בב"ק דף קיב, א: איתא: "אמר רבא: הניח להם אביהם פרה שאולה, משתמשין בה כל ימי שאלתה. מתה, אין חייבין באונסיה1 כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול2, הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין".

ובדין זה דכשהניח אחריות נכסים חייבין, איפליגו ב' לישנות בגמ', אם קאי גם על הרישא דמתה3, אבל לכו"ע קאי על הסיפא דאם הניח אחריות נכסים וטבחו ואכלוה חייבין. וברש"י ביאר הטעם (ד"ה "ואיכא דמתני לה אסיפא"): "משלמין פרעון שלם, דהוו אינהו במקום אבוהון והואיל והן אכלוה משלמין"4.

ובתוס' רי"ד הביא דברי רש"י, וכתב: ואיני יודע ליתן טעם לדבר, ובפשטות כוונתו להקשות (כדברי הרמב"ן, ועוד), שאם הוה להו לאידך ומתחייבין מצד פשיעתם, אזי מאי נפק"מ אם הניח להם אביהם אחריות, הרי החיוב הוי מצד עצמם. ולכן מפרש, שהטעם שכשהניח להם אחריות חייבין לשלם תשלומי מעליא, הוה משום שאז מתבטלת טענתם שלא היו אוכלים בשר (ביוקר כי אם בזול) אם היו יודעים, משום שעכשיו קונים ואוכלים בדמיו, ואע"פ שהיו יודעים שאינה שלהם, היו אוכלין אותה, שאם לא היתה זאת, היו קונים אחרת וכו'. עי"ש.

אלא שיש לעיין לכאורה לפי דבריו, דגם כשהניח להם מטלטלין, אכתי נגמר, דכיון שהניח להם ממון היו קונים ואוכלים בדמיו, ויתחייבו לשלם פרעון שלם. ומדוע נאמר בברייתא אחריות נכסים - דווקא.

אם לא שנפרש בדוחק, שאה"נ הכוונה באחריות נכסים לכל ממון שהוא, אפי' מטלטלין.

וכמו שמצינו לעיל דתני במתני' (קיא, ב) גבי הגוזל ומת: "ואם הי' דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם". וא' הפי' בזה בגמ' הוא, שלא קאי דוקא על קרקעות, אלא אפי' פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. ועצ"ע.

1) "דלא קבילו עלייהו נטירותא" - רש"י.

2) "כל זוזא חשבינא בארבע דנקי, וכן כל היכא דתני בזול בפרק מי שמת (קמו, ב). והיינו ב' שלישי דמים, וכולהו דמים לא נשלמו, דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בשרא..." - רש"י.

3) דהיינו, שהאחריות דאונסין חלה כבר מרגע השאלה, ונמצא שאביהם כבר השתעבד בחייו לכשתמות, או לא.

4) ובכתובות לד, ב כתב רש"י בבירור יותר (ד"ה "ואיכא דמתני לה אסיפא") - "משלמין תשלמי מעליא ולא בזול דאיבעי להו לאידך.