תות"ל - מגדל העמק
בחי' הריטב"א (גיטין לה,א) חילק לענין נדר שאא"פ לקיימו, בין הנודר שלא יישן שלושה ימים לבין הנודר שלא יאכל שבעה ימים. כי, אף ששניהם מהווים דבר שא"א לקיים, ולכן בשבועה - שתי השבועות מוגדרות "שבועות שווא", בכ"ז לענין נדר - שהוא על החפץ - יש חילוק: "דבשבועה, אם נשבע על דבר שאא"פ לקיימו, כיון שהיא איסור גברא, בכי הא הוא דאמרינן דלוקה משום שבועת שוא, אבל גבי קונם דהוי איסור חפצא - לא, שהרי חל האיסור וה"ל אח"כ כאוכל איסור. וכיון שאסר כל פירות עליו לא אפשר לי' לאהנויי מיני' אלא במסוכן, משום פיקוח נפש. ושינה אע"ג דהוי איסור חפצא ולא חל עלי' איסור, טעמא משום שהוא דבר שמתבטל מאליו, ועל כרחו יתבטל בלא שום מעשה, משא"כ באכילה דאינו מתבטל אלא במעשה דידי'".
והנה, בשיטת הר"ן נראה בדיוק להיפך. היינו, שלגבי נדר אין חילוק בין נודר שלא יישן שלושה ימים לנדר שלא יאכל שבעה ימים - כמו שנראה מחידושיו בגיטין לה,א, שנקט בפשטות שהנודרת כל הנאות שבעולם עלי' מוגדר כנדר שאא"פ לקיימו; משא"כ לגבי שבועה, פסק שיש חילוק (חי' לשבועות כה,ב): "דלא דמי לשלא אישן שלשה ימים, דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר, דבעל כרחו יישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה עלי'; אבל זה יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת, שימות! לכשיסתכן, תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות. מכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו".
וצלה"ב סברות הפוכות אלו:
הריטב"א ס"ל שהחילוק בין אכילה לשינה הוא דוקא לענין נדר, ולענין שבועה - לא שנא; ואילו הר"ן ס"ל שהחילוק הוא לענין שבועה, ולענין נדר - לא שנא.
"אי האפשריות היא בשינה גופא - משא"כ באכילה"
ואוי"ל בזה, ובהקדים בירור סברת הר"ן שמחלק בין שינה לאכילה: בשינה הוי דבר שאא"פ לקיימו כי בעל כרחו יישן בתוך ג' - משא"כ באכילה "יכול לעמוד בשבועתו", ורק לבסוף יסתכן. דלכאו', סוכ"ס בשניהם לא יוכל לקיים בפועל את השבועה, ולמאי נפק"מ אם השינה תקפוץ עליו בעל כרחו או שהוא זה שיעשה מעשה ויאכל?!
ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר (אג"ק ח"א ע' רלו), "הסברא בזה היא, דבשבועה שלא אישן ג' ימים אי האפשריות היא בשינה גופא, משא"כ באכילה". ומביא כמה דוגמאות, שדבר שיש חסרון בו עצמו - נקרא כחסר; משא"כ דבר שהחסרון בו הוא מצד מניעה צדדית - אינו נחשב כחסר.
ומזה יובן לעניננו (חלק גדול מהבא לקמן שמעתי מהרה"ג הר' גאלדבערג שי'): בשינה, שלושה ימים ללא שינה הם דבר שאינו קיים כלל בעולם, (כי השינה תקפוץ עליו בע"כ), ולכן הוי "שבועה שא"א לקיימה", אין לה שום קיום בעצם; משא"כ באכילה, ייתכן מצב בו האדם לא יאכל שבעה ימים, אלא שאז יסתכן וימות - ולכן ברור שבפועל כן יאכל, אבל מכיון שקיימת בעולם מציאות של שבעה ימים ללא אכילה, מוגדר דבר זה כ"אפשר לקיימו" - כיון שאי האפשריות אינה בעצם מציאות ז' ימים ללא אכילה, אלא בפרט צדדי.
"אין השבועה היפך הטבע"
והנה, בלקו"ש חי"א ע' 348 הערה ב, מתייחס כ"ק אדמו"ר להאי דינא דשבועה שלא יאכל שבעה ימים, וכותב: "טעם הירושלמי דחלה השבועה, י"ל מפני דאין שבועתו היפך הטבע .. ועוד י"ל בזה וכמ"ש בתשובות וביאורים ס"ד (קובץ ליובאוויטש חוברת ד)" [= והוא המכ' הנ"ל].
ובהשקפה ראשונה נראה, שפי' הסברא "אין שבועתו היפך הטבע" אינה אותה הסברא שבמכ' הנ"ל אלא היא סברא חדשה - שהרי שם כותב מלים אחרות לגמרי: "דבשבועה שלא אישן ג' ימים אי האפשריות היא בשינה גופא משא"כ באכילה".
אבל לאידך גיסא, מצד הבנת הדברים עכצ"ל שזוהי אותה הסברא גופא. וזהו הפי': "אין שבועתו היפך הטבע", שדוקא בשינה טבע השינה עצמו מחייב שהאדם יירדם בתוך שלושה ימים, משא"כ באכילה אין השבועה היפך טבע האכילה, ואי האפשריות היא רק מצד פרט צדדי: האדם יסתכן וכו'. והם הם הדברים.
ולפ"ז יהי' הפי' "ועוד י"ל בזה" - (לא "ועוד יש לומר בזה", פרוש נוסף, אלא) "ועוד יש להאריך בזה". היינו, שכ"ק אדמו"ר מציין למכתב שם שבו מאריך כ"ק בביאור הסברא והדוגמאות לה.
שבועה שאא"פ לקיימה - מצד מעשה האדם שיבוא אח"כ
אמנם לאחר העיון, נראה מסגנון הדברים ברור שהסברא "אין שבועתו היפך הטבע" היא סברא חדשה, שונה מהסברא שב"קובץ ליובאוויטש". כי, כיצד אפ"ל שסמך כ"ק על הנמען שיבין מתוך משפט 'פשוט' זה את עומק הסברא שמבאר ב"קובץ ליובאוויטש"?! וגם הר"ת "ועוד י"ל בזה" משמע ברור שהוא "ועוד יש לומר בזה", היינו: תירוץ חדש. (ובפרט שבין עצם הסברא לבין "ועוד י"ל בזה", מפסיקות כמה תיבות שאינן נוגעות לעניננו).
ויל"פ:
בהמכ' שב"קובץ ליובאוויטש" מסכים כ"ק אדמו"ר שהן השבועה שלא אישן שלושה ימים והן השבועה שלא אוכל שבעה ימים, שתיהן הן שבועות שאא"פ לקיימן (מצד הוודאות הגמורה שהאדם יעבור עליהן בסוף). אלא, שיש חילוק האם אי-האפשריות היא בעצם ענין השינה והאכילה, שאז נחשב הדבר כבטל, אין ואפס בעצם, או שאי האפשריות היא מצד פרט צדדי, שאז נחשב הדבר עצמו כקיים. וע"ז הביא דוגמאות לחילוק הלכתי זה.
אבל כאן מחדש כ"ק אדמו"ר, ששבועה שלא יאכל ז' ימים אינה בכלל בגדר שבועה שא"א לקיימה. כי פי' "אא"פ לקיימו" הוא שמרגע אמירתו אין לו שום קיום ומציאות, וכמו בשינה שהטבע לא נותן שום אפשרות למציאות של ג' ימים ללא שינה, ונמצא שכבר עכשיו הדבר אינו קיים; משא"כ באכילה, מצד הטבע אין סתירה וניגוד לקיומם של שבעה ימים ללא אכילה, וכל הסתירה לזה היא מצד מעשה חדש שיעשה האדם לאחר שיסתכן. ואף שאנן סהדי שבפועל יעשה זאת, מ"מ אין זה מגדיר עכשיו את השבועה כאא"פ לקיימה.
(וע"ד דברי כ"ק אדמו"ר בהמשך המכ' שם: "וגם לא הוי היפך המצוה, כיון דאין המצוה חלה עד שיסתכן" ודו"ק. ואכ"מ).
ביאור פלוגתת הריטב"א והר"ן
וי"ל, שבשני טעמים אלו חלוקים הריטב"א והר"ן:
הריטב"א לא ס"ל מהחילוק ההלכתי - שמבאר כ"ק אדמו"ר ב"קובץ ליובאוויטש" - בין מצב בו אי האפשריות היא בדבר עצמו ובין מצב בו אי האפשריות היא מצד אחר. וס"ל שמכל מקום הרי בפועל אי אפשר לקיימו. ולכן בשבועה, שענינה הוא איסור שהאדם אוסר על עצמו, על הגברא, ס"ל שאין חילוק בין שבועה שלא אישן ג"י לשבועה שלא אוכל ז"י, ובשניהם הוי שבועות שוא כי אין באפשרות האדם לקיים השבועה.
אבל לענין נדר, שענינו האיסור על החפץ, כאן יש לחלק - מצד הסברא של "היפך הטבע": בנדר שלא אישן ג"י, שמצד טבע העולם אין אפשרות שהדבר יתבצע והשינה יקפוץ עליו בע"כ, אין כזו מציאות בעולם, ובל' הריטב"א: "הוא דבר שמתבטל מאליו ועל כרחו יתבטל בלא שום מעשה", ה"חפץ" מצ"ע אינו קיים ובטל מעיקרו.
ובמילא אין הנדר נתפס באף "חפץ"; משא"כ בנדר שלא יאכל ז"י, שמצד טבע העולם שייך דבר כזה, - וכל המניעה, שמצד האדם, אינה אומרת על החפץ דבר - יש "חפץ" בעולם שבו נתפס הנדר, וחל.
אבל הר"ן סובר לאידך גיסא:
גם נדר, שענינו איסור על החפץ, הרי פי' הדבר הוא ביחס להאדם, שהחפץ נאסר על האדם. ולכן אין מקום לחלק בין אם הדבר לא ניתן לביצוע מצד טבע העולם, ה"חפץ", או אם הסיבה שאא"פ לבצע היא משום שאין ביכולת האדם לקיימו. ובשניהם מוגדר הדבר שאין כזו "מציאות" בעולם, כי לגבי האדם - שאליו מתייחס הנדר - מציאות של ז"י ללא שינה מופרכת כמו מציאות של ג"י ללא אכילה. בסגנון אחר: ב"עולמו" של האדם הנודר לא קיימת כזו מציאות והוי פטפוטי דברים בעלמא.
משא"כ לענין שבועה, שענינה הוא איסור על האדם, אין צורך "במציאות" שלגבי' תחול השבועה. אלא, שכאשר אא"פ לקיימו הוי השבועה עצמה מחוללת ובטלה. אבל, דבר זה הוא דוקא כאשר אא"פ לקיימו מצד עצם הדבר; אם, אבל, אפשר לקיימו בעצם, וכל המניעה היא מסיבה צדדית ונחשב הדבר כ"אפשר לקיימו", ובדרך ממילא חלה השבועה. (וכהסברא שב"קובץ ליובאוויטש"). ועצ"ע.
Download PDF