ב. ובס' "אפיקי מים" (למו"ר הגר"י קלמנסון שליט"א) ח"ד סי' כ' כתב לבאר דברי הירושלמי והוא דשאני דין נטע רבעי בחו"ל מדין נט"ר בא"י, דבא"י יש בנט"ר ב' דינים הא' דין "הקדושה" ע"ד ומעין הקדושה דמעשר שני [ונלמד מגז"ש דקדש קדש ממע"ש] והב' דין איסור הערלה הנמשך בהפירות גם בשנה הרביעית [כל זמן שלא פדאם או העלם לירושלים].

משא"כ בנט"ר שבחו"ל נוהג רק איסור הערלה ולא דין הקדושה, והיינו משום דדין הקדושה נלמד ממע"ש וכשם שאין קדושת מע"ש בחו"ל כמו"כ אינו נוהג דין הקדושה בנט"ר בחו"ל, ורק איסור הערלה נוהג גם בחו"ל כשם שאיסור הערלה דג' שנים הראשונים נוהג בחו"ל [יעויי"ש בסי' י"ח ביסודי הדברים בארוכה].

ולפי"ז יתכן לתרץ שלא תקשי מדברי הירושלמי לשיטת הני ראשונים ז"ל והוא די"ל דחלוק הוא דין פדיון הנט"ר משום ליתא דאיסור "הערלה" שבהפירות מדין פדיון הנט"ר שמשום ליתא דדין הקדושה שבהפירות. דדין פדיון "הקדושה" הר"ז מצוה, והיינו דכשם שיש מצוה על הפירות להעלותם לירושלים משום הקדושה שבהם ע"ד קדושת מע"ש [וראה רמב"ם הל' מע"ש מצוה ח' "להיות נט"ר כולו קדש ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני"] הנה כמו"כ הוא מעשה הפדיון שמחלל הך קדושה שבהפירות על הכסף ומעתה המצוה היא להעלות את הכסף לירושלים ולאכול שם בדמי הכסף.

משא"כ הפדיון שמשום לתא דאיסור "הערלה" שענינו להתיר איסור הערלה שבהפירות זה לא הוי מצוה אלא הוי דין היתר לבד שאם רוצה לאכול הפירות צריך לפדותם ולחללם כדי להסיר מהם איסור הערלה והר"ז מעשה היתר איסור הערלה ולא שיש בזה גדר מצוה.

ומעתה לפמשנ"ת דבחו"ל נוהג רק דין איסור הערלה ולא דין הקדושה נמצא לפ"ז דכרם רבעי בחו"ל חלוק דינו מכרם רבעי שבא"י לגבי החילול והפדיון אם הוא בגדר "מצוה" או לא, שבא"י שפיר יש בזה חלות שם מצוה משום הקדושה שבהכרם רבעי שמצוותו להעלותו לירושלים כנ"ל, משא"כ בחו"ל אין כאן גדר חלות שם מצוה בהפדיון כיון שאין בהם דין הקדושה והוי רק היתר איסור הערלה בלבד.

ומבואר שפיר לפ"ז הא דקאמר הירושלמי דהנוטע כרם בחו"ל אינו חוזר מעורכי המלחמה משום שאין "מצוה" לחללו, והיינו אע"פ דנוהג הכרם רבעי בחו"ל [כפי שיטת הני ראשונים ז"ל] מ"מ אין כאן "מצוה" לחללו ולכן אמעיט מחזרת עורכי מלחמה דרך זה ש"מצוה" לחללות חוזר ולא כרם רבעי בחו"ל שאין "מצוה" לחללו וכמוש"נ. עכת"ד מו"ר הגר"י קלמנסון שליט"א לעניננו, יעויי"ש עוד בדבריו הנעימים.

ג. ונראה להוסיף עוד בביאור דברי הירושלמי בהא דקאמר דכרם בחו"ל אין "מצוה" לחללו משא"כ בא"י "שמצוה" לחללו. דהנה יעויין בלקו"ש חל"ד עמ' 16 שכתב לבאר גדר הפדיון דמעשר שני בכמה אופנים, הא' דהוי בגדר היתר להגברא, דאף שמצות מע"ש היא לאכול את פירות המעשר עצמם בירושלים. מ"מ כאשר יש טורח לאדם להביאם לירושלים הותר לו לפדות הפירות בכסף ולקנות בכסף זה פירות בירושלים ולאכלם שם, והב' פדיון פירות מע"ש אינו בגדר היתר להגברא אלא דכך היא מצות מע"ש מעיקר הדין, דכאשר "ירבה ממך הדרך וגו'" אמרה תורה שפודים הפירות בכסף.

ובזה גופא י"ל בשני אופנים, הא' דין פדיון מע"ש הוא פרט בהדין הכללי דאכילת פירות מע"ש בירושלים, כלומר המצוה דמע"ש היא שהפירות דמע"ש צריכים להאכל בירושלים, ויש שני אופנים לקיים מצוה זו, אם ע"י הבאת הפירות עצמן או ע"י פדיית הפירות בכסף ולקיחת פירות בירושלים, והב' דין פדיון פירות מע"ש בכסף אינו רק הכשר מצוה המביא למצות אכילת מע"ש בירושלים אלא הוא דין בפ"ע, והיינו שבפירות מע"ש יש שני דינים נפרדים (א) הבאת הפירות עצמם לירושלים ואכילתם שם (ב) דין פדי', דפירות הנמצאים בריחוק מקום מירושלים יש מצוה לפדות פירות אלו, יעויי"ש בארוכה.

ונראה לומר שעד"ז יש לחקור בדין החילול והפדיון דפירות הנטע רבעי, והיינו בדין חילול ופדיון "הקדושה" שבהנט"ר שהוא ע"ד ומעין הקדושה דמע"ש ונלמד מגז"ש דקדש קדש ממע"ש כנ"ל, די"ל בכמה אופנים:

הא', דהוא רק בגדר "היתר" להגברא שהותר לו לפדות הקדושה שבהפירות בכסף ולקנות בכסף זה פירות בירושלים ולאכלם שם.

והב' דיש בזה שם וחלות "מצוה" והיינו דכך היא קיום מצות הנט"ר מעיקר הדין (א) הבאת הפירות עצמם לירושלים (ב) פדיון הפירות והבאת הכסף לירושלים וכו', כלומר דין פדיון הנט"ר הוא פרט בהדיןהכללידאכילת פירות נט"ר בירושלים. והיינו, דהמצוה היא שהפירות דנט"ר צריכים להיאכל בירושלים ויש שני אופנים לקיים מצוה זו אם ע"י הבאת הפירות עצמם או ע"י פדיית הפירות בכסף ולקחת פירות בירושלים.

והג', דאינו רק הכשר מצוה המביא למצות אכילת הנט"ר בירושלים אלא הוא דין בפ"ע, והיינו שבפירות נט"ר יש שני דינים נפרדים שאינם תלויים זב"ז, (א) הבאת הפירות עצמם לירושלים ואכילתם שם. (ב) דין פדי', דפירות הנמצאים בריחוק מקום מירושלים יש מצוה לפדות פירות אלו [וכמו שהוא לסברא זו בפדיון מע"ש, דפירות הנט"ר [היינו דין ה"קדושה" שבהפירות) הוא מעין וע"ד הקדושה כמע"ש ונלמד מגז"ש דקדש קדש ממע"ש] וכמוש"נ[4].

ד. והנראה להוכיח דגדר פדיון הפירות דנט"ר אינו רק היתר להגברא אלא יש בזה חלות ושם "מצוה" דכך היא מצות נט"ר מעיקר הדין "מצוה" דכך היא מצות נט"ר מעיקר הדין שיש שני אופנים בקיום מצות נט"ר, שיש שני אופנים בקיום מצות נט"ר, הבאת הפירות לירושלים או פדייתם וכו'".

דהנה יעויין בהשיחה שם[5] הערה 15 [דקאי אמש"כ בפנים לחקור בפדיון פירות מע"ש שיש בזה גם גדר "מצוה"] שכתב וזלה"ק "להעיר מלשון רש"י שופטים כ, ו ד"ה ולא חללו [בלקו"ש שם נדפס "ולא תחללו" ומצוה לתקן] – בנוגע לנטע רבעי (ש"דינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני לכל דבר" – ל' הרמב"ם בהכותרת להל' מע"ש ונטע רבעי ושם רפ"ט) – "שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים עכלה"ק.

וכוונת רבינו בזה מבוארת להדיא שמדברי רש"י הנ"ל בנוגע לנט"ר שדינו כמעשר שני דגדר הפדיון [אינו רק בגדר היתר להגברא אלא] הוא חלק מקיום מצות הנט"ר, דהתורה קבעה מלכתחילה שני אופנים בקיום מצוה זו, אם ע"י הבאת הפירות עצמם לירושלים או ע"י פדייתם וכו', וזהו דקדוק לשון רש"י "שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים וכו'" דדין החילול הוא חלק ממצות הנט"ר וכמוש"נ.

ה. וביסוד הדברים נראה לבאר עפ"ז יסוד דקדוק לשון הירושלמי הנ"ל "מת שמצוה לחללו יצא זה שאין מצוה לחללו" דכרם בחו"ל אין "מצוה" לחללו משא"ב בא"י ש"מצוה" לחללו.

דהנה לפמש"כ ב"אפיקי מים" שם הרי ביאור כוונת הירושלמי בזה הוא דשאני דין נט"ר בא"י שיש בו ב' דינים הא' דין הקדושה ע"ד ומעין הקדושה דמע"ש והב' דין איסור הערלה מדין נט"ר בחו"ל שיש בו רק דין איסור הערלה, ולכן חלוק הוא דין פדיון הנט"ר בא"י שיש בו גדר "מצוה" משום דין פדיון הקדושה שבו [דדין פדיון הקדושה הר"ז "מצוה"] מדין פדיון הנט"ר בחו"ל שהוא מעשה היתר איסור הערלה לבד ולא הוי "מצוה" וכנ"ל עיי"ש.

וראה ב"אפיקי מים" שם שכתב לבאר הך גדר "מצוה" שבדין פדיון הקדושה "דכשם שיש מצוה על הפירות להעלותם לירושלים משום הקדושה שבהם ע"ד קדושת המע"ש כו' הנה כמו"כ הוא מעשה הפדיון והחילול שמחלל הך קדושה שבהפירות על הכסף ומעתה המצוה היא להעלות הכסף לירושלים [ולא כן שם בדמי הכסף". עיי"ש.

אכן לדברינו הנ"ל נראה לומר דהך גדר "מצוה" שבדין פדיון הקדושה אינו רק הענין דלקיחת הכסף לירושלים ולאכול שם בדמי הכסף שאחרי הפדיון, אלא שיש בזה גדר וחלות שם "מצוה" על הפדיון גופא, דמעשה הפדיון עצמו הוא חלק ממצות מע"ש מעיקר הדין, ובזה גופא י"ל בשני אופנים הא' דהוא פרט בהדין הכללי דאכילת נט"ר בירושלים שיש שני אופנים לקיים מצוה זו אם ע"י הבאת הפירות עצמם או ע"י פדיית הפירות בכסף ולקיחת פירות בירושלים, והב' דיש בזה דין פדי' וקיום מצוהב פ"ע דמצוה לפדות פירות אלו הנמצאים בריחוק מקום מירושלים ואיכא ע"ז ברכה מיוחדת וכמוש"נ.

ויומתק לפ"ז היטב לשון הירושלמי דכרם בחו"ל אין "מצוה" לחללו כי יש בו רק דין איסור הערלה וממילא דגדר הפדיון שבזה הוא דין היתר לבד, משא"כ בא"י ש"מצוה" לחללו כי יש בזה גם דין הקדושה וכמוש"נ.

[4]) ולכאו' הי' מקום להוכיח כאופן הג' דגדר הפדיון דנט"ר הוא קיום מצוה בפ"ע מדין הברכה שיש לברך על פדיון נט"ר (ראה רמב"ם פ"י ממאכ"א ה"ז, וראה לקו"ש חל"ד שם סוף ס"ב ובהערות 16, 23), אלא שיש להאריך ולפלפל בזה טובא, ועוד חזון למועד בעה"י.

[5]) הנה בהשיחה שם לא נתפרש להדיא אם מדברי רש"י מתבאר כאופן הב' דדין הפדיון הוא פרט בהדין הכללי כמצות אכילת פירות מע"ש בירושלים או כאופן הג' דיש בזה דין פדי' וקיום מצוה בפ"ע [וכד דייקת שפיר הרי דברי ההערה 15* בה העיר רבינו מדברי רש"י הנ"ל קאי אמש"כ בפנים השיחה לחקור דדין הפדיון אינו בגדר היתר להגברא אלא חלק ממצות מע"ש מעיקר הדין בכללות, דע"ז העיר רבינו מדברי רש"י הנ"ל, ורק אח"כ ממשיך רבינו לחקור דבזה גופא י"ל בשני אופנים אם הוא פרט בהדין הכללי או דין פדי' בפ"ע עיי"ש].

ולכאו' נראה לומר דמדקדוק לשון רש"י מתבאר כאופן הב' הנ"ל, דהרי ז"ל רש"י "שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים", ומפשטות דברי רש"י משמע דדין החילול ה"ה פרט בהדין הכללי דאכילת פירות מע"ש בירושלים, והיינו שהמצוה הוא שהפירות דמע"ש צריכים להאכל בירושלים ויש שני אופנים לקיים מצוה זו אם ע"י הבאת הפירות עצמם ["שהפירות טעונין לאכלן בירושלים"] או ע"י פדיית הפירות בכסף ולקיחת פירות בירושלים ["או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים"] ודו"ק.

עוד יש להעיר עפ"ז גם ביסוד שיטת הרמב"ם בגדר הפדיון בפירות נט"ר, ועוד חזון למועד בעה"י.